ידועים דברי הרמב"ם (תעניות פרק א): "מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ וכו' וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן וכו' וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם וכו'" בהמשך פסק הרמב"ם, שאחת מהצרות הללו היא מלחמה. אם כן, חובה עלינו להתבונן מדוע צרת המלחמה הנוכחית באה עלינו.
ואכן, מאז פרוץ המלחמה צצו לא מעט הסברים והשערות על מה ולמה באה עלינו הצרה הזאת. אך דא עקא, נראה שהרבה מהדברים הנאמרים באים או מגישה מקדימה או דגש מקדים של האומר ומוצאים להסברים אלו רמזים במציאות הנוכחית. כלומר, אם לפני המלחמה האומר הדגיש ענין מסוים כגון צניעות, עסק התורה, שמירת שבת וכו' בעבודת ה' שלו או בהכוונת הכלל, אזי גם עם פרוץ המלחמה הוא רואה שגם כעת, צריך להדגיש אותו ענין לתיקון התשובה בעקבות המלחמה, ושזה 'צו השעה'.
יש אחרים שהחכימו יותר ו'דורשים סמוכים', כלומר מתבוננים מה אירע והתרחש ברמה הציבורית בזמן הסמוך למלחמה או בעצם זמן פרוץ המלחמה, ועל פי זה יקבעו את עיקר התיקון. לפי שיטה זו, רבים רואים במחלוקות וחוסר אחדות שהיו לפני המלחמה כסיבה, ואת זה צריך לתקן ע"י ריבוי אחדות ושלום. ישנם המסתכלים על עצם זמן פרוץ המלחמה ולומדים מהעובדה שהמלחמה תקפה את כוחותינו בחוסר ידע ומוכנות בצורה פלאית, שיש בעיה ב'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' וחוסר אמונה ובטחון בהשי"ת. עוד שיטה בדרך ההתבוננות בזמן היא לחשוב מדוע המלחמה פרצה דווקא בשמחת תורה ו/או מדוע בשנה זו.
יש אחרים שהחכימו יותר ופונים לדרכי השגה בהתנוצצות רוח הקודש שיש כיום לאלו הראויים לכך, על אף שנבואה ממש עדיין פסקה מאיתנו. יש מעלה בגישה זו, שהיא לא מסתפקת בשכל אנושי, אך חסרון גם יש, שהרי דרכי ההשגה שהם לא נבואה ממש – תתכן בהם הטעיה, או בבחינת "שניבא ולא יודע מה ניבא", ועוד מבוכות נוספות.
אמנם, נראה שבענייננו יש דרך יותר וודאית מכל הנ"ל, והיא דרך החכמה, וכמו שאמרו חז"ל – 'חכם עדיף מנביא', וכבר אמרו, 'איזהו חכם הרואה את הנולד' (תמיד לב, א). הרי כל הנ"ל הם התבוננות אחר מעשה, אך דבר הנאמר מראש לפני מעשה מתוך חכמת התורה ושכל ישר – נראה שיש לו תוקף ודאיי הרבה יותר. ואכן, גדולי חכמי ישראל חזו והתריעו מראש, לפני 19 שנה, על גודל האסון שעלול להתרחש בעקבות גרוש יהודי גוש קטיף וצפון השומרון מארץ קדשנו ונחלתנו, הארץ אשר הנחיל ה' יתברך לנו ולאבותינו, וכל הכופר בשייכות אפילו חלק קטן מארץ ישראל לעם ישראל ככופר בחלק מהתורה, שהרי גבולותיה מסומנים מפורשות בפרשת מסעי, ואזי הרי הוא ככופר בכל התורה. ובאמת, המעמיק בפגם הנורא של גרוש זה רואה בו כעין חטא המרגלים של דורנו, כמו שמתואר חטא זה בתהילים – "וימאסו בארץ חמדה". ואכן, המעיין בדברי חז"ל בגמרא בערכין טו. יראה שדייקא על דיבת הארץ נענשו ולא על לשון הרע על הקב"ה או ענין אחר. וכמה חמור חטא זה, שעל ידו נקבעה בכיה לדורות וחורבנות בתי המקדש, גלויות וצרות שלא תשוערנה בשכל אנושי, שאנו סובלים מהם עד היום. ולהעמיק טיפה בגודל הפגם הנורא הזה, נראה שהפסוק אומר – "עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה," כלומר ארץ ישראל היא גילוי השגחת ה' בעולם, שהרי בה גילוי השכינה הקדושה. ואזי הכופר או מואס בה ככופר בהשגחת ה', שכמובן זהו פגם אמונה שורשי. ונראה, שעל דבר זה אמר הכתוב, בתוכחתו של משה רבנו על חטא המרגלים – "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-להיכם". המסקנה המתבקשת מכל הנ"ל היא שחייבים לחזור בתשובה ולתקן פגם חמור זה, שאפילו רבים מהרחוקים מדרך התורה רואים בגירוש זה שורש עיקרי לצרות שאנו חווים במלחמה הנוכחית. היות וכל ישראל ערבים זה לזה, חשוב להבין שהתיקון צריך להיעשות, לא רק על ידי מי שפגם אז, אלא על ידי כולנו, כל אחד כפי יכולתו, וכל שכן במי שפגם. כמו כן, ככל שלאדם יש יותר יכולת להשפיע, כך מוטלת עליו יותר האחריות להשפיע ולתקן, כמו שפסק הרמב"ם באחד ממעכבי התשובה (הלכות תשובה פרק ד), שמעכבים בגלל גודל החטא, שהיכול להחזיר את בנו מתרבות רעה ולא החזיר אין מספיקים לאביו [בקלות] לחזור בתשובה, כיון שבפשטות יש לאב יותר השפעה על הבן מאדם אחר.
אם כנים דברינו, מובן גם כן מדוע יש גם צרות מלבנון, שהרי גם על חבל ארץ זה יש קטרוג, שהרי ארץ הלבנון היא חלק מארץ ישראל המפורשת בגבולותיה בפרשת מסעי, והיה בידינו לכבוש אותה כמה פעמים, ולא עשינו כן. כמו כן, מובן מדוע ראינו הנהגה נסית הרבה יותר עם איראן, למרות היותו בעל כוח צבאי ומדיני וכו' הרבה יותר מחמאס וחיזבאללה, שהרי ביחס לאיראן אין הקטרוג הנ"ל של מאיסת הארץ.
פה ברצוננו להתייחס לעוד טענה ששמה כעיקר תיקונים כלליים ושורשיים כמו בקשת הגאולה, משיח, ביהמ"ק וכו'. וודאי שתיקון זה מתבקש, נצרך וחשוב מאד, אך מאידך יש חסרון מסוים בטענה זו שהיא מתעלמת מפרטי המקרה לפנינו, והרי לא כן לימדונו חז"ל שדרכו של הקב"ה להתנהג עם בריותיו מידה כנגד מידה, ובפרט בארץ הקודש, ארץ ההשגחה אשר "עיני ה' א-להיך בה".
אחרי כל הנ"ל ברצוננו להדגיש שאין ברצוננו לסתור אפילו טענה אחת לתיקון תשובה מכל אלו שנאמרו לעיל. הרי אפילו רק הדרישה לתיקון היא טובה, וכל שכן שוודאי כל מעשה טוב הנעשה בעקבות הנ"ל יש בו תועלת לנצחוננו במלחמה והבאת הגאולה. עם זאת, נראה שריבוי הדעות מבלבל את הציבור וגם מחליש את הכוחות מהתמקדות בנושא העיקרי, שהרי כוחותינו האנושיים מוגבלים, והממקד כוחו בכיוון מסוים – ממילא מחליש כוחו בכיוון אחר, אלא אם כן יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת המובילה מכח לכח, בבחינת "ילכו מחיל לחיל." ואכן לענ"ד נראה, שאם נתמקד בתיקון העיקרי המוצג לעיל, יהיה לנו ולכלל ישראל כח לעסוק ולהצליח בכל שאר התיקונים של כל שאר השיטות בעז"ה.
בברכה, משה מ. גודמן