בלוג

הרב בנימין הלוי והרב חיים פרידמן

א.

בזמן שלטון יוון – היו ישראל בארצם

אמרו חז"ל (בראשית רבה ט"ז, ד') – "אלו ד' גליות.. בבל, מדי, יוון, אדום". כמו"כ מצינו כמה מקומות, בהם מתייחסים חז"ל לזמן שלטון יוון כאל גלות, וכמו שאמרו (ירושלמי תענית א', א'; איכה רבה א', נ"ד; זוהר חדש פרשת אחרי) – "גלו למצרים שכינה עמהם.. גלו ליוון שכינה עמהם". [ומשמע כאילו אמר "גלו לארץ יוון", על דרך מה שאמר "גלו לארץ מצרים"].

ולכאורה קשה, הרי בזמן שלטון יוון ישב עם ישראל בארצו, ואם כן לא מובן מדוע נקראת תקופה זו "גלות יוון". ואם נאמר, שעצם העובדה שהיוונים החטיאו את ישראל נקראת גלות, אזי היינו צריכים למצוא בדברי חז"ל גם "גלות אחאב", "גלות ירבעם" וכיוצא בכך, שגם הם החטיאו את עם ישראל כמבואר בדברי הנביאים, וכפי שכתב הרמב"ן בפר' שלח (ט"ו, כ"ב) – "וכבר אירע לנו כן בעונותינו בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצות לגמרי". אלא שבאמת השם "גלות" אינו מתאים אלא על יציאה לחו"ל, וכדברי חז"ל (ילקוט שמואל צ"ב) – "תני ר' שמעון בן יוחאי.. אימתי הוא קרוי גולה, בשעה שהוא גולה מארץ לחוצה לארץ" [וכן בזוה"ק ויחי (רי"ד:) – "דלא אתקרי גלות אלא למאן דאיהו דר בארעא נוכראה אינון אתקריין גליין"]. ולפי זה יש לומר, כי בזמן שלטון יוון, שאז לא היו בחו"ל, לא היה ראוי, לכאורה, לקרוא לכך "גלות יוון".

ב.

שלטון גויים על ארץ ישראל – מחשיב אותה כחו"ל

את התשובה לתמיהתנו ניתן למצוא בדברי הגמ' (כתובות ק"י:) – "… כל הדר בחו"ל כאילו עובד עכו"ם, וכן בדוד הוא אומר, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים".

והנה דוד המלך לא ברח לחו"ל, אלא לעיר גת שהיא מערי ארץ ישראל, רק שאותה שעה היתה נתונה תחת שלטון הפלשתים (עיין שמואל א' פרקים כ"א, כ"ז), ועל זה אמרו חז"ל שהיה בגדר "הדר בחו"ל". נמצאנו למדים, כי עיקר קדושת ארץ ישראל חלה דווקא כאשר היא נמצאת תחת שלטון יהודי.

וכך כותב הרמב"ן בפירושו על הפסוק בויקרא כ"ו, מ"א – "והבאתי אתם בארץ איביהם" – "…והוא רמז שהביאם אל הארץ ולא נכבשה לפניהם.. כמו שאמר עזרא בתפלתו (נחמיה ט', ל"ו) –  "הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר־נתתה לאבתינו לאכל את־פריה ואת־טובה הנה אנחנו עבדים עליה…".

מדבריו למדנו, שעל-אף שהגיעו לארץ ישראל, מכל מקום כל עוד שהאומות שולטות עליה, היא קרויה "ארץ אויביהם", ובבחינה מסויימת היא חשובה כחו"ל.

אף לענין הלכה בא הדבר לידי ביטוי, וכפי שמובא במשנ"ב (או"ח סימן תקס"א סק"ב בשם המג"א) – "הרואה ערי יהודה בחורבנן. אפילו יושבין בהן ישראל, כיוון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי בחורבנן", כלומר שהן חרבות מקדושת ערי יהודה.

וכתב ע"ז בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן ל"ז) – "…שא"כ עתה שבחסדי השי"ת אין מושלים האומות על ערי יהודה ועל ירושלים, והם גם מיושבים, הוא טעם גדול שלא לקרוע".

מעתה נתבאר היטב מדוע שלטון יוון נקרא "גלות יוון" על-אף שהיה בארץ ישראל, וזאת משום שהיוונים שלטו על ארץ ישראל, וזה החשיב את אר"י מבחינה מסוימת כחו"ל, וממילא נחשב הדבר כאילו "גלו ליוון".

ג.

שלטון ערב רב – אינו מחשיב את אר"י כחו"ל

אמנם עדיין קשה, מדוע שלטון אחאב וירבעם אינו נקרא גלות, שהרי הערב רב יותר קשים מהאומות (זוהר פנחס רל"ב:), ואם, כפי שנתבאר לעיל, כאשר נמצאים בארץ ישראל תחת שלטון היוונים נחשב מצב זה כגלות, לכאורה היה מקום ללמוד בקל וחומר ששלטון הערב רב נחשב כגלות.

אמנם, לצורך הבנת הענין, שומה עלינו להתבונן בדברים ממקורם בדברי חז"ל.

אמרו חז"ל (תיקוני זוהר תקון י"ב דף כ"ז.) – "ישראל דהוו עתידין למהוי בגלותא – בין ערב רב", ובתקון כ"א (דף נ"ג:) – "ערב רב.. אינון רב עלייהו בגלותא", ובהשמטות שבסופו, תיקון ג' (דף קמ"ד.) – "דערב רב דאינון מעורבין בהון בישראל בגלותא", ובתיקוני זוהר חדש (ח"ב דף פ"ו:) – "דאינון (הערב רב) רישין עלייהו בגלותא".

והנה לא נאמר בדברי חז"ל שהערב רב הם עצמם הגלות, אלא שבזמן הגלות (דהיינו בזמן שגלו לבין הגויים בחו"ל, וכנ"ל) – אז גם הערב רב יקבלו את הכח לשלוט על ישראל.

ויתרה מכך, מפורש בכמה מקומות בזוה"ק, ששליטת הערב רב חלה כאשר ישראל נמצאים בגלות בין האומות, כאשר אז, מכח הגלות בין האומות, גם הערב רב שולטים עליהם, וכמו שאמרו בזוה"ק נשא (קכ"ה:) – "ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון, ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל", והיינו כשישראל בגלות בין המלכויות דהיינו האומות, ואז גם הערב רב נעשים רועים עליהם, וכן בזוהר בראשית (כ"ה.) – "בגלותא רביעאה [גלות אדום] אנון [הערב רב] רישין בקיומא סגי" (ועיין בתיקו"ז תיקון כ"א דף נ"ב.).

אמנם, עצם השלטון של רשעי ישראל אינו נקרא גלות, שכן על-אף שהערב רב קשים מהאומות, מכל מקום בפנימיות הנשמה, הערב רב יותר טובים מהאומות, ואינם משפיעים טומאה בחוזקה כמו הגויים, שהרי הערב רב הם בעצם ישראל, וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין מ"ד.) "ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא", וזה נאמר אפילו אם הוא נשתמד ונעשה מומר לכל התורה כולה רח"ל (שו"ע יו"ד קנ"ט, ב';  שע"ב, ב'; אבה"ע קנ"ז, ד' וביאור הגר"א שם). [ועיין "באר יצחק" (להגרי"א חבר זיע"א) על "אדרת אליהו" להגר"א (פר' בראשית ע"ד הרמז, דף י"ג.; ובחלק מההוצאות בעמוד 29) – "וערב רב.. הם בסטרא דקדושה, רק שלא נתבררו לגמרי, והם שאור שבעיסה"].

ועל-כן כאשר נמצאים בארץ ישראל, גם אם לעת עתה נמצאים תחת שלטון הערב רב – אין הדבר נחשב לגלות. ומפני כך לא מצינו כל מושג של "גלות ירבעם" וכיו"ב.

ד.

רוב האומה היו בחו"ל בזמן בית שני ולכן זה נקרא מצב של גלות

אולם עדיין לא מצאנו תרופה בכל זה, שכן על-אף שארץ ישראל הנשלטת ביד האומות נקראת בבחינת חו"ל, עדיין אי אפשר לכנות למצב הזה בשם "גלות", ולא מצאנו בכל המקרא לשון גלות אלא כלפי דבר הגולה ממקומו למקום אחר, כמו "גלתה יהודה מעני" (איכה א', ג'), "ויגל יהודה מעל אדמתו" (מלכים ב' כ"ה, כ"א), שכן הוראתה השורשית של המילה היא כמו בביטוי "ויגל את האבן" (בראשית כ"ט, י'), שעניינו גלגול דבר ממקומו.

אמנם נאמנים עלינו דברי יוסף בן גוריון בעניין זה, שמובא בדבריו על רעת אנטיוכוס – "ויוצא בגלות עם רב וגדול, ויפזר את כל עדת החסידים והחכמים אשר בתוכה, וינוסו היערה וישבו שם, ויאכלו עשבים כבהמות ויתחבאו כחיות ביער" (יוסיפון ספר רביעי, פרק י"ח) – הרי לנו שהייתה גלות תחת מלכות יוונים.

אולם לאמיתו של דבר, איננו צריכים לכך, שהרי באותו מדרש הובא גם ביחס למדי הביטוי "גלות מדי", ואנשי מדי ופרס הרי לא הגלו מעולם את אומתנו, אלא כוונת הפסוק על דרך הביטוי המופיע בנביא עובדיה (א', כ') "וגלת ירושלם אשר בספרד", שם הוא מכנה גם את עם ישראל השרויים מחוץ למקומם בשם גולים, ולא רק בעת פעולת ההגליה, אלא כל עוד שלא שבו אל אדמתם נקראת "גלות", כי אין לאומתנו מקום קבע אלא בארצה, ובכל מקום אחר הרי אנו כמי שאינו במקומו.

ולפי"ז יש לבאר גם את הלשון "גלות יוון", שהרי כידוע בימי בית שני לא היו רוב ישראל על אדמתם, כדאיתא בב"מ כ"ח., ורוב האומה היו עדיין בגולה, ואם כן כאשר נתבטלה מלכות מדיים ופרסיים, הרי שהיו שרויים תחת גלות יוונים. ואם אמנם הותרה שיבתם לארץ בהסכמת האומות מאז הצהרת כורש "מי בכם מכל עמו.. ויעל לירושלים" (עזרא א', ג'), וא"כ א"א להחשיב כגולים את הנשארים בארץ נכר מרצונם, אפשר כי יד צרי יהודה ובנימין הערביים העמונים והפלשתים הייתה בדבר, להרחיק ישראל שבגולה מעל אדמתם, גם כי לא היה כיבוש ישראל שלם בכל הארץ עד ימות מלכות בני חשמונאי, שלא ניתנה בידם האפשרות לקיום דבר ה' "וירשתם אותה וישבתם בה" בכל מרחביה. ואף שאמרו "וחושך – זה גלות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן" (ב"ר ב, ד), ולכאורה משתמע שמדברים כלפי ישראל שבארצם, הרי שעיקר הדבר מתייחס למלכות יוון, וכ"ה בפסיקתא (פיסקא ל"ג), והלשון "גלות" שנקטו הוא משום רוב האומה שהיתה בגולה.

ה.

מהותה של גלות יוון – ההתערבות בגויים וההשפעה מתרבותם הנפסדת

אולם כל זה אינו מבאר אלא את הלשון "גלות יוון", אלא שעדיין נותר מקום לשאול מפני מה זהו הכינוי לאותה תקופה, ומדוע עניין ה"גלות" הינו כה מהותי בהגדרת תקופת צרות היוונים.

ולמדנו מכאן, שדבר זה הוא שהיה בעוכרינו במלכות יוונים, אשר מחמת שהיו ישראל מעורבים בין האומות ולא הושלם קיבוץ גלותם לארץ הקודש, קיבלו מתרבותם, והיו מלמדים בניהם חכמה יוונית. גם בא"י היו הנכרים ממלאים את הארץ ומשפיעים מקלקולי יוונים (שמרכז ממלכתם היה בקירוב מקום, בסוריה). תפילתנו לנאמן בבריתו, לערות רוח טהרה מהרה, להשיב האובדים ולקבץ הנדחים הגולים מארצם והיושבים במקומם, להיות כולם בבריתו יחדיו, ויוליכנו מהרה קוממיות בכל ארצנו. אמן.