ימי החנוכה, כידוע, מציינים את המאבק בין עם ישראל החי לפי ערכי נותן התורה, לבין אלו המנסים להפוך אותו לחלק מהעולם הנאור, המתקדם, היווני. אותו ניצחון מזהיר של מעטים מול רבים, בו הוכח לעין כל באי עולם, כי בכוחה של הרוח לגבור על מכונת המלחמה המשומנת של החומר – אותו ניצחון נצרב בתודעה ההיסטורית של עמנו כלקח לדורות. מי שעינו חדה עשוי לראות בימי החנוכה את "הנכבה של החילונים". מחשבת המתיוונים להפכנו לחלק מהתרבות ההלניסטית נחלה כשלון חרוץ למול כח עקשנותם של בני חשמונאי, ותורת ה' לא רק שלא עברה מן העולם, אלא היא קבלה תוספת חיזוק, כאשר מכח ההשראה של אותו ניצחון הלכה והתחזקה המגמה התורנית בקרב כל שדרות העם.
ולכשנעמיק יותר נבחין, כי לא סתם התחזקה המגמה התורנית באופן כללי, אלא ביחוד סימן הנצחון הזה את התגברותה של תורה שבעל-פה. בעבר כבר כתבנו, כי חגי התורה שבכתב כולם חלים בקיץ או באביב, החל בפסח וכלה בשמיני עצרת. החורף בתורה הוא זמן "רדום", בו אין חגים, ומצפים רק לגשמים שירוו את האדמה לקראת הקציר של השנה הבאה. אולם מועדי תורה שבעל-פה – חנוכה ופורים – חלים דווקא בזמן החורף. בעת שחשכה ירדה לעולם, כאשר האור האלוקי שהתבטא בנבואה כבר לא היה בנמצא, אחר שפשטה מלכות יוון על ארצנו, והיא ש"החשיכה עיניהם של ישראל" (בר"ר ב', ד'), כאשר אור המדע תפס את מקומו של האור האלוקי בתודעת העם – מתוך אותה אפלה, קמו להם מתתיהו ובניו והנחילו לעולם את האור המתגלה דווקא מתוך החושך. בלא נביא ובלא גילוי שכינה, דווקא מתוך ההבנה השכלית שקיום היהדות מוטל עלינו בני התמותה המתמודדים למול קשיי העולם החומרי החשוך – דווקא אז נתחזקו יסודותיו של אותו בנין מפואר, ממנו אנחנו יונקים עד ימינו אנו, עד ביאת גואל צדק ועד בכלל.
יסודותיה של תורה שבעל-פה לאמיתו של דבר מונחים כבר בתורה שבכתב. ספר דברים, המכונה "משנה תורה", מורה בלשונו היחודית על כך שיש כאן הסתכלות מנקודת מבטו של משה, בן התמותה, הלוקח את דבר ה' ומביע אותו בשפתו שלו. בכך מתקיימת התכלית של השכנת השכינה בארץ, שהיא תכלית כל הבריאה, כפי שמביא רבנו הגר"א בפרושו לשיר השירים א', ג' – עיי"ש. בזמן החשמונאים הגיע החושך המסתיר את האור האלוקי לידי שיא של קדרות, כפי שמובא במדרש לעיל, ולכן דווקא אז היה האור המתגלה מתוכו כל-כך מופלא. הוכח לעין כל, כי אכן יש מקום לאור האלוקי לחול בארץ בכל מצב, אף מתוך ההסתר הגמור.
כיצד החילו החשמונאים את אותו אור של האמת התורנית על הארץ? הם סרבו בכל תוקף לכל הפיתויים "לצאת לאור" של תרבות יוון. הם ויתרו על כל מנעמי החיים שהעולם היווני הציע בפניהם. הם העדיפו חיי עוני ודלות חומרית, ובלבד שהאור האלוקי ימשיך לשכון בקרבם. אך לא רק זאת – הם הבינו, שאם רצוננו להמשיך ולהתקיים כאומה היודעת את ה', ולא רק כיחידים פזורים, מחובתנו לכבוש את מעוזי החושך ולהחיל עליהם את האור! הם לא הסתפקו בבריחה להרים, אלא יצאו משם למתקפה כנגד היוונים, עד שכבשו את מקום המקדש והדליקו את המנורה הטהורה! ואף אחר-כן, נמשכה מלחמה עקובה מדם במשך עשרות שנים, עד שסלקו את היוונים מהארץ והקימו ממלכה יהודית, בה התורה חולשת על כל תחומי החיים.
בימינו אנו, נטוש אותו מאבק בין שלומי אמוני ישראל לבין נושאי דגלה של תרבות המערב, ממשיכת דרכה של תרבות יוון. אותם מתיוונים מבינים היטב את מהותו של המאבק. הם הקימו כאן מדינה עם מוסדות שלטון, אשר רתומים כולם לנסיון להפוך אותנו לעם ככל העמים. מכיון שכל צורת החיים שלהם בנויה על אדני החושך היווני – הפכו של האור האלוקי – הם אינם מסוגלים להשלים עם קיומו של ציבור, אשר אף לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית העצומה שהתרחשה בדורות האחרונים, ממשיך לדבוק בערכי הרוח, ומסרב לכרוע ברך בפני החומר. יש כאן מאבק על כלל הגישה לחיים, ולצורך כך משתמש השלטון בכל דרכי הפיתוי והדיכוי שעומדים לרשותו. יעדי הגיוס לצבא, ההכוון התעסוקתי, האקדמיזציה ההולכת ופושה בציבור החרדי, ההתערבות ההולכת וגוברת של משרד החינוך במערכת החינוך החרדי החל מגני הילדים – כל אלו נועדו בכדי להשליט את ערכי החילוניות על נאמני התורה. הקדמה הטכנולוגית המואצת של השנים האחרונות אף מאפשרת בקרה ופיקוח ברמות שלא היו בעבר, מה שמצמצם עוד יותר את אפשרויות התמרון שעמדו בעבר לרשות ציבור היראים.
חשוב להבין את מהות המאבק, את הנקודה הפנימית שבו, כדי שלא נטעה. אין מדובר כיום בדווקא על נסיון מכוון לגרום לנו לחלל שבת או לאכול נבלות. לא זה הנושא. השלטון החילוני מוכן שנקיים את כל טכסי היהדות. שבת, תפילין, לולב, כשרות, טהרה – כל אלו יכולים להתקיים ולדור בכפיפה אחת עם השקפת העולם המערבית. מצדם אנחנו יכולים אפילו לשמר את הלבוש החרדי המיושן. זה חלק מזכויות האזרח שלנו. אך כל זאת בתנאי אחד – שנבין, כי בחיים האמיתיים, במקום בו מתקבלות ההכרעות הממשיות, בצמתים הגורליים בהם נחתכים ענייני האומה – בבטחון, בכלכלה, בחברה – בכל המקומות הללו לא תהיה דריסת רגל לתורת ה'! בכל אלו יקבעו הם, בני החושך, על-פי מה שנראה לעיני החושים אותם הם מכירים. הם מוכנים שנקיים את הפולקלור היהודי בדקדוק רב, עם כל המנהגים עד קוצו של יוד, ובלבד שאת בורא עולם לא נכניס לשיח הציבורי. הם מוכנים שנקרא בתורה על התיעוב העמוק, הסלידה וחוסר הסבלנות כלפי עוברי עברה, ובלבד שכאשר יהיה זה נוגע למעשה, כמו במצעד התועבה – נאמץ את ה"ערך" של "חיה ותן לחיות". הם מוכנים שנרים את כוס ההבדלה ונכריז על "המבדיל בין ישראל לעמים", אך חלילה לנו אם נעז לנסות וליישם את אותה הבדלה בספר החוקים החילוני. הם מוכנים שנחגוג את טביעת המצרים בים, ובלבד שיהיו אלו מצרים מלפני שלושת אלפים שנה. הם מוכנים להנהיג קידושין על-פי ההלכה, אך יצטמררו מעצם המחשבה שהאשה "קנויה" לבעלה. והם מוכנים אפילו להדליק נרות חנוכה, ובלבד שהמדינה תתנהל על-פי דרכו של אנטיוכוס ולא של החשמונאים.
ובדיוק בנקודה הזו עלינו להבין, כי המאבק אינו נטוש על התפאורה החיצונית, כי אם על המהות הפנימית. לא על קיום המצוות המעשיות אנחנו נאבקים, כי אם על הזירה הציבורית, על המרחב שכיום קרוי "חילוני", על מערכת החוקים של המדינה, זאת שמחייבת כל אזרח בעל-כרחו. הצד השני מבין היטב את מהות המאבק, ועל-כן הוא עושה הכל כדי שנסתגל, שנבין, שנפנים, כי התורה מקומה בבית המדרש, אך אין לה דריסת רגל בחיי האומה. וכמו החשמונאים בשעתו, עלינו להבין כי זהו מאבק על נשמת אפה של היהדות, ומחובתנו למסור את הנפש כנגד כל הנסיונות לשלב אותנו אל תוך כור ההיתוך הישראלי. אך יותר מכך – מחובתנו ללמוד לקח נוסף מהחשמונאים. החשמונאים הבינו, כי אם רק יעסקו בהסתגרות ובעמידה על המשמר כנגד הרוחות הזרות, הם אולי יצליחו לזמן מה להנצל מכליה רוחנית, אך הבעיה לא תבוא על פתרונה. כל עוד השלטון נתון בידי אויבי התורה, כל עוד המרחב הציבורי טמא בטומאת יוון, הרי שחרב של כליה מרחפת מעל העם היושב בציון. בימי אנטיוכוס הבינו החשמונאים, כי החרות הדתית מחייבת חרות מדינית. אור התורה חייב להתגבר על חשכת יוון דווקא בשדה הקרב, דווקא במקום בו לכאורה קיימת עליונות לאלו שראו בהתפתחות הטכנולוגית את חזות הכל. דווקא שם עלינו להשליט את אור התורה. מכח הבנה זו יצאו למלחמה עקובה מדם, בה נפלו רבבות, כולל בניו של מתתיהו עצמם, אך התוצאה הייתה הצלת היהדות – הקמת מדינה יהודית אמיתית בארץ-ישראל! כאשר המרחב הציבורי הוא תורני – בכך מושגת התכלית, כאשר האור האלוקי לא רק שאינו נכנע לחושך החומרי של יוון, אלא הוא אף גובר עליו. מי יתן ונזכה לאור חדש שיזרח עלינו במהרה בהקמתה של מדינת התורה ובביאת הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן!
מהותם הפנימית של ימי החנוכה מתבהרת בגליון זה במאמרו של הרב אליהו ברים, אשר עומד על יסוד הדעת ומשמעותו, ולאורו הוא מבהיר את נקודת המחלוקת שבין יהודה ליוון.
הרב בנימין הלוי עומד במאמרו "גאל ישראל" על הבחינה המדינית שבימי החנוכה, אשר היוו את השיא והתכלית של קיבוץ גלויות בימי בית שני, כאשר הוקמה המדינה החשמונאית. זאת, במסגרת סקירתו הכללית על סדרי גאולתן של ישראל בזמן בית ראשון, בית שני ובימינו אנו.
במאמרו של הרב עקיבא רבינסקי במסגרת המדור "הוד קדומים", הוא ממשיך לתאר את מפעלו של גאון הדורות רבי עקיבא יוסף שלזינגר ואת התלאות שעבר משום שהבין את אותו עיקרון, ולפיו האור האלוקי המתבטא בתורה לא יעמוד על מכונו בלא מסגרת של מדינה יהודית ושל חברה יהודית שורשית, המונהגת בכל מערכות החיים על-ידי תורתנו הקדושה.
הרב אליהו בן-צבי במדורו ההלכתי "שערי ציון" מעיין כדרכו במשמעותן הפנימית של הלכות חנוכה, אשר מקבלת ביטוי באופן קיום המצוות. כך בענין שירת ההלל, כך בענין הנידון על חיוב או אי-חיוב עריכת סעודות בימי החנוכה, וכן בנקודות חשובות נוספות, אותן ראה לנכון לציין.
בעקבות דברים שנכתבו בעלון בחודשים הקודמים, הצטבר חומר רב מקוראים, אשר בקשו ללבן נושאים מסוימים. לכך נועד המדור "שו"ת דרישת ציון" של הרב בן-ציון גולדשטיין, אשר מפליא להשיב גם החודש הן בעניין המנעותם של יראי ה' מהשתתפות בנטל הצבאי, והן בעניין מה שנכתב כאן בדבר העורך בעניין חוק המואזין. בתשובותיו של הרב גולדשטיין מונחת תמיד חשיבה מקורית, המאירה את הסוגיות השונות מפנים אחרות אותן לא הכרנו עד כה.
הרב חיים והב, מכותבי העלון הקבועים, אשר נחשף גם הוא לתגובות כאלו ואחרות בעקבות מה שנכתב כאן על המואזין, לא יכול היה לכלוא את עטו, וערך כאן תגובה מקיפה, אשר מלבנת יסודות עיקריים העומדים בבסיס הדברים שנכתבו.
הרב והב לא הניח את ידו גם החודש מעיונו המעמיק בספר "ויואל משה" של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, כאשר הפעם הוא עומד על המושג של גאולה בדרך הטבע ויחסה של התורה לאפשרות שתהיה גאולה כזו.
הרב חיים פרידמן, כבכל חודש, מבאר לנו מושגים נוספים הלקוחים מספר "קול התור". הפעם הוא עומד על משמעותה של פריקת עול שעבוד מלכויות וההשלכות הנובעות ממנה כאן בארץ, כמו גם בשורשים הרוחניים שמהם נובעים הדברים.
לבקשת רבים, הוספנו מדור בשם "בעקבי הצאן", ובו מבחר מדברי רבותינו על חשיבותה של ארץ-ישראל, חביבותה ומרכזיותה בתורה. אנו מקווים, כי הדברים המובאים כפי שיצאו מפי חז"ל יעשירו את הקוראים וילהיבו את הלבבות.
זכות היא לנו, שבמדור "דעת תורה" מובאים דברי רבן של ישראל הסבא קדישא בעל ה"חפץ חיים" זי"ע, שלאורו הולך בית ישראל. מהדברים המובאים משתקפת חיבת הארץ המיוחדת שהייתה לחפץ חיים, כמו גם הבנתו כי הקמת הישוב בארץ, אשר בימיו כבר הלך והתפתח בקצב מואץ, הרי הוא חלק מתהליך הגאולה המתואר בדברי הנביאים.
בברכת חנוכה שמח וחודש טוב,
העורך.