מרן הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל – האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בעל ה'שפע חיים'
בט' בתמוז תשנ"ד נפטר מרן הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק"ל – האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג בעל ה'שפע חיים', אשר נפשו היתה קשורה בארץ הקודש, ופעל רבות למען הישוב בה. נביא כאן קצת מדבריו:
בימינו כל יהודי מחויב לעלות לארץ ישראל
דעתנו היא, שבזמן כזה, כאשר יש אפשרות לכל יהודי לעלות לארץ ישראל, ויש פה ברוך השם קיבוץ גדול של שלומי אמוני ישראל, ועל אף כל המגרעות יכול כל איש לעבוד כאן את ה' כרצונו וכדרכו, מחויב כל יהודי באשר הוא לקיים מצות ישוב ארץ ישראל בגופו ולעלות הנה – כה נכין את עצמנו בהכנה דרבה לדורו של משיח. (מדבריו בהנחת אבן הפינה לקרית צאנז. לפיד האש ח"ב עמ' תקכז).
***
נפעל בכל כוחינו למען בנינה של ארצנו הקדושה
למי שהעיר לו, כי אולי הפריז על המידה כאשר דרש ברבים על ענין ארץ ישראל והוכיח את המתרשלים בבנינה, ענה: אנחנו היראים עוסקים בקיטרוג גרידא, והם – החפשים שאינם שומרי תורה ומצוה רח"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות… גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו… הייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, איפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את ארץ ישראל בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?! גמרתי אומר: לא עוד! לא אתן יותר יד לכך, שאנחנו רק נעמוד ונקטרג, והמה בינתיים ישתלטו על ארץ ישראל ויטמאו אותה חס וחלילה. אנחנו נפעל בכל כוחנו למען בנינה של ארצנו הקדושה! הלא כל אבן בארץ ישראל – כל כולה קדושה וטהרה! (שם עמ' תפג).
***
אני צועד בדרכם של תלמידי הבעש"ט והגר"א ולמעלה בקודש
סיפר הרבי, כי שלוחו הלך לשאול בשמו את עצתם וחוות דעתם של גדולי ארץ ישראל, כ"ק האדמו"ר מבעלזא זצ"ל, החזון אי"ש זצ"ל, והגרי"ז מבריסק זצ"ל, בנוגע לתכניתו להשתקע בארצנו הקדושה ולהעלות אליה עוד הרבה יהודים חרדים. "מתוך תשובתם הסקתי" – הוסיף אז – "כי כיוונתי לדעתם בתכניותי, והדבר עודד אותי מאד בדרכי… אני צועד בדרך תלמידי הבעש"ט והגר"א ולמעלה בקודש, בדרכי ראשונים כמלאכים, הרמב"ם והרמב"ן שעלו לחונן את עפר ארצנו ולקומם הריסותיה, בהם תמכתי יתדותי… אינני חרד מפני שלטון החילוניים, כי כל זה בר חלוף, ופתאום יבוא האדון אל היכלו… עתידים הם לחזור בתשובה שלמה וילמדו בינה…" (לפיד האש ח"ב עמ' תעב).
***
הלוואי והיו שומעים לקולו של הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר זצוק"ל
לספר 'כולל העברים מחזירי עטרה ליושנה', שחיבר הגה"צ עקיבא יוסף שלזינגר זצ"ל [שבו מפורטת תוכניתו לפעול להקמת שלטון יהודי בארץ ישראל על פי תורה] – לספר הזה ולמחברו היתה השפעה עצומה עלי… הלואי והיו שומעים לקולו בשנים הקודמות, כשפרסם את ספרו, כי אז היתה כל תמונת העולם היהודי שונה לחלוטין. אלמלא היו אחינו בני ישראל עושים בשעתו כפי שהציע, יתכן מאד אשר מאות אלפי יהודים מחו"ל, ואולי מליונים ממש, היו שורדים מיוון המצולה ונשארים בחיים, ולארצנו הקדושה היו פנים אחרות לגמרי. ברם למגינת הלב, הצליחו השטן וגונדא דיליה להפריע אותו מהגשמת תוכניותיו (לפיד האש ח"ב עמ' תסז).
***
אתה רוצה להטיל כללים על הקב"ה?!
הנני מוצא לנחוץ להאריך כאן כאמור להלן: בחודש אדר תשכ"ט נועדתי לשיחה עם אחד הישישים בין חכמי הדור הרב יוסף ברויער (שליט"א) [זצ"ל], ראש קהילת ישורון בניו יורק, ענה ואמר לי: אתה עוסק בנביאים, אם כן אמור לי, הנה אם מסתכלים בספר יחזקאל (לו ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" – דומה שהנה זה הוא מה שמתרחש עתה בארץ. אבל אם שמים לב למה שנאמר בתורה – "ולא תקיא הארץ אתכם" (ויקרא כה, יח) הלא אי אפשר לומר כן. אם כן, מה מתרחש כאן? וסיים: דרכי א-להינו אינם ניתנים להבין ואף לא זקוקים להבנה ["מען ברויך נישט פארשטיין"].
בחודש סיון באותה שנה נזדמנתי אצל אחד מגדולי החסידות הרבי מקלויזנבורג הגר"י הלברשטאם (שליט"א) [זצוק"ל] בנתניה, מסרתי לו את דברי הרב ברויער… הוספתי לשאול את הרבי מקלויזנבורג: אבל הלא זה בניגוד לכללים של שכר ועונש שהנביאים מלאים מהם. התחייך ואמר: אתה רוצה להטיל כללים על הקב"ה?! יש והוא נוהג לפי כללים אחרים[1] (דעת סופרים יחזקאל עמ' שלג הערה ד).
***
לברך ולשמוח על עקירת מסגד מהר בית ה'
בשנת תשכ"ט הצית צעיר נוצרי מאוסטרליה את מסגד אל-אקצה שבדרום הר הבית. רבנו נשאל האם יש לברך על כך 'שעקר עבודה זרה מארצנו' ולהלן חלק מתשובתו –
"ובענינינו נראה ודאי שבלא שם ומלכות עכ"פ צריך לברך. ומכ"ש כשנעקרה הבית ע"ז אפי' מקצתה ממקום מקדש אלקים, על כל נקודה ושעל חייבין לברך ולהודות להשם הטוב שהקטין הטומאה ובער ממנה ממקום מקדשנו, כאשר שם השם בפי בעזרת אלקי אבותי הקדושים להודות לו על נסיו ונפלאותיו להר ציון מקום שכינה, ומכ"ש שהרשעים והרוצחים מכניסים שמה מתיהם, כמ"ש הש"ך על התורה בפרשת בראשית בד"ה ויהי האדם לנפש חיה וכאשר קונן ע"ז בתיקון חצות ובזוה"ק (פרשת כי תשא דף ק"צ ע"א, פרשת ויקהל דף רי"א ע"א, ר"מ ע"ב), וזה להכניס מתיהם הטמאים למקום המקדש זה גופא רח"ל הע"ז היותר גרוע שבעולם וכח הטומאה שאין למעלה ממנה, וידיעת ההפכים בשוה, ולזה המה מקוננים בתאנת יעלים על שריפת מסגדם כי מזלייהו חזי שהפילו כח טומאתם והמה כרעו ונפלו, וכו"ע מודו בזה שזה הבית לע"ז שלהן הבית טומאה שלהם במקום המקדש זה עצם ע"ז וטומאה, וחייבין להודות ולברך להשם הטוב אשר חס על שמו וביתו, ולקוות שנזכה במהרה לראות בשוב ה' שיבת ציון אכיה"ר, וק"ו בן בנו של ק"ו מבית עכו"ם גרידא שאומר עכ"פ אל נקמות ה', ויתן השם הטוב לראות כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו אכיה"ר" (שו"ת דברי יציב אורח חיים סימן צ)
מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל
בכ"ח בתמוז תשע"ב נלב"ע מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שכידוע היה חשוב בעיניו התפשטות ההתישבות היהודית בארץ ישראל, והיה חרד מפני מסירה של חלקים מארץ ישראל לידי גויים. נביא כאן כמה דברים מספריו.
חטא המרגלים חמור מחטא העגל
בחטא המרגלים רואים כמה גדול היה החטא, שהרי כשחטאו ישראל ועשו את העגל, נאמר למשה 'לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם', ובחטא המרגלים לא נסלח החטא, ונגזר עליהם ש'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ'. וכי גדול כחה של קדושת ארץ ישראל יותר מעבודה זרה שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, מה שלא נאמר על ארץ ישראל?
מאסו בקדושת ארץ ישראל
לפי שטחיות הפרשה, היתה חסרה להם מסירות ונאמנות לארץ ישראל, לא רצו להלחם ולמות בעד ארץ ישראל, אבל הכתוב בתהילים (קו כד) אומר: 'וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה', ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה לב, ב): על הכתוב (ירמיה ג יט): 'וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי' – למה נקראת חמדה, שבית המקדש נתון בתוכה, הה"ד (תהילים סח יז): 'הָהָר חָמַד אֱ-לֹהִים לְשִׁבְתּוֹ'. הם לא מאסו את הארץ זבת חלב ודבש, את המקום מנוחה. גם הם רצו שתהיה להם ארץ משלהם, אבל להלחם על ירושלים מפני קדושתה, למען בית המקדש, ארץ אשר נשבע לאבותינו, את כל זה הם לא גרסו, ולכן טענו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'.
הם באו אל הארץ וראו את אנשי מדות בני ענק מן הנפילים, את ה"ערים בצורות גדולות מאד' ועמלק יושב בארץ הנגב וכו', העריכו כוחותיהם שהם כחגבים נגדם, ולפניהם ארץ מצרים שיש להם בה זכות אזרח, ומצרים אין לה כל הכוחות המאיימים הללו, היא לא באה אל כחותיה אחרי מפלתה, ואם כן מה לנו עם ארץ ישראל. עם מצרים נוכל להתמודד, אבל עם ממלכה אדירה עם כל הטכניקה המודרנית, עם עַם מפותח כל כך, הרי זה איבוד לדעת.
זה החטא של המרגלים, שאמנם עוד הוא צריך תיקון גם בימינו.
פחדו להלחם על קדושת ארץ ישראל
והנה בחטא המרגלים אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט.) – משמע שהיה עיקר החטא במה שבכו. וגם [ומאידך] הגזירה נגזרה רק על אלו שמגיל עשרים עד ששים, ומבן ששים ולמעלה לא היו בתוך הגזירה, וגם הפחותים מבני עשרים, והלא כולם בכו, 'וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם'.
עוד קשה, שהקב"ה אמר למשה: 'סלחתי כדברך', ומיד אחר כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'וְאוּלָם חַי אָנִי… כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי… אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ'. אם סלח להם הקדוש ברוך הוא, מדוע לא יזכו לראות את הארץ?
אמנם בסדר צאת מחנה ישראל למלחמה נאמר 'וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם' (דברים כ א), ו'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ', (דברים כ ח) – חסרה לו האמונה והאומץ, ועל כן גם כאן בחטא המרגלים, כל אלה שהיו בכלל צבאות ישראל מבן עשרים ועד בן ששים, אשר נשאו את קולם ויבכו, הם פחדו להלחם, ולא מצאו ענין להלחם בעד המקדש וקדושת הארץ. שש מאות אלף רגלי המוקפים בענני כבוד יושבים ובוכים, הלא נאמר בהם 'אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב' שנפסל מלצאת במלחמה, אם כן נפסלו גם הם מלהיות חיילים בצבאות ישראל.
ואף שנאמר כאן אל משה 'סלחתי כדבריך', ואעפי"כ – 'וְאוּלָם חַי אָנִי… כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי… אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ', כי הרי אי אפשר עוד לקבלם. ורק אלה שעדיין לא הגיעו לגיל יוצאי צבא, אותם צריכים לחנך, להכשירם להיות ראויים להלחם עבור קדושת ארץ ישראל.
ואף שכל הענין של 'מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא' וגו' נאמר דוקא במלחמת הרשות, ובמלחמת מצוה, שהיא מלחמת יהושע וכיבוש, הא אינו משתחרר בשביל זה, אבל אם הרעיון שלו שכל הענין הוא מיותר, ובועט ומואס בארץ חמדה, אם כן פסול הוא מלהיות מיוצאי צבא.
מצאו מקום מנוחה בבבל וחשבו כי היא יכולה להחליף את ארץ ישראל
ופרשה זו של 'וימאסו בארץ חמדה' חוזרת ונשנית בבית שני, וחז"ל ביומא (ט, ב) מספרים: "ריש לקיש הוי קא סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב לי ידא, א"ל אלהא, סנינא לכו, דכתיב (שיר השירים ח, ט): 'אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז', אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות [עליתם לחצאין – רש"י], נמשלתם כארז שהרקב שולט בו".
ריש לקיש הוכיח את רבה בר בר חנה למה לא עלו בימי עזרא כל היהודים, באשר הם מצאו מקום מנוחה בבבל, וחשבו כי בבל יכולה להחליף את ארץ ישראל, והיינו ש'ארץ זבת חלב ודבש' היה אז גם בבל, אבל 'ההר חמד א-להים לשבתו', היה רק בארץ ישראל, ועל זה ויתרו בלב שלם ועיכבו על ידי זה את השראת השכינה בבית שני.
ולכאורה מה רוצה ריש לקיש מרבה בר בר חנה, וכי פוקד הוא עוון אבות על בניהם.
העליה לארץ ישראל – תחזק כאן את הדת
אבל ריש לקיש ראה, שהחטא עוד לא מצא תיקונו. רבה בר בר חנה התייר הגדול, שעבר על כל כדור העולם, ראה הכל – מתי מדבר של החטא מרגלים, גם את קורח ראה (בבא בתרא ריש פרק המוכר את הספינה) בא סוף סוף לבקר את ארץ הקודש, וכאן ראהו ריש לקיש והוכיחו – אילו עליתם כחומה, הלא היה מתחזק כאן הדת, ואז היה נבנה טירת כסף שאין הרקב שולט בו (דברי אגדה עמ' רעז-רעט).
***
היוצא לראות מקומות יפים בחוץ לארץ מראה על מאיסה בארץ ישראל
היוצא לשוט, שרוצה לראות את פריז וכדו', וכי מה לא מצא לראות בארץ ישראל, והרי זה 'וימאסו בארץ חמדה' (הערות מו"ק יד:).
***
רק ארץ ישראל מסוגלת לקיום התורה
גלותם של ישראל באה בהדרגה, בתחילה גלו בני הראובני והגדי, אחר כך 'לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה' (מלכים ב יז ו), ואחר כך נשלם החורבן גם ביהודה.
ובטעם הדבר יש לומר, דהנה ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (סנהדרין פז.), ועיקר מעלתה של ארץ ישראל אינה רק בהיותה ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, אלא משום מעלתה הרוחנית, וכמאמר רבי יהודה הלוי: 'חיי נשמות אויר ארצך' (פיוט ציון הלא תשאלי).
לארץ ישראל קדושה מיוחדת, ורק היא מסוגלת לקיום התורה – 'כי מציון תצא תורה'. לארץ ישראל יש גבולות, וכל שבתוכה קדוש בקדושתה, ובתוך ארץ ישראל גופא יש מקומות מקומות. וירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, והיא המסוגלת ביותר לתורה – 'וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם' (ישעיה ב ג) ובתוך ירושלים בית המקדש גבוה מארץ ישראל (סנהדרין שם).
מי שאינו עולה לירושלים מחוסר תשוקה – חמור ממי שאינו עולה מחמת אונס
ועל כן אלה שהיו סמוכים לירושלים ולבית המקדש, מרכז הקדושה, הושפעו לטובה מן הקדושה ולא במהרה חטאו. כאשר בא ירבעם וניתק את הקשר אל הקדושה על ידי שלא הניח עוד לעלות לרגל, הרי בכך רחקה מהם השפעת הקדושה, ואף על פי כן כל זמן שהיה זה מחמת אונס ועדיין היתה בהם השתוקקות לבית המקדש, הבקיעה הקדושה את חומת הברזל והשפיעה עליהם במידת מה, אולם בשעה שביטל הושע בן אלה את הפרדיסאות, וכבר התרגלו שלא לעלות לבית המקדש, עד כי הרגש אל הקודש שהיה בליבם חדל ואיננו עוד, עתה נגלתה רעתם – 'כִּי עַתָּה הִזְנֵיתָ אֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל' (הושע ה ג), ואז נחתם גזר דינם וגלו מארצם.
ומכל מקום, הראשונים לגלות היו בני גד ובני ראובן, שבחרו להתגורר בעבר הירדן, וממילא היו הרחוקים ביותר מהשפעתה של ארץ ישראל, ולא זו בלבד, אלא כאשר לא מושפעים מן ההשפעה הטובה, כובשות את מקומה השפעות אחרות (שיח איש בין המצרים עמ' קה-קו).
***
עיקר המצוות – ליושבים בארץ ה'
שנינו בשלהי כתובות (דף קי ע"ב) "הכל מעלין לארץ ישראל", אלה הגבולות שנתפרשו בפרשת מסעי, לא רק מציינים את השטח השייך לעם ישראל, אלה גם התחומים לאוירא דארץ ישראל אשר "חיי נשמות אויר ארצך", אלה הן הגבולות שעליהם שנינו בריש פירקא קמא דמסכת כלים, עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ואשר הרמב"ן בפרשת אחרי מות ביאר מה שאמר ירמיה "הציבי לך ציונים" – אלו המצות שישראל מצוינין בהם. ואמר בספרי "ואבדתם מהרה… ושמתם את דברי אלה" – אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוץ לארץ, היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים. אף על גב שהמדובר כאן הן במצוות חובת הגוף כתפילין ומזוזות, מכל מקום עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'.
ישוב וכיבוש ארץ ישראל נוהג אף בזמן הזה
והנה הלכה זו – דהכל מעלין לארץ ישראל – פסוקה ברמב"ם ולא השיג עליה הראב"ד, ובשולחן ערוך (סימן עה) ונוהגת גם שלא בזמן הבית, עיין ברא"ש בשם מוהר"ם. ואם אחד משני בני הזוג מסרב, הדין הוא דיוציא ויתן כתובה או תצא שלא בכתובה, משום שיש מצות עשה לשבת בארץ ישראל וכמו שכתב הרמב"ן (ספה"מ מצוה ד לדעת הרמב"ן): והורשתם את הארץ וישבתם בה, והוא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות. ("הליכות והנהגות" – בין המצרים עמוד 6).
***
לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע פינוי ישובים יהודים
אני לא מאמין שבהיסטוריה של עם ישראל הייתה עובדה נוראה כזאת, שעם מגרש את בני עמו, זה קורה עכשיו בסוריה אבל בעם ישראל שמחריב את הבתים של עצמו – זה דבר שהוא לא יאומן. אנו מחכים לימים שנחזור לבתי הכנסת בגוש קטיף ונברך 'מציב גבול אלמנה'.
אני הייתי אצל הרב אלישיב, שאלתי אותו: לנסוע ולראות לבטל את הגזירה? הוא אמר: מה שאתה יכול – תעשה! כל דבר תעשה! (מתוך משא הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצוק"ל).
***
איסור מכירת קרקעות לנכרי בארץ ישראל
בדבר אנשי השמאל הבאים ליחידים הגרים בשטחים, ומציעים להם תשלומים על מנת שיעזבו את בתיהם, והממשלה תוכל למוסרם לערבים, עפ"י הסכם השלום. האם מותר ליחידים למכור בתיהם לאנשי השמאל היהודים, או שמא גם בזה יש לאו של 'לא תחנם', לא לתת חניה לנכרים בארץ ישראל
דעת מורי חותני הגאון רי"ש אלישיב נ"י היא כדלהלן: בין שמוכר קרקע ישירות לנכרי, או שמוכר לישראל – והמטרה היא למוסרו לנכרי – שניהם אסורים. אלא שהיה אולי מקום לומר, שאם בין כך תמסור הממשלה בקרוב את השלטון לערבים, והיהודים יאלצו לעזוב בתיהם בגלל הסכנה, אולי מותר כבר כעת למכור את הרכוש, כדי לא להפסיד ממון? אולם דעת מורי חותני היא, שמכיון שברור שהממשלה תפצה כל אחד שיאלץ לנטוש את אדמתו, אם כן אין כל היתר להקדים את האיסור ולמכור כבר כעת, טרם נעשה מצב של סכנה לגור במקום. ולכן אסור כעת למכור.
ואנו תפילה, ששומר ישראל ישמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל.
בצער ובכבוד רב,
[מרן הגאון רבי] יצחק זילברשטיין[2].
***
בימינו התחילו הנחמות הגשמיות ומצפים לגאולה הרוחנית
'דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ' (ישעיה מ ב – הפטרת נחמו) – כבר הגיע זמנה, אבל עליה לעשות קול קורא במדבר. גם אם מדברים על לב ירושלים, כאשר נשמע כיום קול – מיסדים ישובים באותם המקומות שהיו שוממים, בניך מרחוק יבאו, אבל – פנו דרך ד', ישרו בערבה מסילה לא-להינו. ביחס למה שנקרא 'דרך ד' מסילה לא-להינו' עוד הדרך אבלה ושוממה מבלי בניה (דברי אגדה עמ' תקיט).
[1] ראה שפע חיים ח"ב עמ' רמו: או ירצה עפמ"ש זקה"ק בעטרת צבי ביאור מ"ש בזוה"ק בעתיק תליא מילתא ולא בסבי טעמא, דכשהשי"ת רוצה בהצלת עמו ישראל – לא שייך על זה שום קיטרוג, שהרי אין טעם ברצון עיי"ש. וז"ש רצ"ה אותם והשב את שבותם – רוצה לומר, שתושיע להם ברצונך בלי טעם.
וראה בדברי הרמח"ל (דעת תבונות סימן לו): וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק, כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה – משעבד רצונו כביכול למעשי בני האדם… וכשהוא רוצה – אינו חושש לכל המעשים.. זאת נחמתנו, כי לא על מעשינו יפקוד, ולא לזכותנו ימתין, או מחסרון מעשים יחליפינו ח"ו, אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו והברית אשר כרת, הנה אפילו אם לא יהיה זכות בישראל, כשיגיע עת מועד, יום נקם בלבו, הנה על כל פנים יושיענו ודאי, כי אדון כל הוא, ויכול לעשות כן כשהוא רוצה.
[2] המכתב הנ"ל הובא בספר בירור הלכה לרי"ד רומפלער עמ' יז.
יישר כח על האוסף והליקוטים מדברי ה'מלכי רבנן' !
רציתי רק לומר לגבי חודש אלול הבעל"ט שביום י"ג ישנה אזכרה {יארצייט} לרשבה"ג רבנו יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' זיע"א
וידוע שיש להגרי"ח חידושים ומאמרים רבים בנוגע לקדושת אר"י וירושלים תובב"א
ולתועלת החיפוש – ישנה סידרת ספרים המלקטים את חידושיו הרבים לפי נושאים ונקראים "אוצרות חיים" (בהוצאת חברת אהבת שלום)
ויש כרך שלם על ארץ ישראל וכמדומני גם על ירושלים