בלוג

לרגל מלאת 53 שנים למלחמת ששת הימים על כל ניסיה ומוראותיה, בה זכינו שנתן השי"ת אוייבינו בידינו, וזיכנו להשיב אלינו את כל חבלי ארצנו, ובתוכם המקומות הקדושים, מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף, וכמובן גולת הכותרת עיר קדשינו ירושלים תובב"א והר האלקים הר מרום הרים. ישבנו לשיחה עם 'איש ירושלים' – הרב ישראל גליס שליט"א, ששיתף אותנו בזכרונותיו מאותם ימים מופלאים.

בזמן שפרצה המלחמה, אני למדתי בישיבת חברון, ואבי היה ברבנות הצבאית. המלחמה פרצה ביום שני בבוקר, וגייסו את כל מי שהיה אפשר למלחמה. את רוב הצעירים הורידו לסיני, ואת חלקם שלחו לגולן. את אבי גייסו עוד ביום שני, כי כבר באותו לילה היו ההרוגים הראשונים באיזור ארמון הנציב. הערבים באו ממקום מגוריהם בג'אבל-מוכבר לאיזור בו שוכנת כיום שכונת ארמון הנציב – שאז טרם הייתה שם, הם הגיעו עד היכן שנמצא כביש "דרך חברון", והחיילים הראשונים שלנו נשלחו להלחם בהם, ושם נפלו ההרוגים הראשונים.

אז לא היו כ"כ חיילים בירושלים, כי רוב מי שגוייסו נשלחו לדרום כפי שאמרתי, ומי שנשאר כאן היה מה שנקרא "החטיבה הירושלמית", שהייתה מורכבת מאנשים מבוגרים, כמעט ללא ציוד, היה אחד עם ג'יפ במחנה שנלר, ועוד כמה עם רובים, ממש עלוב. ההרוגים הראשונים היו באותו לילה שם, ואז גייסו את אנשי הרבנות הצבאית לעסוק בקבורתם.

ביום שלישי כאשר ראיתי שאבא שלי לא חוזר, הבנתי שהוא בהר הרצל, והחלטתי ללכת לעזור. היות ותחבורה כבר לא הייתה, צעדתי ברגל מישיבת חברון עד הר הרצל. כל מי שבא לעזור, קיבלו אותו בכבוד, כי היה המון עבודה, והם היו אנשים מבוגרים, שגם צריכים לנוח, והיה צורך רב לעזור להם, ולכן כל מי שהגיע להציע עצמו לקחוהו לעבוד, אע"פ שלא היה שייך לצה"ל. כך אני ושאר חברי לספסלי ישיבת חברון שבאו ג"כ לעזור שם, התקבלנו בברכה והחילונו לסייע בטיפול בגופות ובקבורתם במהלך שלישי בלילה, היתה זו הפעם הראשונה שראיתי מתים…

קרה אז נס לאבא שלי, כי הצורה להתגונן מההפגזות הייתה, שכאשר ישנה הפגזה, היו קופצים לקברים הפתוחים ומסתתרים בהם. אך זה לא היה יעיל לחלוטין, מאחר ועדיין היה אפשרי שינתזו רסיסי פגז פנימה. היות ולא יצאנו משם מיום שני בלילה, נשלח מישהו לקנות אוכל בעיר, כל אחד נתן לו כסף, וגם אבא שלי נתן לו כסף כדי שיביא אף לו מעט אוכל. הארנק של אבי היה מונח בדרך כלל בכיס האחורי, ולאחר שהוציא את הארנק ונתן לאותו אחד את הכסף, הכניסו משום מה לכיס החולצה. אח"כ אכן הייתה הפגזה, ואבי נכנס לקבר ריק שהיה על ידו, אך אכן, רסיס מהפגז עף לתוך הקבר, אלא שהוא נתקע בתוך מטבע של 25 אגורות שהיה בתוך הארנק בכיס החולצה, וכך אבי ניצל ממוות, הרסיס והמטבע שמורים אצלי עד היום.

למחרת הגיעה ידיעה שמטוס שלנו נפל באזור קבר רחל. האיזור היה כולו ממוקש, ולכן אנשים לא רצו ללכת להביא את הטייס, והוחלט לעשות הגרלה על מי יוטל ללכת להביאו. תוך כדי כך הגיעה הידיעה על שחרור קבר רחל, וממילא כל אותם ירושלמים שהיו שם על הר הרצל רצו לזכות בגורל כדי שיוכלו בדרכם שמה, להכנס גם לקבר רחל. זכו מי שזכו, ואני אע"פ שכלל לא הייתי מחוייל, פשוט קפצתי איתם אל תוך ה'קומנדקר', ונסענו. אנחנו היינו הראשונים שהגענו לקבר רחל אחרי מי ששחרר את הקבר שהיה הרב גורן. הוא הגיע ראשון למקום, תלה שם את הדגל, והמשיך לכיוון חברון, הוא היה זה שדחף מאוד לרוץ קדימה ואחרי קבר רחל לכבוש את חברון ומערת המכפלה, האחרים מאוד חששו מזה כי היא הייתה עיר של רוצחים ועוד זכרו את מה שהם עשו בתרפ"ט, ולכן לא כ"כ רצו ללכת לשם , אך הוא דחף ואכן נסעו לכבוש את חברון. למעשה בסוף היא נכבשה ללא קרב כלל, אף לא אחד מכל הרוצחים שלה העיז לצאת מהבית.

אנחנו על כל פנים הגענו לשם אחריו, יצאנו מקבר רחל, והלכנו להוציא את הטייס. היינו ארבעה אנשים עם האלונקה, וא' התחכם ושם את הרגל בצד, מעבר לתחום שהיה מסומן כבדוק, ודרך על מוקש ואיבד את רגלו, הוא היה יהודי מבוגר והיה "זקן הפצועים".

משם חזרנו להר הרצל. ביום חמישי בבוקר בשעה 11 הגיע הידיעה שהכותל שוחרר. אנחנו היינו בהר הרצל, וכמובן רצינו להגיע, חיכו שתגיע ההודעה שהעיר טוהרה מהצלפים, והחיילים המשחררים עזבו, ואז עלינו על 'קומנדקר', נסעתי איתם ונכנסנו דרך שער האריות, לא פנינו להר הבית אלא המשכנו את רחוב 'ויה דלורוזה' עד הצומת עם 'הגיא', שם ירדנו וצעדנו ברגל עד הכותל המערבי, הרחוב הצר ההוא שהיה… עדיין לא הייתה אז גישה אזרחית עד חג השבועות אבל אני הייתי עם החיילים.

כל מי שהגיע לשם מספר על התפילות והבכיות, אנשים נישקו את האבנים ובכו והתרגשו, הלא היו שם אנשים שעזבו בתש"ח וחזרו כעת והתרגשו התרגשות גדולה, אני הייתי צעיר ולא היו לי זכרונות מהמקום, ומה שידעתי היה רק מסיפורים. אמנם, מה שאני חיפשתי היה משהו אחר.

בכל השנים שלא יכלו להגיע לכותל, היו עולים לגג של קבר דוד בהר ציון, משם היו יכולים לראות את שתי השורות העליונות של אבני הכותל, היום לא רואים את זה בגלל שני עצי ברוש שצמחו שם והסתירו את זה אבל אז הם טרם היו. בירושלים היה יהודי עממי פשוט, ר' אליהו נענע – קראו לו, היה לו קיוסק ברחוב צפניה פינת יחזקאל, ובכל יום ג' שהיה המנהג שאחה"צ החנויות סגורות, הוא היה הולך לשם, יושב על הגג ואומר תהילים, וחוזר בערב. פעם אחת הוא ראה אותי ואמר לי בא תעזור לי. הלכתי איתו, דרך ימין משה היה איזה שביל, לא יכלנו ללכת בדרך רגילה כי למעשה הר ציון היה מובלעת, לכן היה צריך לבא אליו דווקא ע"י השביל הצדדי הזה. לאורך כל הדרך הוא אסף לחמים שהיו על הגדרות, וכשהגענו לשם הרטיב את כל חתיכות הלחם במים ונתן ליונים, אמרתי לו – לזה סחבת אותי עד לפה? תעשה את זה ליד הבית שלך! הוא נענה ואמר לי, תסתכל טוב מה אני עושה, והנה אני רואה דבר מופלא מאוד, שבפירורי הלחם הוא שם פתקאות והיונים שהיו באות לאכול היו נוטלות את הפתקאות, עפות עמן לכיוון הכותל המערבי ודוחפות את הפתקאות בין סדקי האבן בכותל, זה היה מחזה מדהים, ומספר פעמים לאחמ"כ הצטרפתי אליו לראות את התופעה הזו, ואף הבאתי מישהו שצילם את זה.

כשאנו הגענו לכותל המשוחרר סוף סוף, אני חפשתי את הפתקאות של ר' אליהו נענע, ואכן ראיתי שם המוני פתקאות, אספתי אותם ובחזרתינו, הבאתים אליו הביתה, היכן שהיה גר ברחוב 'האמרכלים' פינת 'יוסף בן מתתיהו', אמרתי לו: "אליהו, תראה הנה הפתקאות ששלחת לכותל המערבי". אך הוא בראותו את זה גער בי – "למה לקחת אותן, זה שייך לכותל". והחליט: "אני רוצה ללכת להחזיר את זה". ניסיתי לומר לו – "לא יתנו לך להכנס, אין כניסה לאזרחים", אך הוא החליט ללכת, ואכן הלך והסביר לחיילים שם את כל הסיפור של הפתקאות האלה, כששמעו החיילים את הסיפור, הצמידו לו 2 חיילים שישמרו עליו, וליוו אותו עד הכותל כדי "להחזיר לו את הפתקאות".

דבר נוסף שהיה, כשחזרנו את הדרך חזרה מהכותל, עברנו דרך הבניין איפה שהיום ישיבת 'עטרת כהנים', זה היה הבניין של ישיבת 'תורת חיים' של ר' איצלה וינוגרד, ישיבה מאוד מפורסמת, שהרבה גדולי תורה למדו בה, בנו של הרב קוק – הרב צבי יהודה, למד שם, ועוד גדולי תורה. זו הייתה ישיבה מיוחדת, היו באים בשבע בבוקר ועוזבים בשבע בערב, מביאים עימם לחם יבש ומים ולא זזים מהישיבה כל היום. היא הייתה המעוז האחרון שנעזב בתש"ח, ועזיבתה חתמה את סילוק היהודים מהרובע המוסלמי בפרט, ומהעיר העתיקה בכלל. זו הייתה ישיבה של למדנים, ישיבה מאוד מיוחדת, ואני שמעתי הרבה סיפורים עליה.

לכן בהליכתנו חזרה דרך רחוב הגיא ביקשתי מאבי שיראה לי היכן הייתה ישיבה זו. אמר לי אבי – "הנה, בא תראה". ניגשנו למקום, הדלת הייתה נעולה, אבל היה תלוי עליה סדין לבן שזה היה סימן כניעה, כל הערבים תלו סדינים לבנים על הבית שלהם להראות שהם נכנעים ואין כאן מחבלים או נשק. דפקנו, פתח איזשהוא ערבי, ושאל "מה אתם רוצים"? אמרנו לו "להכנס פנימה", נכנסנו עם קבוצת חיילים, בעיקר מהרבנות הצבאית, ועלינו למעלה לביהמ"ד, נכנסנו להיכן שהיה ביהמ"ד, וראינו שהערבי שהתנחל בה חילק את ביהמ"ד בקירות מעץ ועשה לו חדרים, חדר שינה חדר ילדים וכו', אך ארון הקודש נשאר כצורתו סגור בשני בולי עץ. ניגשנו ופתחנו אותו, ומצאנו בתוכו את הס"ת עומד בדיוק בפרשת 'בחוקותי' שהייתה אז פרשת השבוע. הישיבה נעזבה בתש"ח בדיוק בתאריך כ"ח אייר, ואנו שבנו אליה, לאחר תשע עשרה שנה מדוייקות, באתו יום בו נעזבה – כ"ח אייר תשכ"ז!! וא"כ את הס"ת מצאנו פתוח בפרשה בה נעזב- פרשת בחוקותי, אשר היא היא הייתה ג"כ פרשת השבוע באותו שבוע בו מצאנוהו! בכ"ח אייר לאחר י"ט שנים. לקחנו אותו איתנו, במשך שנים החזיק בו הרב יוסף בא גד, ואח"כ כשקמה שם ישיבת עטרת כהנים הוא נתן להם, והוא נתון היום בארון הקודש שם.

ברדתנו חזרה למטה, ניגש אלי בחור ערבי צעיר מהמשפחה שגרה שם, והתעניין לפשר ההתרגשות הגדולה שאחזה בנו שם, "מה קרה" הוא שאל, "מה התרגשתם, מה בכיתם, מה ראיתם פה"? סיפרתי לו מה הייתה הישיבה… ומי היו האנשים… וכמה ההתרגשות גדולה כשנמצאים כאן אנשים שעוד היו חלק מהישיבה. הוא התפעל מההתרגשות הזו, ואחרי תקופה הגיע לרב גץ שהוא רוצה להתגייר, מצאה חן בעיניו היהדות… לקח 5 שנים, והרב גץ גייר אותו, הוא הלך ללמוד בישיבת מרכז הרב, ואח"כ התחתן ונולדו לו ילדים והיה גר בשכונת נווה יעקב. לאחר תקופה אני פוגש בו ברחוב, אני שואל אותו לשלומו, מה שלומך וכו', והנה הוא אומר לי "תשמע יש לי בעיה", שאלתי אותו – "מה הבעיה"? הוא אומר לי: "אני רוצה להתגייס לצבא, אך הצבא לא רוצה אותי". חשבתי לעצמי למה שהצבא ירצה אותו… הלא הוא היה ערבי… אבל שאלתי "מה הצבא אומר? מדוע אינו רוצה אותך?" ותשובתו הייתה, "מפני שאני חבר בתנועת כ"ך"…

הוא היה בין כמה בודדים שגויירו אז, היו איזה 3 או 4ערבים, ביניהם גם נכדו של ראש העיר הרוצח מחברון אחמד ג'עברי, שגם הוא התגייר.

ההרגשה אז בירושלים הייתה שהמשיח בדרך, שאנו מכינים לו את הדרך והכל כבר מוכן, אבל כמו שאמר פעם ר' שלום שבדרון זצ"ל בדרשה: "כשבאה המדינה אחרי השואה – מי שלקח את זה היו החילוניים. כשבאה אח"כ מלחמת ששת הימים וקיבלנו את ירושלים, את שכם, את יריחו, לקחה את זה הציונות הדתית, ואילו החרדים נשארו בצד. הגיעה מלחמת יוה"כ, שגרמה התעוררות גדולה לתשובה – מי היו המתעוררים? – החילוניים, אנחנו נשארנו בצד"…

הייתה הרגשה של אופוריה, של ניצחון, לפני כן ישבנו בבתים בפחד, הערבים היו ממש על הגבול של מאה שערים, מי שקרא את הספר "זאת ירושלים" של עוזי נרקיס… יש שם תיאור איך מצאו אצלם אח"כ מפות מדוייקות ומפורטות בהן סידרו כיצד יכנסו למאה שערים, לבתי הונגרים וישחטו את כולם. שמעו את חוסיין שואל בקשר מי זה 'גפנר', הם אמרו שכשגפנר הזה מתפלל הוא מנצח את המלחמה, לא צבא ההגנה לישראל, אלא גפנר שעושה תפילות הוא שמנצח את המלחמה.

אני זוכר את ההפגזות, את היריות, אנשים היו בפחד, פחד גדול. בישיבת חברון ישבו בחדר האוכל שהיה מקלט ושמו על הפתחים שקי חול, למנוע כניסת רסיסים, שאכן נפלו שם ברחוב הסמוך. ברגע שהכל שוחרר, אנשים יצאו לכיכר השבת ורקדו ושמחו שהנה שוב קיבלנו את הכותל המערבי, ואפשר לגשת אליו. כמובן שהודו להקב"ה. אני זוכר – בישיבת חברון – אמרו הלל בישיבה, בשנה הראשונה עבר לפני התיבה ר' הירש פאלי ואמר הלל בברכה, הוא בכה ושר… בשנה שלאחריה ג"כ אמרו הלל אך ללא ברכה, ושנה לאחריה כבר אמרו רק פרקי תהילים של הודיה, ולא הלל כלל, א' מרבני הישיבה עבר לפני התיבה באמירת פסוקי הודיה וכולם ענו אחריו, אח"כ כבר נפסק הכל, התקררו…

ביום שישי ר' יחזקאל סרנא החליט ללכת לכותל המערבי, הוא ביקש שיזמנו אל הטלפון את מנכ"ל משרד ראה"מ יעקב הרצוג שהיה חברונע'ר, הוא ואחיו חיים הרצוג למדו בחברון. העלו אותו לקו, ור' יחזקאל אמר לו אני רוצה ללכת לכותל, אמר לו יעקב הרצוג – אבל אי אפשר, אמר לו ר' יחזקאל: "מה זה אי-אפשר?! לא אומרים לראש הישיבה א"א… תבא עם רכב וקח אותי לכותל". הוא הגיע לאחר שעה, וכיון שכבר הגיע קומנדקר עם שבע מקומות, הצטרפנו אליו עוד כמה בחורים וככה נסענו לכותל. עברנו בשער האשפות והמשכנו לכותל ברגל. בכותל פגשנו את ר' אריה לוין והרב פרדס – רבה של ירושלים. ר' יחזקאל הסתכל, וראה את ר' אריה עומד ובוכה, ואת הרב פרדס מנשק את הכותל, מנשק ומנשק ומנשק, הוא אמר לי: "תשאל את הרב פרדס למה הוא מנשק כ"כ הרבה?". ניגשתי אליו ואמרתי לו שר' יחזקאל שואל כך, הוא ניגש לר' יחזקאל ואמר לו: "הכותל מחזיר לי נשיקות, אני מנשק אותו בחזרה, הוא נותן לי נשיקה ואני מנשק אותו בחזרה, הכותל מחזיר לי נשיקות, הוא חיכה לי 19 שנה"…

פגשנו שם עוד כל מיני "פרוטקציונרים" שהצליחו להיכנס, את ר' צבי יהודה קוק, את הנזיר, הייתה שם פגישה מאוד מרגשת, ר' יחזקאל סרנא פרץ בבכי ודיבר על גדלות המאורע, על ההשגחה העליונה של הקב"ה, הנזיר היה עם בגדי שבת, הוא הגביה את הידיים כך על הכותל המערבי, ובירך ברכת כהנים, ממש – בירך את הברכה "אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה" ואמר את ה"יברכך ה' וישמרך" וכו', וראו איך שהוא פורץ בבכי, הייתה התרגשות גדולה, הרי הנזיר לא יצא מהבית כל התשע עשרה שנים האלו, כי הוא נדר בשעה שנפלה ירושלים שלא יצא מביתו, זו הייתה פעם ראשונה שהוא יצא מהבית מאז תש"ח, עשו לו התרת נדרים, היו שם חתנו הרב גורן, ובנו הרב שאר ישוב הכהן, וגם הרב אברהם שפירא שהיה שכן ממול הגיע ג"כ לשם והיו עוד כמה שכנים, והתירו לו את נדרו, ואזי הוא נסע מיד לכותל המערבי.

הם לא אמרו דברים מיוחדים, כולם היו תחת שוק, תחת הלם, לא האמינו שהם עומדים שמה בכלל, בכותל המערבי, בלי לפחד, בלי שערבים זורקים עליהם משהו. הייתה התרגשות, אמרו תהילים, אבל אף אחד לא רקד שמה, לא היה מושג כזה של לרקוד שם, מישהו הציע שירקדו, אך ר' יחזקאל סרנא אמר שאין לרקוד, שהרי נמצאים במקום החורבן, באנו למקום החורבן של ירושלים מה שייך לרקוד. הוא אף הוסיף ושאל את ר' צבי יהודה, "נו, מתי נעלה למעלה? זה שחזרנו לחורבן, לכותל המערבי, בסדר, אבל צריך לעלות ללמעלה". רצ"י ענה לו – "עוד קצת תפילות של הראש-ישיבה, ואנחנו נעלה ללמעלה"…

 שבוע אח"ז, כשכבר נתנו ללכת, נסענו לקבר רחל ולחברון, ידוע הסיפור המפורסם על ר' חיים שמואלביץ שהגיע לשם ובכה "ויין מאמע, ויין", ויש ע"ז היום שיר… כמה שעות אחריו הגענו אנו, ישיבת חברון, בשלשה אוטובוסים. ר' יחזקאל הלך בראש הבחורים, מקדימה, וכל מאה וחמישים התלמידים אחריו, נכנסנו לקבר רחל, ר' יחזקאל הלך עם המקל שלו וכשהגיע לציון דפק במקלו על הציון וקרא "רחל, אל תבכי, את לא צריכה לבכות יותר, "חברונע בוחרים" הגיעו אליך!" כששומעים את זה היום אפשר לצחוק, אבל כ"כ מרגש היה אז איך שהוא אמר את זה – "ויין נישט רחל, ויין נישט, חברונע' בוחרים קומען דא".