דבר העובחודש אדר עוסקים מטבע הדברים בימי הפורים, אולם בטרם נגיע לימים נשגבים אלו, נעיין מעט במה שקודם לפורים הן במעגל השנה והן מבחינת מקור המצוה – מצות נתינת מחצית השקל לתרומה הלשכה. 'באחד באדר משמיעין על השקלים' – כך שנינו במשנתנו, והנה דבר בעתו מה טוב הוא, שבאותה עת בשנה נהגו ישראל לקרוא את הפרשות העוסקות בבנין המשכן, החל בתרומה וכלה בסוף חומש שמות. המשכן, ולאחריו המקדש, מגלמים את תכלית העולם, שהיא שכינת ה' בעולמנו זה, והיא התכלית הנעלית ביותר, כפי שבאר רבנו הגר"א בשיר השירים א', ב' – עיי"ש. וראוי לעמוד כאן על התפקיד המיוחד של השקלים במקדש, ובתרומת הלשכה, אליה מעלים כל ישראל את שקליהם. מלשכה זו מביאים את קרבנות הציבור – התמידין והמוספים, וההלכה הפסוקה היא שגם אם ירצה אדם כלשהו לתרום משלו ולהביא מכספו קרבנות ציבור, הוא יצטרך לתרום את כספו לתרומת הלשכה, ואם לא יעשה כן – אנו נדחה את קרבנו.
על חשיבותם של התמידים והמוספים כבר הרחיב הנצי"ב לכל אורך פרושו על התורה, שהם המקיימים את העולם ומכחם יורד שפע הפרנסה לכלל ישראל. אולם כאן רצוני לעמוד על נקודה אחת, והיא מה שהוזכר לעיל, שרק מתרומת הלשכה ניתן להביא את אותם קרבנות שהקרבתם הכרחית היא לקיום האומה, שענין זה שורשי הוא בעיני התורה וחז"ל הנושאים את דברה. וכך מובא במנחות ס"ה. – "שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש? את הכבש האחד תעשה [לשון יחיד] בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו? את קרבני לחמי לאשי… תשמרו [לשון רבים], שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה". הלכה זו, האמורה בענין יסודי זה של התמידין והמוספין, מגלמת את הרעיון היסודי בעבודת ה' של כלל ישראל – הקב"ה, בבואו להשכין את שכינתו בארץ, רצה דווקא באופן זה, שהשכינה תשרה על אומה שעובדת אותו, ולא על יחידים כאלו או אחרים. ועל נקודה זו אנו משתדלים כאן ב"קדושת ציון" לעמוד שוב ושוב, שכן היא המפתח להבנת תפקידנו בעולם בכלל, ובתקופתנו הרת-הגורל בפרט. לה' אין חפץ באישים בודדים המתנתקים מהחברה על-מנת לעבדו! ה' רוצה שהאדם יעבוד אותו דווקא מתוך מציאות של חיים חברתיים, של אומה שלמה, ובה כלל סוגי האנשים, כאשר לכל אחד תפקיד בקיומה הנאות של החברה, וכולם יחדיו מתוך אחדות דבקים במטרה של קרבת א-להים. המקדש בא לבטא את הקשר של ה' עם כלל ישראל. קרבנות הציבור, אשר מכוחם יורד לעולם שפע הפרנסה – חייבים לבוא דווקא מתרומת הלשכה של כלל ישראל, שכן הם שייכים לאומה, לא ליחידים. הצדוקים כפרו בעצם המושג של עם ישראל כאומה, אשר במסגרתה כולם כאחד מתקרבים לה'. הם רצו 'דת' ככל הדתות הנפסדות של העמים, שם הכהנים מופרשים מהחברה, הם לבדם עובדים את הא-ל, בעוד המון העם חי ככל עם אחר. הפרדה זו בין 'דת' לחיים מדיניים של אומה היא שורש כל רע, והיא העומדת ביסוד הדרישה החילונית כיום 'להפריד את הדת מהמדינה'. גישה זו מחובתנו לעקור! עלינו לחדש את המושג של כלל ישראל כאומה העומדת לפני ה', עלינו להקים חברה שלמה, ובה לא רק כהנים ולא רק רבנים ואנשי-דת עובדים את ה'. בחברה היהודית האמיתית, אשר תקום כאן בעזר ה', נוכל למצוא חקלאים ורופאים, מהנדסים וסוחרים, משוררים ואדריכלים – אנשים מכל הסוגים והמינים – אשר כולם יחדיו משעבדים את לבם לה'. תהיה זו חברה קדושה אשר מבטאת בפועל את שכינת ה' בעולמנו זה.
ומכיון שהזכרנו את מחצית השקל במשמעותו המקורית, לא נמנע מלהזכיר גם את ה'זכר למחצית השקל' של אגודת "קדושת ציון", כפי שתראו בתוך העלון, שם הסברנו על חשיבות הענין.
ימי הפורים, כמובן, תופסים מקום נכבד בחודש זה, ושני מאמרים נפלאים מאירים את משמעות היום באופן מיוחד. הרב אבא שלמה גולדברג מורה לנו על המשמעות של פורים דמוקפין בירושלים ובכלל על היחס של ארץ-ישראל וירושלים לאירועי המגילה. שוב אנו מוצאים כיצד מרכזיותה של ארץ-ישראל בחייו של העם עומדת ביסוד תקנות רבותינו שבכל הדורות. המאמר השני הוא של הרב אליהו ברים, אשר קוראי העלון כבר מכירים היטב מדבריו המאלפים בסדרי עבודת ה' של הפרט. במאמר זה ניכרות היטב טביעות אצבעותיו של ספר מסילת ישרים, אך הפעם תוך דגש על עבודת היום, סוד היין, האהבה ועמידתו הנכונה של היהודי ביום זה. אף המדור 'שאלת ציון' של הרב דוד שניידר מוקדש לאופן קיומה של מצות זכור תוך התיחסות לגרמנים הארורים, אשר גלמו את תפקידו של עמלק בעת האחרונה.
הרב ברים לא סטה אף החודש ממסלולו בדרכי העבודה הרגילים של כל השנה, ובאמצעות הרב אליהו והבחור בן-ציון הוא ממשיך לעמוד על ענין הבחירה, על מהות המידות ועל הכלל הגדול, ולפיו על-ידי התבוננות נאותה ורצינות סבירה יכול כל אחד מאתנו לעלות לגבהים בסולמו של רבי פנחס בן-יאיר.
הרב מנשה בן-יוסף כדרכו יורד לשורש אמונת ישראל, ונוגע בנקודות העמוקות ביותר, כאשר כמו תמיד הוא עושה זאת בבהירות מדהימה הנובעת מהכלל הגדול, שהמקרא הוא בסיס לכל השקפה נכונה. מכלל דברי התנ"ך דולה הרב בן-יוסף פנינים יקרות, שוזרן זו בזו, עד שקמה ונצבת לה אמונת ציון במלוא פארה והדרה.
הרב חיים והב ממשיך אף החודש להשיב על טענות שונות שנאמרו ביחס להשגותיו על הספר 'ויואל משה', ותוך כך מעמיד יסודות איתנים גם בפרשנות המקרא בסוגיות סבוכות הקשורות בזמן בית שני ובנבואות יחזקאל, למי הם נאמרו, האם נתקיימו ועוד.
דעת תורה מובאת הפעם משמו של הגאון רבי שמואל הומינר זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים לפני עשרות שנים. עיקר דבריו אינם אלא ציטוטים מחז"ל, אולם במילים שהוסיף משלו ובין השורות ניתן לחוש את הלב החם הפועם בחוזקה באהבת ציון וירושלים, כיאה לבניה השבים אליה וזוכים לראות בתחילת בנינה.
במדור "דעת ציון" חרגתי מהמנהג הנהוג בעלון זה הפונה בעיקרו לציבור החרדי, ופניתי במכתב מהלב לציבור המכונה 'חרד"לי', אשר רבים מתוכו הם בעלי לב טהור לאביהם שבשמים, ועל-אף שהעלון מיועד בראש ובראשונה לציבור החרדי, נודע לנו כי רבים מקרבו קוראים אותו בשקיקה. במכתב זה השתדלתי לעמוד על שורש הטעות שאנו רואים בציבור זה מתוך תקוה שהדברים יתקבלו ויחלחלו פנימה, ולכל הפחות יעוררו דיון, אשר לפי הבנתנו הוא קריטי עבור אותו ציבור יקר.
במסגרת המדור "בעקבי הצאן" אנו פורעים כעת את חובנו מהעבר, שהבטחנו שנכתוב אודות חובת מסירות הנפש למען ארץ-ישראל. חלק קטן מהמקורות שקבצנו מובא בפניכם בחודש זה.
תכנית לימוד התנ"ך ממשיכה כסדרה, ובעלון זה תבוא טבלת הלימוד לחודש הקרוב. הרב נפתלי סופר מביא בפנינו הקדמה נצרכת לספר שופטים, אותו לומדים בחודש זה, וכדרכו של עלון זה מנסה ללמוד את הלקחים החשובים השייכים לימינו אנו.
מבצע 'שרי המאה' נמשך ביתר שאת גם בחודש זה.
חודש טוב ושמח,
העורך