מתוך "ספר ארץ ישראל", תשט"ו, ירושלים, ח"א סוף סי' כ"ז, ס"ק ח' – ט'
ומה חסר כיום אותה התשוקה העזה אשר יקדה בלבות שלומי אמוני ישראל הקודמים שבחו"ל. אילו היתה הנסיעה והכניסה לא"י כל כך קלה לפני מאה שנה או אילו היו כל שלומי אמוני ישראל שבתקופה זו מתאווים באותה משיכה נפשית לעיר וארץ קדשנו, כי עתה היתה א"י מיושבת רובה ככולה שומרי תורה ומצוה, ועל כסאות הכנסת במדינת ישראל היו יושבים רובם ככולם עברים מקוריים היודעים ומרגישים מה זו א"י לישראל, ובאיזה קשרים קשורים זו לזה, והיתה לא"י צורה אחרת לגמרי. חוקי הכנסת היו מבוססים על תורת ישראל, ולא היתה כלל עולה על הדעת שיש בישראל שאלת שמירת שבת ובעיה לגידול חזירים ולא שאלת גיוס בנות ולא היתרים לנתוחי מתים ומכ"ש שלא היה למסיון חופש גמור להעביר בני ישראל אל השמד. לא פריקת עול, לא חילולי ערכי ישראל, לא מלחמת חול על הקודש ולא נוער המתחנך על הפקרות בזלזול חיי האדם. כל זה היה עושה אילו היתה המשיכה הנפשית לשומרי אמונת ישראל שבחו"ל. הם היו יכולים להציל את דת ישראל ואת קדושת הארץ ממחלליה ולוחמיה. הן אמנם עוד היום רובם ככולם קשורים בנימים הרבה לארץ קדשנו, אליה פונים בכל התפילות ומתפללים עליה שלש פעמים ביום בתפילות ובברכת המזון, ומעלים את זכרונה על ראש שמחתם. ביחוד עוד היום הם תומכים בישוב הארצישראלי לא פחות משתמכו לפנים. אבל הם עצמם חובבים עדיין את הישוב הגלותי, ומהם שדומה עליהם ששם ביתם גם לעתיד. על כל שומרי תורה ומצוה, ביחוד על כל רבנינו, לקבל לקח לימוד מהעליות הקדומות שעלו לא"י במסירות נפש והיו תאבים להסתופף בחצרות ה' ולחלץ את קדושת הארץ ממחלליה. 'וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו' (משלי ט"ז, ז), וישראל ישב לבטח מאויביו החיצוניים, והיה עם ישראל בא"י מבהיק שוב בזוהרו כבשנות קדם, והיינו מתקרבים יום יום אל גאולתנו השלמה ואל היעוד המקווה.