א. איתא בגמ' מו"ק (כ"ו.) – "ואלו קרעין שאין מתאחין – הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו תורה ועל נשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים. וקורע על מקדש, ומוסיף על ירושלים". ואמרו שם – "ערי יהודה מנלן? דכתיב ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו'. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה – אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו – אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה. לא קשיא – הא דפגע במקדש ברישא, הא דפגע בירושלים ברישא".
בדין זה אמרו בירושלמי (ברכות פרק ט' הלכה ב') – "שמעון קמטריא שאל לרבי חייא בר בא בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שנה, מהו שנקרע? אמר ליה אם בתוך שלשים יום אי אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך אתה לקרוע".
דין זה נפסק ברמב"ם (פ"ה מתענית הט"ז) ובטור ובשו"ע (או"ח סי' תקס"א). וכתב הבית יוסף – "והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל. אבל אם יש בהן ישוב אף על פי שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע. ואפשר דכל שהן בידי גויים אף על פי שיש בהן ישוב, בחורבנן מיקרי, וכן עיקר". וכ"כ שם הב"ח – "ופשוט הוא דהאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר היינו אפילו יש שם ישוב, כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי, דהא מצפה שקרעו עליה היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה ואת כל היהודים אשר היו אתו במצפה ואף על פי כן קרעו בגדיהם מפני שהיתה נכבשת תחת יד מלך בבל". וכן הביאו כל הנו"כ במקום שצריך לקרוע על ערי יהודה וירושלים אפילו כשיושבים בהם ישראל אם הם תחת שלטון ישמעאלים. והנה בזמן הזה לכאורה אין צריך לקרוע על ערי יהודה שישובים בהם ישראל, כיון שהיום לא נמצאים תחת שלטון האומות, וכן המנהג לא לקרוע מטעם זה.
אמנם יל"ע בערי יהודה שתחת שלטון ישראל אבל מתגוררים בהם ישמעאלים כגון שכונות הערבים בדרום ירושלים, באזור ביתר וכדומה – האם גם שם יש לקרוע, וביותר במקומות שעברו היום לשלטון הגויים, שודאי יש לקרוע עליהם, כגון חברון ובית לחם ועזה וחברותיה, שיש להצטער על חורבנן ולקרוע עליהם. העיר ירושלים עצמה בחלקה מיושבת ע"י ישראל וחלק מהעיר הקדושה מיושבת ע"י ערבים, כגון הכפר המכונה סילוואן, או הבתים באזור המכונה הרובע המוסלמי [שם יל"ע בגבולות העתיקות ואכמ"ל], שגם שם יש שלטון ישראל, אמנם מתגוררים שם נכרים ואין היום במצבנו (שאנו עומדים בו אמנם מרצון ההנהגה, אבל מכל מקום היום זה המצב) אפשרות לגרשם משם. וא"כ לכאורה נחשב הדבר שהם בידי גויים, וא"כ יש לקרוע ולהתאבל עליהם.
מי שראה את ירושלים תחילה קורע על ירושלים ואינו קורע על ערי יהודה, ולכאורה ה"ה מי שמתגורר בירושלים ולא פסק מלראותה שלשים יום, שאינו צריך לקרוע על ערי יהודה, אבל אי נימא שהיום ירושלים נקראת בבניינה כיון שהוא תחת שלטון ישראל יל"ע א"כ במי שיוצא מירושלים ורואה ערי יהודה בחורבנן, כגון חברון וסביבותיה ועזה וסביבותיה, שיש לו לקרוע בגדיו כנ"ל.
ב. והנה יש דין נוסף בעניין הזה, שמבואר בגמ' בברכות (נ"ח:) – "תנו רבנן הרואה בתי ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין האמת, בתי אומות העולם בישובן אומר בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע". והנה לכאורה ההגדרות לא השתנו, וא"כ כשרואה בחורבנן מברך דיין האמת וקורע, וכשרואה בבנינן מברך 'מציב גבול אלמנה'.
והנה רש"י (ד"ה ברוך מציב גבול אלמנה) ביאר "כגון בישוב בית שני" וכתב ע"ז המהרש"א (חידושי אגדות) – "דקדק לפרש כן הכא משום דבחורבן בית ראשון נמשלו ישראל לאלמנה כמ"ש היתה כאלמנה, וכשנגאלו בבנין בית שני מקרי מציב גבול אלמנה, דהיינו בנין בהמ"ק, ולאפוקי בגלות השתא אין זה מקרי בתי ישראל בישובן כיון דבהמ"ק חרב לא שייך ביה מציב גבול אלמנה. אבל בית גאים ודאי דשייך השתא וק"ל". ולדבריו, כל זמן שאין ביהמ"ק קיים א"א לברך 'מציב גבול אלמנה'. אמנם בספר הפרדס (שער הראיה ד"ה ראיות הרואה) ביאר אחרת את דברי רש"י – "פירש הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל כגון שראה ביישוב בית שני. פירוש לפירושו, שאם ראה בית מבתי ארץ ישראל שהם עדיין ביישובן, שלא נחרבו בימי טיטוס הרשע, חייב לברך בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה, כדכתיב ויצב גבול אלמנה וכתיב כי לא אלמן ישראל, דהיא היום כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים". ולפי ביאורו, כוונת רש"י הייתה בכלל על בתים שנשארו מבית שני, ולא על בית שנחרב ונבנה.
וברי"ף כתב, וז"ל – "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן אומר ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר ברוך דיין האמת, בתי עובדי כוכבים בישובן אומר בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה, בחורבנן אומר אל נקמות ה' אל נקמות הופיע" (וכ"ה במאירי ברכות נ"ח:). ולכאורה דברים אלו מקבילים לירושלמי (ברכות פרק ט' הלכה א') "העובר לפני בתי עבודה זרה אומר בית גאים יסח ה'", וביאר שקאי על בתי עבודה זרה ולא על בתי עובדיהם ושאר נכרים. ולכאורה קשה על ביאור זה, שכן הברכות על בתי עבודה זרה מבוארות בגמ' שם במקום אחר (נ"ז:), והובא שם ברי"ף בעניין אחר. וע"כ לגבי בתי גויים כוונתו לבתיהם ולא לבתי עבודה זרה שעליהם נקבעו הברכות שלהם, ובבית יוסף תמה גם על דבר זה, וביאר שאולי בתי אומות העולם היינו בתים שמתכנסים בהם לדון בערכאות או להתייעץ ואהנהו אומר בית גאים יסח ה', ובתי ישראל היינו בתי כנסיות ממש, וכתב שיותר נראה לומר, דבתי ישראל בישובן היינו כשישראל מיושבים בלא שטן ולא פגע רע, והכי מוכח מדמייתי בגמרא בסמוך "עולא ורב חסדא הוו אזלי בארחא כי מטו אפיתחא דבי רב חנא בר חנילאי נגד רב חסדא ואיתנח וכו' עד מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזרה על בתיהם של צדיקים שיחרבו וכו'", משמע דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי עשירי ישראל ובעלי צדקות, ואם כן בתי ישראל בישובן דקתני כי האי גוונא נמי הוא, כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן. ומה שפירש רש"י על ברוך מציב גבול אלמנה "כגון בישוב בית שני", היינו לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה, וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכין הכי, דלא הוה שייך לקרותם בשם אלמנה. ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים בתוקף וגבורה בקצת מקומות, אין מברכין עליהם אא"כ היו בארץ ישראל ובזמן הבית. ונראה שזו היתה כוונת רש"י ג"כ במה שכתב כגון בישוב בית שני", וכן הביא בב"ח בשם המהרש"ל.
וראיתי בצל"ח שכתב ביאור אחר בדברי רש"י והרי"ף, שאין כוונת רש"י שדוקא על בית המקדש יאמר כן, אלא כוונתו, דאחר החורבן איך שייך לומר שום שבח על בית גדול וחשוב, והלא אסור לבנות בית מסויד ומכויר, ואף שאותן שנבנו בהיתר קודם החורבן או שקנה מנכרי מותר לקיימו, היינו משום שלא הטריחוהו לסתור או לקלף בכתלים, אבל לא שייך לשבח על זה ולומר מציב גבול אלמנה. ואולי מזה הטעם כתב הרי"ף הרואה בתי כנסיות, משום דאיירי בזמן הזה ואסור לבנות בית חשוב, רק בית הכנסת מותר לבנות אף בזמן הזה כמבואר במג"א סי' תק"ס ס"ק ב' – "ומה מאד יש להוכיח בזמנינו זה שבונים בתים כמו השרים ואין זכרון לחורבן בית מקדשינו והגלות והצרות ומיעוט התורה והמצות וביטול כל הגדרים שנהגו אבותינו ואבות אבותינו, אוי לנו שעלתה בימינו כך, והרבה היה לי לדבר בזה אבל מה אעשה ונתרבו בקרב עמינו אנשים המסרבים לקבל מוסר ואין דברי חכמים נשמעים, ובעל הכרם יחוס על כרמו יגדור גדר לכרמו וירחם על עמו". ולפי דבריו יש ביאור בדברי הרי"ף הנ"ל. ולפ"ז מובן מדוע לא כתב הרמב"ם כלשון הרי"ף, כיון שמעיקר הדין גם הרי"ף מודה שמברך על כל בית, רק שבזמן החורבן זה לא שייך אלא בבית כנסת, וצ"ע.
ובמשנה ברורה שם הביא הפירושים הנ"ל ברש"י, וכתב שאולי עכשיו בארץ ישראל לא מברכים, אבל גם זה נאמר רק בזמנו שהיה כאן שלטון גויים, ונתבאר שבעת שלטון גויים עדיין קורע על חורבנו, וא"כ לא שייך לברך 'מציב גבול אלמנה'. אמנם בזמן שאין שלטון גויים ודאי יש מקום לברך ברכה זו על בתים שמיושבים בתוקף ובגבורה, כגון בישוב בית שני, וכ"ש לפי הפירוש שא"צ כמו בית שני רק לאפוקי בית ראשון שלא היה חרב קודם לכן, וא"כ בעיר חדשה לגמרי ודאי אין מברכים עליה. אמנם במ"ב חשש שם לשיטת הרי"ף, שמברכים רק על בית כנסת, ואף שהב"י כתב לפרש בדברי הרי"ף שגם על בתים המיושבים כתקנן מברך, מ"מ לגבי הכרעה לברך לא סמך ע"ז במ"ב, ולדבריו יש לברך רק על בית כנסת הבנוי שהיה חרב מקודם לכן ועכשיו נבנה ביפיו, ואז יברך עליו בשם ומלכות גם לפי המשנה ברורה [וכן הורה מרן הגרי"ש אלישיב בבית הכנסת של חורבת רבי יהודה החסיד בעיר העתיקה]. ונראה דה"ה ביישוב שלם שנבנה במקום שהיה יישוב מקודם, שודאי יברך עליו ברכה שלימה כנ"ל, וזהו בתי ישראל ביישובן.
ג. והנה מסקנת הדברים, שהרואה יישוב שהתחדש בבניינו עם בתי כנסיות שבו יברך "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה", והרואה בית לבדו כתב במ"ב שיאמר בלי שו"מ.
לעומת זאת, הרואה יישוב של ישראל שחרב – אם אינו בחלק יהודה, מברך "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם דַּיַין הָאֱמֶת", ואם הוא בחלק יהודה מברך כנ"ל, ואומר "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר", וקורע. ואם כבר קרע על עיר בערי יהודה בתוך ל' יום, א"צ לקרוע שנית.
הרואה את ירושלים היום במצבה עם בתי הנכרים שבה, יש לעיין לגבי קריעה כנ"ל, אבל ודאי יכול וצריך לומר עליהם "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה'". והרואה בתי ישראל שבה, וכ"ש בתי כנסיות – יש לומר עליהם את המשך הפסוק הנ"ל "וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה", ויברך "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה".
הרואה בית המקדש בחורבנו [ועד שלא נזכה לראותו בנוי עדיין הוא חרב ולא מועיל בזה שום שלטון ישראל וכ"ש שלטון שלא נותן לבנות את בית המקדש ודאי יש להתאבל עליו ולבכות ולהתחנן ולקונן על חורבן בית המקדש (עיי' לשון הב"ח בשם ליקוטים)] ויברך "דַּיַין הָאֱמֶת" (לא גרע מבתי ישראל בחורבנן, וכ"כ הב"ח בשם הליקוטים כנ"ל, אבל כתב שלא יאמר בשם ומלכות, וכן העיר במ"ב, וצ"ע), ויקרע בגדיו ויאמר "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה". ועיי"ש בב"ח סדר תפילות לרואה המקדש בחורבנו, ויאמר על כל המסגדים "בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה' וְיַצֵּב גְּבוּל אַלְמָנָה".
וראיתי להעתיק כאן מ"ש הגר"א בביאור למשלי (ט"ו, כ"ה) על הפסוק בית גאים וגו' – "כמ"ש ברכות בפ' הרואה הרואה ביתו של נ"נ אומר ברוך שהחריב כו' והרואה ב"י בישובן אומר מציב גבול אלמנה, והוא בעת שנתיישב ירושלים בבית שני אז גם נתיישבו כל גבולי א"י וזהו בית גאים וגו', בית נ"נ שנתגאה במה שאמר אעלה על במתי עב וגו' יסח ה' ויצב וגו', וכן בית גאים הוא אדום יסח ה' כמ"ש המה יבנו ואני אהרוס ויצב גבול וגו' שעתיד לעשות חוצות ירושלים עוד דמשק ולהרבות גבולי א"י".
ד. ברמב"ם כתב שיקרע כל בגדיו ובידו ומעומד וקורע עד שמגלה את לבו וכן העתיקו כל הפוסקים בזה שהשוו דין זה לקורע על אביו ואמו, והראב"ד תמה עליו מהגמ' במו"ק, שלא השוו לאביו ואמו אלא לאיחוי בלבד עיי"ש, ובלחם משנה (פ"ט מהל' אבל ה"ג) האריך בזה ותמה על הטור שסתר דבריו שכתב בהל' תשעה באב כדעת הרמב"ם ובהל' אבילות כתב דבר אחר עיי"ש, ובמרכבת המשנה דחק שכך הסוגיא ש'לא הושוו' הוא רק לגבי רבו ונשיא וחכם, אבל לגבי שאר קריעות לא דברו – עיי"ש, וכל הנושאי כלים הלכו כשיטת הרמב"ם, וצ"ע.
ה. לא רציתי לכתוב על דבר זה אבל לא הייתה לי ברירה, המנהג הנהוג היום ללא הסבר וטעם, אבל ככה שמעתי, ולצערי אף ראיתי, שיש אנשים שעושים כן, שכשמגיעים לירושלים ולמקום המקדש מקנים בגדיהם לאחר ורוצים בזה להיפטר מלקרוע על החורבן, ומלבד הבעיה בעשיית כזה דבר שמנסה להתחמק מהדין ואינו רוצה להתאבל על ירושלים, הרי ודאי אינו מועיל, שהרי הקניין אינו מדעת שלמה, שהרי אם יאמר לו "פשוט את בגדיך ותן לי", ודאי לא יתן לו, ואלו הם דברים שבלבו ובלב כל אדם, ואם כן אינו מועיל והרי הוא כמתנת בית חורון [משנה נדרים פרק ה'] שאינו מועיל, וביותר שגם אם אינו בגד שלו נראה שצריך לקרוע כמבואר במו"ק (כ"ו:) – "רבן שמעון בן גמליאל אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורע ומאחו וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו", וא"כ ה"ה הכא, כשיודע שהולך ורואה את מקום המקדש, א"כ מסכים שיקרע וגם הרי הבגד נעשה שלו לא לעולם אלא לשעה קטנה ואינו מועיל, וגם יש שמקנים אחר שראו מקום החורבן שהוא הקובה שבמקום אבן השתיה, ואז ודאי שלא נפטרו מקריעה, אבל מה נורא המצב הזה שצריך לשכנע אנשים לקרוע על חורבן בית המקדש רחמנא ליצלן ומראים בליבם שלא חשוב להם החורבן. אוי לנו שצריך לכתוב על זה!
יעזרנו ה' יתברך, שנזכה לראות בית המקדש בבנינו, ונברך עליו "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה".