חודש כסלו מתקשר לכולנו עם ימי החנוכה, אף שאינם חלים אלא בסופו, ולא בכדי. בשעה ששעות החושך רבות על שעות האור, ואף בשעות האור פעמים שהשמים מעורפלים בחשכת מים עבי שחקים, ישנה הרגשה שהחושך גובר בעולם.
ימי החנוכה מסמלים את האור הזורח מתוך החושך. נס פך השמן הטהור, שהודלק במנורה הטהורה, מסמל את אור ה', אור התורה, הגובר על חושך התרבות היוונית ה"נאורה" שעליה אמרו חז"ל: "וחושך – זו יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל". (ב"ר ב', ד'), וכמאמר הידוע "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" – מעטים חלשים, אך צדיקים, טהורים, עוסקי תורת ה' – גוברים על רבים גיבורים שהם רשעים טמאים וזדים, ואין בכך כל תימה, שהרי כך דרך האור, לפוגג את החושך הכבד ביותר כלא היה.
בתרבות יוון הרשעה – שלא חלפה מן העולם, ואיתה אנו מתמודדים עד היום הזה – היו, וישנם, שני חלקים.
החלק האחד – הוא תרבות הגוף, "תרבות יוון" הידועה לבוז, "תרבות הפנאי" והנהנתנות המוכרות לנו מכל קרן רחוב ויושבי הקרנות שבהן, ה'תיאטרון' המשחקים וה'ספורט', שהם המשך ישיר מיוון המקורית [ואף מקור השם 'ספורט' ו'אולימפיאדה' הנשמעים לעיתים, הן שמות הערים ביוון שבהם החלו ההבלים האלו להתקיים עוד בזמן שלטון האימפריה היוונית]. וכן ה"זמר יווני" שלא פסק מפומיה ד"אחר", והוא שגרם לו שיצא לתרבות רעה (חגיגה ט"ו:).
החלק השני – הוא "חכמת יוון", עליה גזרו חז"ל ש"אסור שילמד אדם את בנו חכמה יוונית" (סוטה מ"ט:), והיא כוללת מיני חכמות שונות, היא המוזכרת בגמ' כ"סבי דבי אתונא" (בכורות ח:, איכה רבה א', ז'), היא ה'פילוסופיה' על חלקיה השונים, בידיעת הטבע, נפש האדם, בעלי חיים שונים וכו' – שמשם התפתח כל 'עולם המדע' וה'אקדמיה'.
את החלק הראשון מתעבים כל יראי ה' ורחוקים ממנה מיום היווסדה ועד עתה, ואין בכך כל ספק.
אך בחלק השני יש לחקור. מה פגם יש בחכמה היוונית? מה פסול ישנו בבדיקה וחקירה בחוקי הטבע, הילוך הכוכבים, סוגי בעלי החיים וכדו'? מדוע הרחיקו חז"ל את דבריהם כל כך? במה הם מחשיכים את עיניהם של ישראל?
ישנה אמירה מוכרת בציבור: "חכמה בגוים – תאמין, תורה בגוים – אל תאמין"[1], אשר מובאת כראיה, שאין פסול בשימוש בשיטות ועקרונות שמקורם רחוק מהתורה.
אמנם יש להתבונן מה נאמר במאמר זה, מהי "חכמה" ומהי "תורה". וכי ישנה הוה אמינא שנלך ללמוד תורה מגויים? שגוי ימסור שיעור בגמרא או בחלק אחר בתורה ואנחנו נלך ללמוד ממנו? איזו שייכות יש בין הגויים לתורתנו, שצריכים חז"ל ללמדנו ש"לא נאמין"? למה שנאמין? הרי לגוי אסור אף ללמוד תורה (סנהדרין נ"ט.), וחז"ל אף אמרו שהוא חייב מיתה על כך, ואם כן פשיטא, שאם איתרמי שלמד בדרך כל שהיא, שלא נלמד אנחנו ממנו! מה הכוונה, אם כן, במשפט – "תורה בגויים אל תאמין"?
אמנם לשם כך עלינו לברר ולהגדיר תחילה מהו גדרה של "חכמה", ומהו גדרה של "תורה".
הגדרת "חכמה" היא ידיעתם של נתונים, של מציאויות. "מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמד" (רש"י שמות ל"א, ג'). "בינה", לעומת זאת, משמעה ההבנה הפרטית, מה שנגזר מהנתונים והמציאות – "מבין מליבו מתוך דברים שלמד" (שם).
אולם "תורה" משמעה "ההוראה". התוצאה למעשה מהידיעה המציאותית, כלשון התורה: "על פי התורה אשר יורוך" (דברים י"ז, י"א). תורה משמעה גם מערכת מושלמת של הוראות בנושא מסוים [תורת העולה, תורת המצורע, תורת הנזיר וכדו' רבים מאוד].
נמצאנו למדים, כי ידיעת המציאות, ידיעת הנמצא בטבע או בעולם, חוקים, כללים, נתונים – כל אלו נכללים בגדר "חכמה". בתחום ה"מדעים המדויקים" כגון מתמטיקה, פיזיקה, סטטיסטיקה וכו' – יתכן שלגויים תהיה ידיעה אמיתית. אין פסול במחקרים שנערכו ע"י גויים כאשר מדובר באנשים אמינים, ואפשר לקבל מהם ידע ולהשתמש בו.
אך "תורה" היא מה שיוצא מהידע בתחום "מדעי הרוח" בלשונם, איך לנהוג ואיך להנהיג, בין בחיי הפרט ובין בהנהגת הכלל – בזה אין לנו שום שייכות עם כל חכמת הגויים.
וכי כיצד תהיה שייכות? וכי יש אפשרות שאור וחושך ידורו בכפיפה אחת? הרי איננו הולכים לאותו מקום! אנו רצים לחיי העוה"ב והם… כיצד ניתן ללמוד חוקי חיים ממי שכל מטרת חייו היא הנאות עוה"ז? כל מחשבתם, כל "תורותיהם" למקום אחד הולכים. "חיה ותן לחיות" במקרה הטוב, או "כל דאלים גבר" במקרה האחר, ואלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו!
כל תרבות יוון אינה אלא בתחום החומר. גשמיות העולם. אצ"ל אנשי החלק הראשון שהזכרנו, אלא אפילו החכמים שבהם, אנשי ה'מדע' והפילוסופיה – אין עניינם אלא בחומר. אף החקירה באלוקות שבה עסקו, מורידה את הדברים ממעלתם ומגבילה אותם לגבולות ההבנה האנושית המצומצמת. וכן עובדי האלילים שהיו בהם – כל עבודתם היתה להשתמש בכוחות לצורך עצמם. מה לנו ולהם?! לא כאלה חלק יעקב! אנו אין חלקנו כהם ולא גורלנו ככל המונם. "כי ה' שפטנו ה' מחקקנו ה' מלכנו" (ישעיהו ל"ג כ"ב)."מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל – לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום…" (תהילים קמ"ז, כ'). אור התורה – "כי נר מצוה ותורה אור.."(משלי ו', כ"ג) לא נמסר מידי הבורא יתברך אלא לישראל עם קרובו. הגויים שרויים בחושך. חושך החומריות. וכל "נאורותם" וכל חכמתם אינה אלא בתוך החומריות, בתוך החושך. כדברי הרמח"ל: "כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל" (מס"י ג'). ואין לו תקנה אלא אור התורה, "כי אין מי שמכיר בחלי היצר הרע ובכחו המוטבע בו אלא בוראו שבראו, והוא הזהירנו שהרפואה לו היא התורה. מי איפוא יניחה ויקח מה שיקח זולתה ויחיה, ודאי שחושך החומריות ילך ויגבר עליו מדרגה אחר מדרגה והוא לא יבין עד שימצא שקוע ברעה ורחוק מן האמת הרחק גדול" (מס"י ה'). הגוים יכולים לפתח את החושך, לשכלל אותו, להעצים אותו. אך אור אין להם. חכמת התורה, "המאור שבה" היא אור המנורה שלא שלטו בו ידי היוונים הטמאים. "הרוצה להחכים – ידרים" שהמנורה בדרום. חכמת התורה לבדה היא המסלקת את חושך החומריות ומאירה את אור הדעת הישרה. אור האמת.
דבר ה' אינו "צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" (ישעיהו כ"ה, י"ג). תורה אינה רק קובץ הגדרות והלכות. התורה היא מערכת שלימה של הנהגת העולם. "התורה היא סדר העולם" (מהר"ל תפ"י נ"ח), על פיה ברא ה' את העולם (ב"ר א', א' ועוד). "…חוקותי.. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה'). "ותלמדם חוקי חיים" (ברכות ק"ש). כאשר עם ישראל מתנהל ע"פ חוקי ה' – כל העולם מתפעם, כדברי משה רבינו: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוקי לעשות כן בקרב הארץ…ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו…ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת…" (דברים ד' ה' – ח'). כשעם ישראל נוהג בחוקי ומשפטי התורה – כל הגויים מכירים שאלוקים קרובים אליו! שיש כאן שלמות אלוקית אדירה! שאפשר לחיות בעולם גשמי ואנושי ואעפ"כ להתקרב אל ה', להדבק בו, להשרות את שכינתו בארץ. כל העולם מכיר שגם עולם הזה – תכליתו עולם הבא. רואים שזו מערכת מושלמת שמותאמת לעולם, כפי שרק בורא העולם יכול ליצור! בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו[2]. אדם שדבק בתורת ה' באמונה, בביטחון, בשמירת כל המצוות – אין בעולם אדם שמח, רגוע, שליו וטוב ממנו[3]!
ודבר זה הוא קידוש שם ה', שכן היכי דמי חילול ה'? שהבריות אומרות שאין התורה מתקנת את האדם, את מעשיו, את התנהגותו, את מידותיו ואת הרגשותיו. הרי זה כאילו אמר שהתורה אינה מושלמת, חלילה, שהיא זקוקה לעזרים חיצוניים ע"מ שהאדם יהיה מתוקן. הרי זה כאומר שאין תורת ה' תמימה משיבת נפש, שאין פיקודי ה' משמחי לב, שאינה יכולה להעלות את עוסקיה מעבר לנוחיותם ואנוכיותם. ודבר זה הרי הוא חיזוק להשקפת יוון הארורה, ולהמשכה בזמנינו, הרי זה כהוכחה לאחיזתם שאין אדם יכול להתעלות באמת, להיות אדון ביצריו, שאדם אינו יכול באמת להיות קדוש, ולהשתמש בעולם לתכליתו האמיתית. הרי זה כאילו אמרנו ששליטת החומר, החושך והרע אינה ניתנת להיתקן אף ע"י האור האלוקי העליון ביותר! ואין חילול ה' נורא מזה, כאילו אין כח בקדושה לגבור על הרע[4]. אך כאשר רואים אדם העוסק בתורה ואכן מתקדם בתיקון נפשו ומידותיו – זהו קידוש ה'[5].
ימי החנוכה הם הנצחה להיפך ההשקפה הזו. הוכחה להיפך הגמור. הוכחה "כי לא בכח יגבר איש" (שמואל א' ב', ט'), "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי…" (זכריה ד', ו'). הוכחה לכך שכל חוקי הטבע בטלים מפני רוח ה', מפני אור המנורה, אור התורה. הכהנים הקדושים, עוסקי התורה, עומדים נגד כל חוקי החושך, כל חוקי הטבע – ונוצחים. מלחמת היוונים לא היתה תכליתה להשמיד ולהרוג, אלא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". להרחיק אותם מהתורה, מהאמת, מהרוחניות. זה לא מסתדר עם ההשקפה שלהם, השקפת החומר, החושך והגופניות האנוכית. ודווקא בנקודה זו, בנר המנורה, הראה ה' את כוח האור הקטן, הגובר על שליטת הטבע וממשיך לדלוק "ללא כל הסבר מדעי". את כוח הטהרה והקדושה ה"חלש" המנצח את כוח החושך "הגיבור", "הבלתי מנוצח".
……………………………………………………. בדורנו זה, זיכה אותנו ה', קיבצנו מארבע כנפות הארץ, ונתן לעם ישראל את השליטה ברוב מרחבי ארץ ה'. אך עדיין נתונים אנו למרמס תחת ידי מרשיעי ברית, ממשיכי דרך המתיוונים, שכל חוקיהם והנהגתם אינה כרצון ה', אלא ע"פ חוקי החושך והחומריות. בשלב הזה עיקר תפילתנו וציפייתנו צריכה להיות מופנית לשלב הבא – "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה… ומלוך עלינו אתה ה' לבדך…". בשלב זה אנו נדרשים לדרוש את מלכות ה' – לבדו! [ראה בגמ' מגילה י"ז:] – "לתקן עולם במלכות ש-די". הקב"ה כתב לנו את חוקי ממשלתו ומלכותו בתורתו הקדושה. וכשאנו מיישרים את עצמינו לפיה, הרינו ממליכים את ה' עלינו! וכאשר מלך ישראל מנהיג את עמו כדין התורה – זוהי מלכות ה' לבדו! כאמור בשלמה: "וישב שלמה על כסא ה' למלך"! (דהי"א כ"ט, כ"ג). כשנמליך כל אחד את ה' עליו, כשניכנע לדבריו לחלוטין, כשנדרוש את הנהגת התורה בכל שטחי המציאות ובכל שטחי חיינו, בבית ובחוץ, ביחס לכלל ולפרט, עד שיאמרו כולם – אך עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, שאלקים קרבים אליו, שלו חוקים ומשפטים צדיקים – זהו גילוי יחוד ה'. גילוי מלכותו שבכל משלה. ואז "על הרשעים תניף ידך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך, ובצמיחת קרן לדוד עבדך, ובעריכת נר לבן ישי משיחך…" (ברכות כ"ט.), ויקוים בנו מקרא שכתוב: "קומי אורי כי בא אורך…כי הנה החושך יכסה ארץ …ועליך יזרח ה'…והלכו גוים לאורך…(ישעיהו ס'). "נכון יהיה הר בית ה'… ונהרו אליו כל הגוים…ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'… ויורנו מדרכיו… כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. (שם ב'). ואור חדש יאיר ה' על ציון, הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, ונזכה כולנו מהרה לאורו.
[1] מקור המאמר במדרש איכה ב', י"ג : "מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א', ח') והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה".
[2] ראה מהרש"א בחידושי אגדות על בבא קמא ל. ד"ה מאן דבעי למהוי חסידא.
[3] ראה ב'כוזרי' ראש מאמר ג' צורת "החסיד", ודעת לנפשך ינעם.
…"כי כפי רבות חשיבותו וחכמתו כן ראוי שירבה זהירותו בדברי העבודה ודקדוקו בה, ואם איננו עושה כן, הרי שם שמים מתחלל בו חס וחלילה, כי כבוד התורה הוא, שמי שמרבה הלימוד בה ירבה כמו כן ביושר ובתיקון המדות, וכל מה שיחסר מזה למי שמרבה בלימוד, גורם ביזיון ללימוד עצמו, וזה חס וחלילה חילול לשמו יתברך, שנתן לנו את תורתו הקדושה וצונו לעסוק בה להשיג על ידה שלימותנו" (פרק י"א, ענפי חילול ה').
[5] מכאן החומרה היתרה בה מתיחסים חכמי ישראל לשימוש בגישות חינוך ושיטות לתיקון ההתנהגות והרגשות שאין מקורם בתורת ה', שהרי "תכלית חכמה – תשובה ומע"ט…" (ברכות י"ז.). ו"כל עבודת ה' תלוי בתיקון המידות" (אבן שלמה א' א'). וכיצד יתכן, שבדבר כ"כ מהותי נצטרך לעזרת הגוים? מלבד זאת, שכל 'פסיכולוגיה' מבוססת על 'פילוסופיה', ולא יתכן שיהודי יתקדם בעבודת ה' ע"י גישות ושיטות הבנויות על כפירה בתורה, וכל עניינם חיי עוה"ז.