אחת התופעות המעניינות שמתרחשות בחיים הציבוריים בישראל בשנים האחרונות היא העברת מרכז הכובד מהנושא המדיני-בטחוני לכיוון הנושא של צביון החיים בפרהסיה הציבורית בארץ, מה שמכונה "יחסי דת ומדינה". ככל שחולפות השנים יותר ויותר מתחוור, כי שורש כל המחלוקות בזירה הציבורית אינו נעוץ באותה חלוקה ישנה של ימין ושמאל, כי אם ברובד עמוק הרבה יותר, הסובב סביב הציר של היחס למערכת הערכית שאמורה לעצב את חיי האומה – האם תהא זו תורת ישראל, או שמא, חלילה, התרבות המערבית. אף אותו ויכוח ישן של ימין ושמאל אודות גבולותיה של ישראל והיחס הראוי לאויב נובע בסופו של דבר מאותו דיון עקרוני אודות מערכת המוסר הראויה להינקט. על-כן לא הופתענו כלל לשמוע שר בממשלה, אשר כביכול אמור לייצג את הדעות הלאומיות יותר בציבורית הישראלית, משבח ומהלל את המושג המעוות של "טוהר הנשק", במסגרתו שולח השלטון חיילים להיהרג ובלבד שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית של האויב, המעניקה מכסה וגיבוי למחבלים. אין זאת אלא, משום שבשורש ההשקפה אותו שר הוא ליברל, אשר ינק את התרבות המערבית עם חלב אמו, בעוד מושגי התורה האמתיים זרים לו לחלוטין, על-אף הכיפה שלראשו. כך בכל סוגיה שעולה על הפרק אנו מגלים יותר ויותר, כי מה שקובע לפני הכל היא מערכת הערכים השורשית, ולא ויכוח פוליטי כזה או אחר על סוגית הגבולות וכיוצא בכך.
מי שעקב אחר עלוני "קדושת ציון" עד כה ידע להצביע בברור, כי בשורש כל אותן בעיות של סילוף צורת החיים היהודית עומד אותו עיקרון, ולפיו לא התורה מורה לנו את דרך החיים, כי אם התרבות המערבית, כאשר לתורה לא נותר כי אם לספק עבורנו צורכי "דת". כאשר באים מעמדת נחיתות כזו, תמיד תגבר הגישה החילונית על-פני זו ה"דתית", משום שכולם תופסים את השקפת העולם החילונית כדבר שקשור לחיים, בעוד תורת ה' נראית בעיניהם כדבר ארכאי ששייך לטקסים חסרי משמעות.
מטרתנו באגודת "קדושת ציון" היא לשוב לתפיסה של תורת חיים, תורה שמכוונת את חיי החברה בכל התחומים ומחילה את ערכיה על המציאות בכל התחומים – בפרהסיה הציבורית, בביטחון, בכלכלה, ביחסי החוץ ובכל תחום. ואם נרצה לדעת כיצד באמת נראית אומה על אדמתה המתנהלת על-פי התורה בכל התחומים, כל שעלינו לעשות הוא לפנות לספר הספרים, התנ"ך. שם נראה כיצד מתנהל עם ה', כיצד נבחרים מוסדותיו, כיצד בעת בקשת המלך מזכיר להם הנביא, כי ה' הוא מלכם האמתי, כיצד עומד דוד מול גלית המחרף מערכות א-להים חיים ומסיר את ראשו מכח בטחונו בה', כיצד מנהל שלמה ממלכה שלמה בכח חכמת התורה, כיצד מוכיחים נביאי ה' את המלכים הרשעים וכיצד עושים תשובה המלכים הצדיקים – כל חיי האומה מתנהלים סביב התורה ומצוותיה. כפי שהובטח בחודש הקודם, כעת אנו מתחילים את סדר לימוד התנ"ך, ובעלון זה תמצאו כבר שני מאמרים אודות הספרים הראשונים שנלמדים בנ"ך – ספר יהושע מאת הרב רפאל ספייער וספר דברי הימים מאת הרב יואל ברגשטיין.
אכן, אומה אנחנו, אשר ה' שוכן בתוכה. למהותה של שכינה זו נדרש הרב מנשה בן-יוסף במאמרו, כאשר הוא יורד לעומק דברי רבותינו בעלי הסוד ומברר את מקחם בצורה מופלאה בהתאם למקרא, אשר הוא היסוד לכל כפי שנתבאר.
במדור "דעת ציון" מופיע מאמר מאת כותב השורות אודות מצבו של הציבור החרדי כיום לקראת הפיכתו למרכז האומה, מתוך מגמה להבין מה נדרש מאתנו בצומת דרכים גורלית זו. ובזאת אני פורע את חובי מהחודש הקודם, אז נכתב בדבר העורך שיופיע מאמר זה, אך מסיבות טכניות הוא לא היה מוכן בעת ההדפסה.
הרב דוד שניידר ב"שאלת ציון" אף הוא מתיחס למצב ההולך ומתהווה של עם ישראל ההולך ומתקבץ בחזרה לארצו, ומעלה דיון הלכתי מעניין הנובע מהעובדה שבקרוב ממש יחיו רוב היהודים בארץ-ישראל.
מציאות זו, של מליונים רבים של יהודים ההולכים ומתרבים כאן בארץ, בעוד קהילות הגולה הולכות ונכחדות עקב ההתבוללות הנוראה וסיבות נוספות – מציאות זו טופחת על-פניהם של רואי השחורות אשר לא האמינו כי הישוב כאן יצליח לשרוד יותר מכמה שנים כנטע זר במזרח התיכון בין מאות מיליוני ערבים הצמאים לדמנו. הרב חיים והב ב"ריב ציון" מוכיח שוב את טעותם היסודית של אותם רואי שחורות, אשר מאנו להכיר במצות ישוב הארץ.
במאמרו על "קול התור" עומד הרב חיים פרידמן על היסוד המוסד בקרב המקובלים וביתר שאת בקרב הגר"א ותלמידיו, כי תקופה זו, אשר החלה בשנת הת"ק ליצירה – תקופת משיח בן-יוסף היא, בה גאולתן של ישראל רבה והולכת, מה שהולך ומתאמת במציאות הנגלית לעינינו.
הרב אליהו ברים הצועד במסילת רבנו הרמח"ל מעמיד אותנו על ענין הבחירה בו נבדל האדם מהבהמה, וכדרכו בקודש הוא מוכיח, כי המסילה הטהורה, המעלה את האדם לפסגת השלמות האנושית, אינה ירושתם של יחידים גאונים וצדיקים מולדים, אלא כל מי שיודע להטות את לבו ולהבין אל-נכון את דבר ה' מתוך תשומת הלב הראויה – ראוי הוא לעלות במסילה!
כמדי חודש בחודשו אנו מביאים מספרו הנפלא של הרב יעקב גליס אודות העליות לארץ, ובחודש זה אנו זוכים להתחמם מאורו של הרמב"ן, אשר אהבתו לארץ לא ידעה גבול, משום שידע עד כמה עניינה שורשי בתורה.
דעת תורה קצרה אך מעניינת אנו מביאים מפי קדשו של מרן הרב איסר זלמן מלצר, בה הוא מתעד שיחה בעלת חשיבות מרובה בין שני ענקי הרוח מרן החפץ חיים ותלמידו המובהק מרן הגאון רבי אלחנן וסרמן. הרב וסרמן, הידוע בתקיפותו כנגד התנועה הציונית, הביע כבר אז את חששו מפני השתלטות החילונים על הישוב כאן בארץ ומפני התוצאות הנלוות לכך, אולם החפץ חיים צפה למרחוק את סוף הדברים, שיראי ה' בסופו של דבר יכוננו כאן את מלכות התורה. ניצני התהליך כבר הבשילו, ותפקידנו – להביא את המלאכה לידי גמר.
חודש טוב ומבורך,
העורך.