אתא בוקר וגם לילה יחד

המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרק כ"א

נפילתה הסופית של בבל

לקראת סוף הנבואות על חורבן העמים שהצרו לישראל, חוזר הנביא ומתנבא שוב על בבל, נבואה שבה מפורשת קריסתה הסופית. כדרכנו, נסקור בקצרה את הנבואה, ואחר כך נמשיך בנבואות האחרות הנסובות גם על הדור האחרון.

הנבואה נקראת 'מַשָּׂא מִדְבַּר יָם' (כא א), והכוונה על בבל, שעל שם המאורע העתיד להתרגש עליה היא קרויה 'מדבר ים', כיון שהיא יושבת ממערב המדבר שבמערב מדי ופרס, וחורבנה עתיד לבוא עליה מהם כאשר צבאות מדי ופרס יפשטו עליה 'כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף מִמִּדְבָּר בָּא מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה' (א).

נבואה זו מתפרשת בדברי חז"ל (שיר השירים רבה ג) והמפרשים על נפילתה הפתאומית והסופית של בבל שהיתה עם הריגת בלשאצר בלילה בו ערך את סעודתו והשתמש בה בכלי הקודש, כאשר נהרג על ידי עבדיו (שיר השירים רבה שם, יוסיפון פ"ג). ובספר דניאל (ה) מתואר, כי יד אדם יצאה וכתבה על הכותל דברים סתומים, ודניאל פרש אותם כמסר משמים על כך שמלכותו עתידה להגדע באופן מידי ולהמסר למדי ופרס.

דברי הנביא כאן תואמים את מאורעות הלילה הזה שבו נהרג בלשצאר, תחילה הוא פותח ואומר 'חָזוּת קָשָׁה הֻגַּד לִי' (ב), והוא מתאר תחילה בכלליות את מאורעות נפילת בבל, שתתרחש תחילה על ידי אשר 'הַבּוֹגֵד בּוֹגֵד', כיון שעבדי בלשאצר יבגדו בו ויהרגוהו, ואחר כך 'וְהַשּׁוֹדֵד שׁוֹדֵד' שהם צבאות מדי ופרס, ועל כן הוא קורא להם 'עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי' לפשוט על בבל ולהכניעה, כאשר מעתה והלאה 'כָּל אַנְחָתָה' שהיתה מבבל 'הִשְׁבַּתִּי' (ב).

אחר כך מתאר ישעיהו את תחושותיו ודבריו של בלשאצר המלך כאשר מחלחלת אליו ההבנה, ולפיה חייו וחיי ממלכתו על סף סיום (עי' ראב"ע), אשר 'עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה, צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה, נַעֲוֵיתִי מִשְּׁמֹעַ, נִבְהַלְתִּי מֵרְאוֹת. תָּעָה לְבָבִי, פַּלָּצוּת בִּעֲתָתְנִי' (ג-ד). בדומה למה שנאמר עליו לאחר שראה את היד הנעלמת כותבת את המסר הסתום על הקיר – 'אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן' [- אז, המלך, אור פניו השתנה, מחשבותיו הבהילוהו, וקשרי מתניו נפתחו מחלחלה, וארכובות רגליו זעו ברעדה ונקשו זו לזו] (דניאל ה ו). וכן נאמר – 'אֱדַיִן מַלְכָּא בֵלְשַׁאצַּר שַׂגִּיא מִתְבָּהַל וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי' [- אז, המלך בלשאצר הגדול נבהל, ואור פניו השתנה עליו] (שם ט).

חרדה נוראית זו אירעה כאשר 'אֵת נֶשֶׁף חִשְׁקִי שָׂם לִי לַחֲרָדָה' (ד), שכן הוא היה אז מדושן עונג ובטוח בקיומו כאשר מחד – 'עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן', ובמקביל העמיד אבטחה הדוקה – 'צָפֹה הַצָּפִית' להסתכל ולהתריע מפני כל סכנה. ומתאר שוב, מחד – 'אָכוֹל שָׁתֹה', ובמקביל העמיד את הכוחות הלוחמים בכוננות ובכשירות מלאה למצב בו האויב יתפרץ בפתאומיות – 'קוּמוּ הַשָּׂרִים מִשְׁחוּ מָגֵן' (ה) – ועם כל זאת התהפך הכל, כאשר בלשצאר נהרג, ובמהירות שיא נכבשה בבל על ידי צבאות פרס ומדי.

לאחר תאור חורבנה הסופי של בבל, מתנבא ישעיהו בשם ה' שלא יארכו הימים עד התגשמות הנבואה – 'כִּי כֹה אָמַר אֵלַי אֲדֹ-נָי, לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה [-הצופה] אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד' (ו). מן הדברים משתמע, כי הצופה מרחוק אינו יכול לדעת מה בדיוק נעשה, אלא הוא קולט את היקף המחנה הפושט על בבל. 'וְרָאָה' הצופה מחנה עצום הפושט על בבל – 'רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים, רֶכֶב חֲמוֹר, רֶכֶב גָּמָל', 'וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב' (ז) כדי לקלוט את היקף המחנה הפושט על בבל, ואז מבזיקה במוחו ההבנה, ולפיה מגובר כאן במתקפה קטלנית על בבל – 'וַיִּקְרָא: אַרְיֵה!', כלומר המחנה הפושט על בבל עוצמתי כמו אריה, ואין כל סיכוי לבבל להחלץ ממנו. עתה, 'עַל מִצְפֶה אֲדֹ-נָי אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת' (ח), להמתין ולחכות למי שיביא איתו את הידיעה מה אכן נהיה מבבל אחרי התקפה עוצמתית כזאת. והוא אכן מגיע – 'וְהִנֵּה זֶה בָא, רֶכֶב אִישׁ צֶמֶד פָּרָשִׁים, וַיַּעַן וַיֹּאמֶר: נָפְלָה! נָפְלָה בָּבֶל! וְכָל פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ שִׁבַּר לָאָרֶץ!' (ט).

אחר כל זאת, פונה הנביא בנאום ה' אל ישראל המקשיבים לנבואתו, והוא מכנה אותם 'מְדֻשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי', על שם כתישתם וסבלם תחת יד בבל כתבואה הנידושה בגורן. והוא אומר להם: דעו, 'אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִגַּדְתִּי לָכֶם'.

גאולה 'בעתה' שלא בתשובה ו'אחישנה' בתשובה

עתה עובר הנביא למשא קטן וסתום, מועט המחזיק את המרובה – 'מַשָּׂא דּוּמָה' (יא). הנביא מתאר, כי קול מגיע אליו משעיר – 'אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר'. הקול הזה מתיחס אליו כשומר העיר, והוא שואל אותו: שֹׁמֵר! מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר! מַה מִּלֵּיל? כלומר מה התחדש מן הלילה ועד עתה. והמענה הוא – 'אָמַר שֹׁמֵר: אָתָה [-הגיע] בֹקֶר', זה מה שהתחדש מהלילה, אחריו 'וְגַם לָיְלָה' נוסף יגיע, ואז 'אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ', אם תבקשו לשאול – שאלו, ולשם כך 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' אליי ואענה לכם.

אין לך מקראות רבים כאלו הזועקים: דרשונו. תחילה, איך משא על 'דומה' קשור לקול הקורא משעיר, כי 'דומה' היא לכאורה אחד הלאומים אשר יצאו מישמעאל, כי אחד מבניו נקרא בשם 'דומה' (בראשית כה יד). וכן מה שאלה היא זו, ומה תשובה היא. ואכן, בפשוטו של מקרא התחבטו המפרשים, זה בכה וזה בכה[1], וקשה לקבוע בזה מסמרות נטועים, אך דברי חז"ל ברור מללו, שהכוונה לגלגולי הגליות עד הגאולה האחרונה.

את 'דּוּמָה' הלזו מייחסים חז"ל בתלמוד בבלי (סנהדרין צד.) למלאך הממונה על רוחות המתים, וקריאתו מתפרצת בשאלה אל הקב"ה 'מִשֵּׂעִיר' – מפני גלות שעיר הקשה – 'שֹׁמֵר! מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר! מַה מִּלֵּיל? מתי יוצאים מן הגלות הדומה ללילה[2]. ואילו בתלמוד ירושלמי (תענית פ"א סוף ה"א) אמרו, כי בספרו של רבי מאיר נמצא כתוב 'משא רומי' במקום 'משא דומה', וישעיהו מספר כי ישראל קוראים אליו מפני גלות שעיר הקשה לשאול את שומר ישראל 'מה מלילה', מתי נצא מן הלילה הארוך הזה, שהוא גלות אדום הארוכה.

על כך משיב הקב"ה – 'אָמַר שֹׁמֵר: אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה'. בירושלמי (שם) ותרגום יונתן פרשו, שהכוונה היא כי הגאולה תהיה בבחינת 'בוקר' לצדיקים ולישראל, ובבחינת 'לילה' לרשעים ולאומות העולם כיון שאז יעשה בהם משפט, וכן פרש רש"י בפרושו השני. אולם תחילה פרש רש"י, כי הכוונה היא שבסוף תבוא הגאולה שהיא בבחינת 'בוקר', אולם תחילה יקדם לכך 'וגם לילה' – שתהיה גלות. דומה לכך פירש מהרש"א, כי 'בוקר' הוא גאולת בית שני, 'וגם לילה' הוא הגלות האחרונה. וכעין זה כתב מהר"ל, שתהיה כאן מחזוריות של גאולות וגליות, מימי חזקיה שבזמנו התנבא ישעיהו, עד הגאולה האחרונה.

נוסף להבטחה, ולפיה בסוף 'אתה בוקר', מוסיף הנביא בשם ה' ואומר: 'אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ'. בירושלמי (שם) פירשו, כי הקב"ה אומר בזאת לישראל, שהגאולה תגיע כשתרצו אותה, על ידי שתחזרו בתשובה ותבואו לפני ה', וכן פרשו תרגום יונתן ורש"י על המקרא. ואילו בפירוש רש"י על התלמוד (סנהדרין שם) פרש, שיש כאן שני תנאים – לבקש רחמים ולשוב בתשובה, ואז תבואו לגאולה, וכן פרשו הרמ"ה ומהרש"א.

אולם ברור, שאין הכוונה לומר, שהגאולה מותנית בתשובה, כי אם כן היה צריך לומר 'אם תבעיון בעיו שובו אתיו – [אז] אתא בוקר וגם לילה', שכאשר תרצו, תבקשו רחמים ותשובו בתשובה – אז תגאלו. וממה שנאמר תחילה 'אתה בוקר וגם לילה', משתמע, שתחילה מדגיש הנביא שהגאולה מובטחת מכל מקום, כי יש קץ לגלות ובסוף יאיר הבוקר, גם אם חלילה לא ישובו בתשובה. אחר כך מדגיש הנביא, כי אם תרצו להקדים את הגאולה, דבר זה אפשרי בהחלט על ידי תפילה ותשובה. ואכן כך פרשו האברבנאל[3] והאלשיך, כאשר האלשיך מקביל זאת אל דברי הגמרא (סנהדרין צח.) 'זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה'.

תחילת הגאולה שלא בתשובה בבחינת 'בוקר וגם לילה'

אולם בהתאם למציאות המתרקמת, ועל בסיס היסודות שנתבארו במאמרינו הקודמים, דומה כי הנביא מתאר כאן מצב, שבו נגאלים ישראל תחילה גאולה שאינה שלמה, ואחר שישובו בתשובה תושלם הגאולה בתכלית. כי הנה במאמרנו 'למען ציון לא אחשה' בקונטרס 'נחמו נחמו עמי' שיצא לאור על ידי האגודה, התבאר לנו מדברי הנביא הושע, כי בגאולה שאינה באה מתוך תשובה, אין הגאולה שלמה, ואז יש מצב ביניים בין גלות לגאולה, ואחר כך, כאשר ישובו בתשובה ויבקשו מלכות שמים ובית דוד ובית המקדש ופחדו אל ה' ואל טובו – אז תושלם הגאולה בכל מרכיביה.

בכך יתפרש כמין חומר המענה המופלא – 'אָמַר שֹׁמֵר: אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ'. הגאולה מתוארת כאן כ'בוקר', לעומת הגלות שהיא 'לילה' כמתבאר מן השאלה 'שומר מה מלילה'. ובירושלמי (ברכות פ"א ה"א) מבואר, כי גאולתם של ישראל באה 'קימעא קיעמא' כמו השחר העולה, שתחילה בוקע אור קטן, ועם הזמן מתרבה והולך האור. ויתכן, שלכך מרמז הנביא נאם ה', כי בגאולה הבאה בעתה, שלא על ידי הקדמת התשובה, 'אתה בוקר וגם לילה', כי תחילה בא הבוקר בעוד שיש 'גם לילה' שהלילה עדיין קיים והחשך מכסה את רוב הארץ. ו'אם תבעיון בעיו' – אם תבקשו להגאל בשלמות, 'שובו אתיו' – חזרו בתשובה ובואו לפני ה', בקשו פניו ואת בנין ביתו, ואז תהיה הגאולה שלימה, ויבקע האור כשחר.


[1] ראוי לשים לב לדברי האברבנאל, שעל פי פשוטו של מקרא היא תוכחת מגולה לישראל, וזו לשונו – "'משא דומה' … כפי דעתי הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא, להודיע זירוז אומת אדום והשתדלותו בענין המלחמה, לצאת לשדה לשלול שלל ולבוז בז כל הלילה, וספר זה כדי להוכיח עמו את ישראל שלא היו כן … הנבואה הזאת על פי פשוטה … שמפני מלחמת שעיר על דומה, היו יוצאים תמיד משעיר גבורים ומתפשטים על דומה לשלול שלל ולבוז בז, וזהו אומרו 'משא דומה אלי', כלומר הנבואה שבאה אלי על דומה, היה 'קורא משעיר שומר מה מלילה', כלומר, 'שומר', הגידה נא לי כמה זמן עבר מן הלילה, וכמה זמן יש עדיין לעבור ממנה, ואראה אם יש פנאי ללכת על דומה לשלול שלל ולשוב, ואז משיב השומר ואמר 'אתא בקר', רוצה לומר מעותד הבקר לבא מהרה, אבל 'וגם לילה', רוצה לומר עדיין יש שהות מה בלילה ויש לכם זמן ללכת, וצריכים אתם ללכת במהירות ולשוב מיד, והוא אומרו 'אם תבעיון בעיו', רוצה לומר אם תבקשו דבר לשלול בקשו אותו מיד, ולא תתאחרו ו'שובו' למקומכם מהרה. ואם יהיה זה פירוש הנבואה לא ידענו ענינה וצרכה בזה המקום, כי מה לנו לדעת מה שישאלו גדודי שעיר לשומר שלהם, ומה ישיב על תוכחתם, אלא אם היה הענין בזה שרצה הנביא לספר בשבחי גדודי שעיר ואנשיו, וטוב שכלם וחריצותם במלחמה כדרך הגבורים, ולא כדרך המסתכנים, בדרך הקדמה למה שיקונן ישראל אחר כך (כב א-ב) 'מה לך איפה כי עלית כולך לגגות', שהפליג לספר בחולשתם ומורך לבבם, וכמו שאמר 'חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה', לפי שלא היו אנשי זרוע ולא אנשי מלחמה כאנשי שעיר, וכמו שיתבאר".

[2] הטעם שהשאלה מגיעה דוקא מן המלאך הזה פירש מהר"ל, וזו לשונו – "מפני כי הגלות והלילה הכל ענין אחד, כי הגלות הוא נקרא לילה וחושך, והלילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה שהיא העדר החיים, ודבר זה בארנו הרבה. ולכך הרוחות שמתו מתקבצים ובאים אל המלאך שממונה על הרוחות שמתו, והוא שממונה גם כן על הלילה, ולכך הם אומרים 'שומר מה מלילה' הוא הגלות אשר הוא הלילה … וכל זה כי הרוחות של ישראל מצפין לגאולה של ישראל, ויש לך להבין את זה, כי הגלות הוא מעין המיתה שלהם, וחפצים לדעת מתי יחיה השם יתברך את ישראל מגלותם, ודבר זה התחלת התחיה, ולתחיות המתים יחיו המתים, ולכך שואלים על זה". [וראה את נבואת יחזקאל (פרק לז) על העצמות היבשות, ובפירושי רד"ק ואברבנאל שם.]

[3] הדבר מוכח גם מדברי הירושלמי עצמו, כי קודם לכן הביא הירושלמי את המחלוקת הנודעת בין רבי אליעזר ורבי יהושע אם הגאולה מובטחת גם בלי תשובה, שנסתיימה בכך שרבי אליעזר שתק והסתלק לו (מובא גם בסנהדרין צח.). [ראה בדברי האברבנאל שהעתיק קטע נוסף בשם הירושלמי שמוכיח כן, לפנינו אינו נמצא בירושלמי אלא בילקוט שמעוני (ישעיהו תכ).]

כתיבת תגובה