בְּהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה [סדרה על ספר קול התור – מאמר י"ב]

בְּהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה

במאמר הקודם נתבארו ב' מהלכים לכך שהשואה היתה הכנה [מבחינה סגולית] להקמת הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל.

א. שע"י השואה נתקיים בשמים "מחיית קליפת עמלק" [האומה הגרמנית היא עמלק] – שהוא תנאי מקדים לקיום מצוות כיבוש ארץ ישראל.

ב. שע"י השואה נתעוררו רחמי שמים וקנאת ה' לגאולת ישראל.

ובמאמרנו עתה נבאר מהלך ג': שהשואה היתה כדי לגרום "מבחינה טבעית" להקמת הישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל.

*

כתוב בנביא יואל (ג', ה'): "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה', וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא".

ומבאר הגר"א, שכאן מדובר על אופן, שבו ישובו לארץ ישראל בתור "פְלֵיטָה" מהחרב, ולא מרצון. ולא עוד, אלא שהשבים לארץ ישראל – יקראו "שְּׂרִידִים" ממשפחתם ומעירם, אשר רובם נספו בחו"ל.

וכך כתב ב"קול התור" (פ"ה, ח"ב, סט"ז):

"ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לאר"י ולעסוק בקיבוץ גלויות, והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה לקרב קץ הגאולה ע"י ישוב אר"י, כמעט בכל יום דיבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות כי "בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה'), ולא לאחר את המועד [א.ה. כלומר, לא לאחר עד שהחזרה לא"י תהיה בתור "פְלֵיטָה"]. מי ימלל ומי יתאר את גודל דאגתו של רבינו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קדשו ובדמעות בעיניו".

ועוד שם (פ"א ס"י):

"במידה שיגדל קבוץ גלויות יתגבר הסט"א, ואז תוסיף גם קטיגוריה נגד אלה שאינם מחזקים בקבוץ גלויות, אחר שנפתחה האתחלתא בזה, כי אז תהיה "פְלֵיטָה בְּצִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם וּבַשְּׂרִידִים" וד"ל. ועל זאת דאג רבינו מאד".

הדברים מפורשים עוד יותר, בדרשתו של הגאון רבי משה מגיד משקלוב זצ"ל [בנו של הגאון הקדוש רבי הלל משקלוב, תלמיד הגר"א ומח"ס "קול התור"], המכונה "דורש לציון" (בתואר זה – הוא הוזכר ג"כ בחידושי הרד"ל לקהלת רבה פרשה ו' סק"ד ובחידושי הרד"ל על הזוה"ק). דרשתו הובאה בספר "דורש לציון" (עמוד רכ"ב):

"דבר הנבואה 'בְּהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה.. וּבַשְּׂרִידִים..' – הדאיג מאד את רבינו הגר"א, שלפי זה, יבוא זמן בעקבות משיחא, שקבוץ גלויות יהיה בדרך של פְלֵיטָה, היינו מתוך הכרח של צרות וגזירות, ורק שרידי הפליטה יגיעו לציון וירושלים…".

ושם בהערה מוסיף:

"הרה"ג ר' ישעיה חשין ז"ל סיפר בשם אב זקינו הגאון ר' סעדיה ממוהילב תלמיד הגר"א, שהגר"א בדברו לפני תלמידיו על ענין 'בְּצִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה' – זלגו דמעות מעיניו, ואמר: 'צריכים לקוות שקבוץ גלויות תהיה מרצון, ולא מתוך דרך של פליטה".

קול התור, החפץ חיים – וחזית ישיבת פוניבז'

דברי הגר"א הללו השפיעו על מה שאנו רואים היום בחזית בנין ישיבת פוניבז', עליה מתנוסס הכתוב (עובדיה א', י"ז) – "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ", אשר – כפי שאמר הגאון רבי בנימן רימר שליט"א בהספדו על חמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שבמהלך דבריו בנושא זה הזכיר שמרנן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי והגאון מפוניבז' זצ"ל אחזו מהספר "קול התור" ואימצוהו בכל לב, ובקיום דבריו ראה הגאון מפוניבז' את התגשמות דברי הנבואה "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה", וכפי שמסופר בספר "חפץ חיים על התורה" (עמוד ע"ב – פרשת וישלח) –

"בשנת תרצ"ג, כשצורר כל היהודים באשכנז ימ"ש עלה לגדולה ולקח רסן הממשלה בידו, נשאל החפץ חיים ע"י אחד מראשי הישיבה שלו בראדין [א.ה. מפורסם שזה הוא הרב מפוניבז' זצ"ל], מה יהיה גורלם של אחינו במדינת אשכנז ופולין.

ענהו הח"ח זצ"ל: כתוב מפורש בדברי הנביאים: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה א', י"ז), והרב השואל יצא מאת הח"ח כשידיו רועדות על חורבן יהדות אירופה, ולבו הי' נכון בטוח כי ארצנו הק' תנצל, וחרב לא תעבור בה. וכן הי' שתחילת מפלתו של הרשע הזה היתה, כשהתקרב לחופי ארצנו הק'…".

וכן כתב בספר "נתיבות הקדש" עה"ת ומועדים (ירושלים תשס"ב. עמ' קס"א, בהערות המו"ל), בשם הג"ר אברהם משה סלומון הרב מחרקוב, וחתנו של הג"ר משה לנדינסקי ראש ישיבת ראדין:

"שמעתי מאיש מהימן .. כי שמע מכבוד הצדיק בעל החפץ חיים זצ"ל, כי כל איש ואשה אשר יש לו מוח בקדקדו יסע לארץ ישראל ויקנה בית ואחוזה, כי העיר ברלין וגם הכרכים אשר בחו"ל יחרבו, וארץ ישראל תמלט".

דאגת הגר"א – לקיום "וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ"

מה שהגר"א כ"כ דאג וזלגו עיניו דמעות – הוא משתי סיבות: סיבה א' – על כך שעם ישראל יצטרכו לסבול כ"כ הרבה, שהנה תפקידו של הגר"א הוא לגרום שקיבוץ גלויות יהיה מתוך רחמים. וכמש"כ ב"קול התור" (ג', ו'):

"רבנו הגר"א.. ראה את שמו ויעודו בפסוק 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ' (ישעיהו נ"ד, ז'), העולה [בגימטריא] 'אליהו בן שלמה זלמן". (606. – והוא ג"כ הגימטריא של "קול הת'ו'ר'". שם סימן ח').

ואכן ע"י פעילותו של הגר"א – השואה הזיקה הרבה פחות, וזהו גם באופן סגולי – שהטירחא בכיבוש ארץ ישראל, היא הגורם הסגולי לכך שקיבוץ גלויות יהיה ברחמים, כמבואר שם.

וגם רואים את זה באופן טבעי, שהרי מה שבזמן השואה היו בארץ ישראל כשש מאות אלף יהודים – הוא מכח הגר"א ותלמידיו, כידוע לכל מי שחוקר את הנושא, כי "עליית תלמידי הגר"א" משנת תקס"ט ואילך, בנתה התיישבות של עשרות אלפי יהודים בא"י – עוד לפני שהתחילו כל "ארגוני העליות" משנת תרמ"ב ואילך (ראה "חזון ציון" פכ"ט, עמוד 127), ורק מכח התשתית שנוצרה ע"י תלמידי הגר"א, אשר הוכיחה שיש ליהודים זיקה חזקה לארץ, ויש טעם וסיכויים טובים להגדיל את הישוב – הצליחו "ארגוני העליות" לשכנע את השלטונות ואת העם, להתאמץ למען הרחבת ההתישבות היהודית, עד שכאמור בשנת תש"ח – הגיעו לכשש מאות אלף יהודים בא"י.

(ראה "חזון ציון", בחלק "מוסדי ארץ", עמ' יד, ובעוד ספרים ומאמרים על עליית תלמידי הגר"א).

*

ועכשיו נתאר לעצמינו, אילו בזמן השואה היו צריכים להתחיל מבראשית כמו בזמן תלמידי הגר"א – שארץ ישראל היתה כמדבר, ולא היה כמעט שום "כח יהודי" בארץ ישראל – הלא לא היתה כמעט שום אפשרות להינצל, שכן –

א]. הבריטיים קבעו "מכסָה" ב"ספר הלבן" – כמה יהודים יבואו מחו"ל, ולאחר שהתמלאה המכסה – החזירו ספינות של יהודים כלעומת שבאו, ויהודים מבפנים היו צריכים להפגין ולהילחם נגד הבריטיים, צא וחשוב כמה הבריטיים היו מקשיחים את עמדתם אילו לא היה "כח יהודי" בארץ ישראל שיפעיל נגדם לחץ.

ב] וצרף לזה את ה"כח הערבי", בפרט בזמן השואה שהערבים הרימו ראש, באומרם "איה אלקיך", וידוע ה"קשר רשעים" בין ה"מופתי" הערבי לבין הצורר הנאצי – ימח שמם וזכרם.

ג] העדר קליטה ע"י קהילה מסודרת בארץ ישראל – היתה מגבירה עוד יותר את הרדיפות והמכשולים נגד העולים.

וממילא גם באופן טבעי רואים איך שהקדמת הגר"א ותלמידיו ליישב את ארץ ישראל ביהודים – היא היתה הדרך הטבעית של 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ', וכמובן שאילו היו משתפים עם הגר"א ותלמידיו יותר פעולה, היו הרחמים גוברים יותר ויותר.

דאגת הגר"א – לקיום "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ"

הסיבה השניה שהגר"א דאג ובכה מפני האפשרות שיבואו רק במצב של "פְלֵיטָה" – הוא משום שאז לא תהיה "חתונה" בין עם ישראל לארץ ישראל.

ביאור הדבר – "שיבת ציון" צריכה להיות בתור "חתונה והתחברות נפשית" בין עם ישראל לבין השכינה וגופה ארץ ישראל, וכמש"כ (ישעיהו ס"ב, ה') "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ".

אדם שנשא אשה לא משום שיש לו ענין בה, אלא רק מחוסר ברירה, שהוא חסר בית ונתון לפגעים רעים – הרי הוא לא "מתחתן" ואין לו "קשר נפשי" איתה, אלא עם הבית שלה, וזה בכלל מה שאמרו (קידושין ע.) – "כל הנושא אשה לשום ממון – הויין לו בנים שאינן מהוגנים".

כך – הקב"ה רוצה שעם ישראל יתחתנו עם ארץ ישראל, מתוך אהבה וחיבה – "..וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עוונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר (תהילים ק"ו) 'וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה', ובפדיון נפשנו – מהרה יהיה – כתוב (תהילים ק"ב) 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ", ושם כתוב 'אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן' (ספר "חרדים" פנ"ט).

אך אם הוא בא רק מחוסר ברירה, בגלל שואת חו"ל – הרי אין כאן "חתונה" ו"קשר נפשי" עם ארץ ישראל, אלא ארץ ישראל משמשת לו כ"מפלט" בעלמא. וכמש"כ מהר"ם אלשיך (בראשית י"א, ל"א) –

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ.. מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן.. וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.. כי אין אדם זוכה לדירת ארץ ישראל אם לא להולך אליה בגללה, אך וַיִּקַּח תֶּרַח כו' לברוח מֵאוּר כַּשְׂדִּים.. ואחר שהיה לברוח מן האש ולא על חיבת ארץ כנען – על כן 'וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן'.

מה שאין כן אברהם, שעל שיצא על חיבת הארץ – על כן זכה 'וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן'". [עיין זוה"ק לך (ע"ח:) "דתרח כד נפק מאור כשדים.. לאשתזבא נפק"].

וכלול בדבריו, שההולך לא"י רק כדי לברוח מהסכנה – גם אם הוא אכן מצליח להכנס לארץ ישראל, עדיין זה נקרא שאינו זוכה לה, כלומר, שאינו זוכה לדבקות עמה, ובבחינה שכתב הגר"י לוינשטיין זצ"ל על בעלי העבירות – ש"אין ארץ ישראל קולטת בעלי עבירה.. אין לבעלי העבירה התחברות וקשר [נפשי] עם ארץ ישראל, ו[הרי] כפי שחובתנו להתחבר עם הקב"ה – כן מצווים להתקשר עם ארץ ישראל". (אור יחזקאל, ח"ו, יראה ומוסר, עמ' פ"ג).

*

וגם מבחינת הפשט, כששבים לא"י בדרך "פְלֵיטָה" – לא מקיימים המצוה לשמה כראוי, וכמש"כ ב"דרשות חתם סופר" (ח"ב, דף ש"ו.) –

"..והנה כשאין לנו חנינה על פני הארץ, רק הארץ הזאת [= כאשר יש רדיפת הגויים בכל הארצות, חוץ מא"י] – א"כ לא נקיים מצות עשה זו [מצות ישיבת א"י] כי אם בהכרח, ולא יוכר בחירתנו אותה ברצון לשם ה'.

אך כשיש לנו טוב ארצות הגוים, ולא נבחר לשבת כי אם בה – אזי נקיים מצות עשה הנ"ל ברצון נפשינו".

[ועיי"ש (דף של"א:) – "על נהרות בבל שם ישבנו – גם – בכינו בזכרנו את ציון, שם ישבנו בהשקט ובטחה ובכבוד גדול בבית המלך והשרים – גם בכל זאת – בכינו בזכרנו את ציון"].

"..ויתנדבו לבם לדור בארץ ישראל"

למרות המבואר לעיל, שכאשר שבים לא"י בתור "פְלֵיטָה" – חסרה מעלת "חיבת א"י", אמנם זהו חסרון ביחס לשלמות הנרצית, אך מכל מקום בפנימיות לבם של ישראל – טבועה חיבת א"י, ומורשה היא להם מאבותיהם ורועיהם הקדושים שנתחמדו לה (תנחומא משפטים י"ז; ראה ח'), וממילא, גם היהודים שעלו מהכרח השואה – לא ימלט שלא נכנס בהם אהבה וגעגועים להתאחד ולהתחתן עם הארץ הקדושה מקום שכינת השי"ת, וזהו שכתב הגר"י אייבשיץ בספרו "אהבת יהונתן", בהפטרת עקב (דף ע"ב: ד"ה כי חרבותיך) –

"דלעתיד כשיגיע עת דודים, יגזור מלכות גזירות על ישראל, ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל, ובעת ההיא נהיתה עת צרה ליעקב, וישמע ה' את צעקתם וירחם עליהם, וישלח לפניהם משיחו הולך תמים, וישיב את שבות ציון כבתחילה".

הרי ראינו, כי אע"פ שעלו לארץ ישראל מחמת גזירות המלכות – מ"מ זה נקרא "ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל".

כתיבת תגובה