שוב אנו חווים את ההתרסקות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
זה עתה השלמנו את המסע המרומם של יציאת מצרים. מצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, ככלה היוצאת לקראת חתן, בספירה וכיסופים ליום המקווה, יום שמחת העליונים והתחתונים ברדת ה' על הר סיני בלהבות אש להנחילנו תורת אמת וחיי עולם.
במקביל ללוח השנה שמוליך אותנו מיציאת מצרים לקבלת התורה, מנווטות אותנו פרשיות השבוע לבנין המשכן וחנוכת הנשיאים, ולסידור עם ה' איש על מחנהו ואיש על דגלו באותות לבית אבותם מסביב לאהל מועד.
עוד כהרף עין, ואנו נכנסים לארץ ישראל, מעמידים מלך, מוחים את זכר עמלק, בונים את בית הבחירה ומביאים את הבריאה לשלמות תיקונה במלכות ש-די.
אבל למרבה הטרגדיה, ברגע שלפני הסוף הטוב, כמו משום מקום, ניתך עלינו האסון.
"ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה… והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו… וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא א-י).
את המסמר האחרון נרגיש בבשרנו כעבור שבוע: חטא המרגלים וגזירת המוות במדבר.
אנו בכינו בכיה של חינם, וה' קבע לנו בכיה לדורות.
אנו מתבוננים ממרחק הדורות על המוקצים לשפלות אשר בקצה המחנה ולבנו נופל בקרבנו. יש להם תלונות על א-ל מוציאם ממצרים, משפל העבדות הנוראית, מתהומות הייסורים, הנכות והשכול, הא-להים המוציאם ברכוש גדול ומביאם אל ארץ זבת חלב ודבש. כשאנו שומעים את טענותיהם שכל כולן סילוף, עיוות וכפיות טובה שאין כמותם, הלב מתפלץ, הדם מגיע לנקודת הרתיחה, הנפש משתוממת והרוח נופלת.
איך אפשר, איך יתכן להגיע לכזו שפלות.
בפרשת דברים מגולל משה רבנו את סיפור המרגלים, ואת דבריו אל העם בעת ההיא: "ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' א-להיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם. ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' א-להיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-להיכם. ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם" (דברים א בט-לב).
לפי פשוטו של מקרא, טענת משה היא, שאחרי שראיתם את כל נפלאות ה' וכי אין כמוהו בכל הארץ, מוטל עליכם להאמין בכחו לקיים את הבטחתו להביאכם אל הארץ, כי אין מעצור בידו מהושיע אם במעט ואם ברב, ואל לכם לשים לבכם לדברי המרגלים הממיסים את לבכם, וכן מבואר ברש"י על הפסוק.
אולם האור החיים הקדוש מבאר את הדברים באופן שונה, אלו דבריו:
"צריך לדעת כוונת אומרו 'ובדבר הזה', ורש"י ז"ל פירש – על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר. ואין נראה כן, אלא כפשט הכתוב, שעל נסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות, אומרו (שמות יז ז) 'היש ה' בקרבנו אם אין', וכמשל שהביא בזוהר על אב שנשא בנו על כתפו, פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א–להיכם [היינו, שאינכם מאמינים] שהוא הנושא אתכם…".
שומו שמים! ה' משבר את כל כוחות הטבע כפי שלא עשה מעולם, משה רבינו מתרה בפהרסיה שוב ושוב על העתיד לבוא על מצרים אם לא יכנעו לדבר ה', ושערה לא נופלת מדבריו ארצה, מצרים שוקעת לתוך עצמה ונאלצת לגרש את עם ישראל. מדבר שממה וציה הופך לפתע לבית גידול מושלם ונעים למליוני בני אדם, עמוד ענן ואש מחופף עליהם, מן ומי באר.
ובדבר הזה אינכם מאמינים.
האמנם?
בין שלל מעלות הדור שבו אנו חיים, ניתן למנות גם את זו: בדורנו קל יותר להבין את החזיון המפליא והנוראי הזה, חזיון העם הנישא על כנפי נשרים ובדבר הזה אינו מאמין.
רגע לפני שאתה מטה אזנך לשמוע ווארט שנון, על דרך האמת או השקר, על האבטיחים והקישואים מושאי כיסופי האספסוף, עצור נא והתבונן, האם הדובר אינו נכד רוחני לעדת המתאוננים?
ההרגל כבר עושה את שלו, ואנו אפילו איננו שמים אל ליבנו שאוזנינו מוצפות רעל מתלוננים ומתאוננים.
מי מאתנו עדיין חוטף שבץ כשהוא שומע את הערגה לדגה אשר נאכל בפולין ובהונגריה חינם?
'אוי מה היה לנו, דור שפל כבד עוון שנזרק בשנאת ה' אותו לחור שנקרא ארץ ישראל, דור שאיבד את התום והטוהר היהודי, אלה אזכרה ותשוח עלי נפשי, בהיותנו בפולין והונגריה, מקום אשר האדמה הטמאה מסוגלת להביא כל אמא של 'צאינה וראינה' למעלת הנבואה, ארצות אשר אוירן מטהר ומזכך כל ילד אנאלפאבית לטהרה וקדושה תום ויושר, להתהלכות אחרי הא-להים כאחד מבני הנביאים.
ואנו, נעבעך, נכון, היהודי הממוצע בדורנו קוטנו עבה ממתני האיש הממוצע בדורות הקדומים בחכמה ובמוסר, בידיעת התורה והכרת דרכי ה', כולנו יודעים את ה' ומכירים את דרכי העבודה והחסידות, אבל 'הלב היהודי' איה הוא.'
כמובן, מה השאלה בכלל. צאו נא וראו את ספרי השו"ת השונים, קראו מה הן השאלות שעלו על השולחן לאורך ולרוחב הגלות הנערצת, ולאו דווקא בענייני או"ח, יו"ד וחו"מ, ותעמדו במהרה על ההבדל שבין אמת לנוסטלגיה.
על זה היה דוה ליבנו, על אלה חשכו עינינו, שלא זו בלבד שההתאוננות וההתלוננות והוצאת הדיבה על ה', הנהגתו, ארצו ונחלתו, הוכשרו לבוא בקהל, אלא אף זו, שכל המרבה הרי זה משובח.
ככל שאתה יותר 'ערליכער', כך עליך להשמיץ יותר את דורנו, לכפור בטובתו של מקום ולדחות בשאט נפש כל נסיון להודות ולשבח על כל הטוב אשר עשה ה' עמנו או לפחות על אחת מאלף אלפי אלפים. וככל שאתה מצליח לדבר יותר בערגה על משעולי אירופה הטמאה ויהודיה בני ובנות הנביאים, כך מוכח יותר שיש לך הבנה בפנימיות, אתה אינך שטחי חלילה שהולך כמו עדר אחרי ה' ומשה עבדו, אתה מקציני המחנה, אתה יודע לחדור במבט מעמיק ו'להבין' שהמצב האידיאלי של היהודים והיהדות הוא כבר מאחורינו, במערב אירופה, ואנו? לפחות נדע לכסוף ולערוג לחיים היהודיים האמיתיים שחלפו מבלי שוב, וכך נזכה ותהיה גם לנו נגיעה קלה בקדושה הזו…
עושה מעשה מוקצה ומבקש שכר כקצין[1].
האם השיח הזה אינו מציף אותנו? האם אנו מבינים את המשמעות של היפוך האור לחושך והחושך לאור? 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר' (ישעיה ה כ).
כשנתקלים בדיבורים כאלה – ולמרבה הצער זה קורה הרבה – צפות מאליהן מילות הקודש של המשורר הא-להי רבי יהודה הלוי בקינת 'ציון הלא תשאלי'. הוא משתוקק ואלה משתוקקים, הוא עורג ואלה עורגים, הוא נכסף ואלה נכספים, הוא משתוקק עורג ונכסף לאדמת הקודש, למקומות אשר נגלו הא-להים לציריך וחוזיך, והם משתוקקים, עורגים ונכספים לטומאת ארץ העמים ולחשכת הגלות.
המצוה הגדולה מכל, אשר אין חפץ לה' ביצירה זולתה, ההודאה לה' וסיפור תהילותיו, הומרה ע"י המוקצים במצוה חדשה והפוכה – 'מתאוננים דקדושה'.
לא, אתם אינכם קצינים, אתם מוקצים.
[1] ע"פ רש"י (במדבר יא א): בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר, בקצינים שבהם ובגדולים.