בלוג

ר' עקיבא יוסף שלזינגר – חלק שלישי

בשנת תרל"ג רכשו ר' עקיבא יוסף וחבריו אדמות במוצא הסמוכה לירושלים. נימוקי ההכרעה לרכוש דווקא את אדמות מוצא היו "שלא לישא עינינו אל הרחוק כי אם אל הקרוב סמוך ורואה ומשתמר מן צבאי הממשלה, ומה גם שמוצא היא על דרך יפו על מעיינות גנות ופרדסים" (כולל העברים). הם החליטו, שכל אחד מבין החברים יכניס מאה זהובים במשך ג' שנים לבנין בתים ולקנית מכשירי עבודה. החברים קיימו את מה שקבלו עליהם, והם הכניסו את הסכום הדרוש: "מהם נתנו פחות ומהם נתנו יותר מזה… וגם נמצא נדיב איש טהור מפה אשר נדבו לבו ליתן לנו נחלה לעשות פה בתי חינוך, מוסדות אשר בלעדיהם אי אפשר לבנות ישוב יהודי, ונדיב אחר רצה לידור בית ונחלה בעד בתי יתומים ככתוב בספר החברה (כולל העברים) והחל ה' לברך מעשה ידינו ותקוותנו ערבה לנו אם לא פתאום בא הנוגש והפריע".

הנוגש המפריע היה אחד הממונים של כולל אונגרין. ממונה זה ניהל תעמולה בין בני הכולל ומנעם מלתת את ידם לחברה: "ויקח את האנשים בדברים פן יגרע נחלת קופת הכולל". מצד שני, איים על אלה שנספחו אל האגודה בקנסות ובקיפוח חלקם בחלוקה, כי כתב ש"כל מי אשר הוא בחברתנו לא יהיה לו עוד חלק פרנסתו מן הכולל". ר' עקיבא יוסף עצמו לא פחד מפני הממונה ואיומיו, אולי גם משום שכבודו היה גדול בחוצה לארץ בין גדולי הרבנים וחותנו ר' הלל מקולמייא היה מגדולי העסקנים באיסוף כספים למטרות הצדקה שבארץ ישראל. גם כאשר הממונה דאג להפצת פשקווילים נגדו ונגד חברתו וגם שלח את החוברת 'כולל העברים' לחוץ לארץ מתוך תקוה שפרסומו שם יערער את מעמדו של ר' עקיבא יוסף, תקוותו לא התגשמה, כי ר' עקיבא יוסף עצמו פרסם את החוברת לפני כן בחוץ לארץ, ואף אחד מגדולי התורה לא קרא עליו תגר. בכל זאת היה חייב להכנע, כיון שלחץ הממונה על חבריו עשה פרי, ור' עקיבא יוסף לא רצה לקחת על עצמו את האחריות לסבל בני משפחותיהם של בני חברתו, וכך הוא כתב : 'מאין לי לחם לפי הטף לאנשים אשר עמי ואיך אביאם לידי נסיון כזה, על כן מצאתי את עצמי לעבור על רצוני לקבל שכר על הפרישה ולמסור את החותם לידי הממונה אשר בא בזרוע ועל ידי כך נתפרדה החבילה ונתבטלה המשמרת'. בכך תם ניסיון זה של היאחזות במוצא, עד לניסיון הבא.

כזכור, הותקף ר' עקיבא יוסף אישית אחרי שפרסם את ספרו 'בית יוסף החדש' על ידי הממונים של כולל אונגרין ושאר הכוללים ועושי דבריהם. הדברים הגיעו עד כדי איומים להתנקשות בחייו. לכן מכאן ואילך היו הוא ובני בריתו מתכננים את פעולותיהם לישוב הארץ בסודי סודות. רוב חבריו פרשו ממנו מפחד ידם התקיפה של ממוני הכוללים. רבני הספרדים, לעומת, שאימת קנאי האשכנזים לא הייתה מוטלת עליהם, רקמו אתו מערכת יחסים גלויה ולבבית ורחשו לו כבוד רב על היותו גדול בתורה בנגלה ובנסתר, ובמיוחד נקשר קשר אמיץ עם רבה הספרדי של חברון הגאון המקובל ר' אליהו מני. שניהם, יחד עם ר' דוד גוטמן, שהיה אדם אמיד, החלו לרקום תכניות לישובה של הארץ.

לר' עקיבא יוסף ולחבריו נודע כעבור זמן קצר על נכסי ממשלה הנמצאים בין ירושלים לחברון, העומדים למכירה פומבית למרבה במחיר. שלושתם נאספו בחשאי ונסעו קודם לחברון במסווה של נסיעה לקברי הצדיקים שבעיר. במקומו של הרב מני נסע בנו. הם חזרו מהמסע מלאי התפעלות ממה שראו שם: "עשרים וששה הרים פוריים ויערות עצים צומחים עליהם, ובין ההרים משתרע מישור פורח, ובשני מקומות מצאנו גם חורבות עתיקות ובהן עמודים עתיקי ימים מאד. התפללתי שם שחרית מנחה וגם מעריב ומעולם לא כיוונתי את לבי כמו בתפילה ההיא, ואפילו לא ביום הכיפורים. דמעות זלגו מעיני בזכרי מה אבד לנו… אז ירננו עצי יער. אי אפשר לי כלל לתאר את המקומות האלה העזובים מבניהם זה אלפי שנים, גם מערות גדולות ישנן שם וכבשים ירעו כדברם, כאלף וחמש מאות עצי זית נטועים מסביב להרים האלה, ומעיינות יקרו מימיהם, וגם מקוואות עתיקות ראינו שם ואמבטאות אבן בצידם לחפיפה… תושבי הכפרים הרבים אשר מסביב למקום ההוא באו לקבל את פנינו ויתנו כבוד לנו. ערכו כרה [מלשון "כרים ועתודים"] גדולה לכבודנו וגם שחטו כבשים. כמובן, שאנו לא אכלנו מזבחיהם, מלבד ביצים וחלב וקפה ששתינו בכלינו אשר איתנו. עד חצות הלילה ארך המשתה אשר ערכו לכבודנו. הם אמרו לנו – 'קנו את האדמה, ואנחנו נהיה לכם לעבדים'. כשהאיר היום, עלינו על ההרים, וכאשר עייפנו ולא יכולנו לטפס עוד ולעלות למרום הרים אשר שיא תועפות להם, הרכיבו אותנו הפלחים על כתפיהם ונשאו אותנו לפסגת ההר".

בשטח זה היה אפשר לאכלס כמאתיים משפחות. לממשלה היה אינטרס ליישב חבל ארץ זה באנשי תרבות שיוכלו לפתח את האזור מבחינה חקלאית, ולכן הציעה עבור שטח זה מחיר נמוך ביותר. על-אף האמצעים החשאיים שנקטו, נתגלתה מטרת נסיעתם ונודע להם שאורבים להם ליד הכניסה לירושלים במטרה לרגמם באבנים על חטאם 'לעשות קאלאניעס בארץ ישראל'. ר' עקיבא יוסף התגנב לעיר דרך שער ציון, ובנו של הרב מני דרך שער שכם. ר' דוד גוטמן לא פחד מהם ונסע ישר בדרך המלך. על-יד קבר רחל, ראה את האורבים לו הם חרפוהו וגדפוהו וכשנגשו גם להכותו, שלף את אקדחו והזהירם – "כל הקרב יומת". רק אז הם נבהלו ונסו על נפשם.

באותה תקופה, קניית נכסי נדל"ן הייתה כרוכה במכשולים רבים. החוק התורכי לא אפשר מכירת קרקעות לבעלות יהודית, ובפרט שהיהודים היו אז בעלי נתינות זרה. קניית הקרקעות על יד יהודים היתה צריכה להיעשות אז בערמה. על-כן היו צריכים הם למצוא ערבי שיסכים לקנות את זה בשבילם על שמו, ושבספר הפקודות (טאבו) יהיה רשום כבעלה של הקרקע באופן פיקטיבי. למצוא ערבי שכזה גם לא היה קל באותם ימים, כיון שהוא היה חייב לתת ערבות בלתי מותנית כדי להבטיח את מניעת נישול הקרקע מהבעלים האמיתיים. לא בידי כל ערבי היו מצויות ערבויות שכאלו. בסופו של דבר נמצא מוסלמי אחד, שתמורת אלף פלורין הואיל לקרוא את הנכסים הללו על שמו. בשמו של אפנדי זה התחילה הקבוצה להשתדל בקושטא לממש את קניית הקרקעות סמוך לחברון. השתדלות זו גם עלתה בכספים מרובים, כנהוג אז בתורכיה, ונמשכה כשנה. מאידך, ממוני החלוקה בירושלים גם הם לא ישבו בחיבוק ידיים. הם ניסו להכשיל את העסקה הזו בכל מחיר. בנו של הרב מני, רבה של חברון, הוכרח לברוח לדמשק מפחד עונש של מתן שוחד. וכך כותבים אנשי הקבוצה: "ומה שסבלנו אנחנו קשה לנו לתאר, אבל את הכל קבלנו באהבה וגם עינינו בצום נפשנו והתפללנו לה' על הרישיון שיבוא מקושטא".

כאשר הגיע סוף סוף הרשיון המיוחל לקניית הנכסים, לא חסר אלא כסף, כ-10,000 גולדין, סכום עתק באותם ימים. סכום זה ניתן היה להשיגו רק על ידי נדבנים בחוץ לארץ. למרות כתבי הפלסתר והחרמות שהפיצו נגד ר' עקיבא יוסף, נמצאו יהודים חרדים בחוץ לארץ אשר רעיון הישוב החקלאי בארץ קסם להם, ובראשם חותנו הרב מקולמייא. הרב מקולמייא לא חדל מהרבות בתעמולה לעשות נפשות לרעיון ולמצוא לו תומכים. השפעתו הייתה גדולה, ביחוד במדינת גליציה והונגריה. ואכן, עם קבלת הרשיון, שלח ר' עקיבא יוסף מברק לחוץ לארץ, ובו דרישה לגיוס 8,000 גולדין. אולם הכסף התמהמה מלהגיע. גם כאשר החלו סכומי הכסף להגיע, הם לא הגיעו בבת אחת, אלא טיפין טיפין. ר' עקיבא יוסף נאלץ לדחות את אלו שמטפלים בקניה הלוך ושוב, מתוך תקווה שבינתיים יגיע הכסף הדרוש. בינתיים נוצר מצב חדש ומדהים. האפנדי אשר על שמו נרשמו הקרקעות החליט שהקרקעות האלו יפות וכדאיות לקניה, וקנה את האדמות לעצמו. לכן, כאשר הגיעו השלוחים ממזריטש אשר נענו לבקשת ר' עקיבא יוסף והביאו את כל הסכום הנדרש, דרש האפנדי תמורת הקרקע פי חמשה, כ-50.000 גולדין. הוא לא היה מוכן בשום אופן להוריד ממחיר זה, וכך נתבטלה הקניה הגדולה הזו, כאשר כל המאמצים יורדים לטמיון.

ר' עקיבא יוסף כתב אז: "במתכוון מוסר הנני את הדברים האלה. כאשר תגיע השעה המקווה והשי"ת יעזור שאחינו היהודים יגיעו סוף סוף לדעה זו של יסוד ישוב יהודי חקלאי בארץ ישראל, ידעו שמשטחי קרקע יכלה לצמוח ישועה למאות משפחות מישראל. ואולי עוד יחיינו ה' ואני בעצמי אזכה או בני יזכו להשתתף בגאולת הקרקע הזאת".