בלוג

הנה נתנבא הושע בשם ה' – "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים. אחר ישבו בני ישראל ובקשו את־ה' אלקיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל־ה' ואל־טובו באחרית הימים" (הושע ג', ד' – ה'). ובאור הדברים, שימים רבים יהיו ישראל בגלות בלא קשר עם ה', אך מאידך בלא עבודת אלילים, וכל אותו הזמן יהיו ישראל מסתפקים במצב זה, ולא יבקשו עדיין את ה', אבל באחרית הימים – אזי ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם, ואז ישוב ה' אליהם. ולמדנו מכאן, שגאולתם של ישראל באחרית הימים תלויה בכך שישובו הם ויבקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם. וכך אמרו חז"ל (מדרש שמואל י"ג, ד') – "בשלשה דברים הן עתידין למאוס – במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבנין בית המקדש, אימתי מאסו בשלשתן בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב וירא כל ישראל לאמר מה לנו חלק בדוד (מלכים א' י"ב, ט"ז), זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי (שם), זו מלכות בית דוד, לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד (שם), זה בנין בית המקדש. אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם (הושע ג', ה'), זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם (שם) זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים (שם), זה בנין בית המקדש".

והנה ענין מלכות שמים ברור הוא, שיהא ה' מתגלה בכבודו בעולמו ועל-ידי זה ישתעבדו לו כל בשר, ולב כל ישראל מלא תמיד בתשוקה לזאת, וכל תפילות הימים הנוראים נוסדו על זה – "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… על כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך… ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד" ועוד הרבה כיוצא בכך.

ענין בית המקדש גם הוא ברור, שיהא ה' שוכן בתוך עמו והם דבקים בו, הוא ינהיגם וינהלם והם יהיו קרובים אליו, ישיגוהו ויתענגו על זיו כבודו. ונכלל בזה כל ענייני השגת ה', הנבואה ורוח הקודש, שכאשר אין ה' שוכן בעמו, נאמר "גם נביאיה לא מצאו חזון מה'" (איכה ב', ט').

אמנם ענין מלכות בית דוד צריך הוא תלמוד, מפני מה אנו צריכים לו, ומדוע לא די לנו שימלוך ה' בעולמו וישכון בתוכנו, ינהיגנו וינהלנו. ויש לבאר מדוע אנו צריכים, ואף חיוני לנו הדבר עד מאד לברר ענין זה, שהרי כל עוד לא נבקש שלושתן לא תבוא הגאולה. ובאמת, צריכים אנו לדעת מפני מה נצטוו ישראל להעמיד להם מלך, הלא לכאורה טוב יותר שה' לבדו ימלוך עלינו, וכמו שנזף שמואל בעם השואלים ממנו מלך – "ואמרתם לא כי מלך ימלך עלינו, וה' אלקיכם מלככם" (מלכים א' י"ב, י"ב).

עוד צריך להבין, אם אכן נצטוו ישראל להעמיד להם מלך, מדוע כאשר שאלו מלך, אמר ה' "כי אֹתי מאסו ממלך עליהם" (שמואל א' ח', ז'), ושמואל אמר להם "ודעו וראו כי־רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך" (שם י"ב, י"ז).

ובכדי להבין ענין זה, יש להתבונן בפרשה אחת בספר יחזקאל.

הנה בספר יחזקאל בפרשה הפותחת את פרקי הגאולה ישנה נבואה על רועי ישראל, וכה נאמר בה –"בן־אדם הנבא על־רועי ישראל הנבא ואמרת אליהם לרעים כה־אמר אד-ני ה' הוי רעי־ישראל… את־החלב תאכלו ואת־הצמר תלבשו… את־הנחלות לא חזקתם ואת־החולה לא־רפאתם ולנשברת לא חבשתם ואת־הנדחת לא השבתם… ותפוצינה מבלי רעה ותהיינה לאכלה לכל־חית השדה… ועל כל־פני הארץ נפצו צאני ואין דורש ואין מבקש" (יחזקאל ל"ד, ב' – ו'). וממשיך הנביא ואומר – "כי כה אמר אד-ני ה' הנני־אני ודרשתי את־צאני ובקרתים… והצלתי אתהם מכל־המקומת אשר נפצו שם ביום ענן וערפל. והוצאתים מן־העמים וקבצתים מן־הארצות והביאתים אל־אדמתם ורעיתים אל־הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ… אני ארעה צאני ואני ארביצם נאם אד-ני ה'. את־האבדת אבקש ואת־הנדחת אשיב ולנשברת אחבש ואת־החולה אחזק ואת־ השמנה ואת־החזקה אשמיד ארענה במשפט" (שם י"א – ט"ז).

והנה עד כה מפורש, כי ה' בעצמו הוא ירעה את צאנו, את ישראל.

והנביא ממשיך ואומר – "ואתנה צאני כה אמר אד-ני ה' הנני שפט בין־שה לשה לאילים ולעתודים. המעט מכם המרעה הטוב תרעו ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם ומשקע־מים תשתו ואת הנותרים ברגליכם תרפשון. וצאני מרמס רגליכם תרעינה ומרפש רגליכם תשתינה. לכן כה אמר אד-ני ה' אליהם הנני־אני ושפטתי בין־שה בריה ובין שה רזה. יען בצד ובכתף תהדפו ובקרניכם תנגחו כל־הנחלות עד אשר הפיצותם אותנה אל־החוצה. והושעתי לצאני ולא־תהיינה עוד לבז ושפטתי בין שה לשה. והקמתי עליהם רעה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד הוא ירעה אתם והוא־יהיה להן לרעה. ואני ה' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי" (שם י"ז – כ"ד).

והנה כאן מפורש בכתוב, שדוד הוא יהיה להם לישראל לרועה, וה' יהיה להם לאלקים, וזה סותר לכאורה את מה שנתבאר בכתוב קודם, שה' הוא יהיה לרועה לישראל.

אמנם נראה, כי הכתוב עצמו מפרש זאת, שבתחילת הדברים, בהיות הכתוב עוסק בצרתם של הצאן, בפיזורם ובחולשתן, אזי ה' הוא להם לרועה, הוא יקבץ אותם מכל הארצות וירעה אותם אל הרי ישראל, ואילו בסוף הדברים, כאשר יהיה להם לרועה, עוסק הכתוב בעיוותים הפנימיים שבתוך הצאן עצמו, שהחזקים דוחים את החלשים, ובזה אומר הכתוב שדוד הוא יהיה להם לרועה.

וביאור משמעות הדבר הוא, שהנה הקב"ה ברא את האדם ונתנו בעולם של טוב ורע, בעולם של התמודדות ונסיון, ועל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, ולהתנהג בעולם על-פי דבר ה' בתורתו.

והנה את אותו הרע שנצרך להיות בעולם בשביל התמודדות האדם אין הקב"ה מבטל, אלא הטיל זאת על האדם, ואף שלכאורה היה יותר טוב שהקב"ה יבטל את הרע לגמרי, לא רצה בזה ה', מפני שטובתו של האדם היא שהוא יזכה לטוב על-ידי עבודתו, ועל-ידי שהוא ילך בדרך הישר ויתקן את עצמו – בזה יזכה לטוב השלם ולדבקות בו יתברך, וכמו שהאריך בזה רבנו הרמח"ל בריש 'דעת תבונות' ובריש 'דרך ה". והנה כדין הפרט כך דין הכלל, שאף שלכאורה יותר טוב היה שהקב"ה הוא יתקן את כנסת ישראל תיקון שלם, יבנה וישכלל אותה ויסיר ממנה כל סיג וכל פגם, ובאמת אין הדבר כן, שבשביל שתהא האומה ראויה לאור באור פני ה', יש לאומה לתקן את עצמה, ולהעמיד את עצמה מתוקנת לאור באור פניו.

והנה כל אומה ואומה בכדי לתקן את עצמה בכל התיקונים הראויים לאומה הרי היא מעמידה על עצמה מלך, והמלך הוא מעמיד את העם על עמדו, יוצא לפניהם ובא לפניהם, וכל צרכי העם עליו.

והנה בזאת ראוי לה לכנסת ישראל לסמוך על ה', ולהמליך עליהם את ה' אלקיה, שהוא שוכן בתוכה, יוצא לפניה למלחמה, מנצח לישראל במלחמה, והוא רועה ישראל אשר צרכיהם עליו.

אמנם בענין תיקון ישראל לעמוד לפני ה' להיות לכלי לאורו, בזה אין ראוי שיהיה ה' למלך לישראל, שהרי זהו ענין המוטל על ישראל לתקן את עצמם. וזהו סוד מלכות בית דוד, שענינה מלכות שמטרתה לתקן את ישראל, להשיבם אל אביהם שבשמים, להעמידם לפניו כראוי, שיהיו ראויים להשראת שכינתו בתוכם.

וזהו ביאור הכתוב ביחזקאל, שלענין הצלתם של ישראל מן הגלות ותיקון הנחבשת, האובדת והנדחת, ה' הוא רועה ישראל, עליו מוטלים כל צרכיהם, והוא מושיעם וצורם. אמנם לענין חוסר הצדק והמשפט שבין שה לשה – בזה דוד הוא לרועה להם לישראל, שזהו ענין הנוגע להם לישראל לתקן את עצמם בדרך צדקה ומשפט, ולזה עומד דוד כשליח העם ומתקן את העם, שזה נחשב לה לכנסת ישראל כמו שהיא מתקנת את עצמה, ובזה היא באה לראות את פני ה'.

וזה הביאור בכך שנצטוו ישראל להעמיד להם מלך, שענין זה הוא להעמיד להם מלך לישרם על-פי התורה והמצוה. אמנם חטאו ישראל, וכשבקשו להעמיד להם מלך, אמרו "לא כי אם־מלך יהיה עלינו. והיינו גם־אנחנו ככל־הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את־מלחמתנו" (שמואל א' ח', י"ט – כ') – בקשו להעמיד להם מלך לתיקונם הגשמי, ובזה מאסו את ה' ממלוך עליהם, שתיקונם הגשמי של ישראל על ה' הוא מוטל, והוא מלכם לענין זה.

והנה מיום שחטאו ישראל ובקשו להם מלך, אזי באיזו בחינה נתנם ה' ביד מלכם, שהוא יהיה הנלחם להם, ובאיזה צד אין ה' למלכם אף בעניני טובתם הגשמית [אמנם ודאי שה' הוא מלך ישראל וגואלו, אלא שזה בצורה נסתרת יותר].

אבל לעתיד לבוא, בעת אשר יבוא העולם לתיקונו, אזי בכל הנוגע לטובתם של ישראל יהא ה' להם למלך ורועה, ורק במה שנוגע לשלמותם ולהעמדתם בתיקון אל מול פני ה', בזה יהיה דוד להם לרועה, כמבואר בנבואת יחזקאל.

והנה בימי רחבעם מאסו ישראל במלכות בית דוד, ובאותה מאיסה הייתה כלולה מאיסה במלכות שמים ובבית המקדש, וכפי שדרשו חז"ל מאותו מקרא שמאסו במלכות בית דוד גם את מאיסתם במלכות שמים ובבית המקדש, כמו שאמרו שם וכפי שהובא לעיל ממדרש שמואל.

ועומק הדבר, שענין מלכות בית דוד הוא לתקן את ישראל בתיקון פנימי להיות ראויים לאור באור ה', ובמאוס ישראל את מלכות בית דוד אמרו בזה, כי אין הם רוצים באותו תיקון, אלא רצונם רק במלכות שתהיה מטרתה טובת העם הגשמית הפשוטה, ובזה יש מאיסה במלכות שמים ובבית המקדש, שהוא מקום הקשר עם ה'.

והנה אנו עומדים באחרית הימים ומצפים לגאולתנו, וכבר הובטחנו על-ידי ה', כי "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את־ה' אלקיהם ואת דוד מלכם". ונראה, כי על דרך מה שאמרו חז"ל בבעל תשובה, שצריך להיות באותו מקום, באותו פרק ובאותה אשה, כמו-כן צריכים אנו לשוב ולבקש את מלכות שמים ומלכות בית דוד מתוך אותו המצב שבו מאסו בהם ישראל.

משמעות הדברים, שכל זמן היות ישראל בגלות, בלא מלך ובלא שר, רדופים ורצוצים, דווים וסחופים, לא הייתה להם האפשרות לבקש על מלכות בית דוד, שכלל לא עמדו במצב זה, ולא היו להם מלכות וממשלה כלל. ורק כיום, כאשר החזירנו ה' לארצנו ונתן לנו איזו ממשלה בארצנו, נוצרה אותה אפשרות. אלא שממשלה זו שלטון של רשע הוא, לטובתם הגשמית של ישראל הוא אכן עוזר, אך לקרבם לאביהם שבשמים כלל וכלל לא, ולא די לו במה שאינו מקרבם, אלא הוא אף עוסק וטורח להרחיקם ולנתקם ממקור מים חיים, מה'. כעת נמצאים אנו תחת מלכות ישראל המנותקת לגמרי ממלכות בית דוד, ועלינו כיום הזה לבקש את מלכות בית דוד, לבקש מה' אלוקינו שישיב לנו מלך מבית דוד שיקרבנו אליו ויעשה משפט וצדקה בארץ, ועל-ידי זה כשתהא כנסת ישראל עומדת מתוקנת לפני אלקיה, ישוב ה' לשכון בתוכנו, תתגלה מלכות שמים ויבנה המקדש. וכשם שבמאיסה במלכות בית דוד הייתה כלולה מאיסה במלכות שמים ובבנין בית המקדש, כך גם בבקשת מלכות בית דוד ושלטון התורה כלולה הבקשה למלכות שמים ולבנין בית המקדש. והננו תפילה לה' אלוקינו – שמחנו ה' אלקינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך, עד מתי ישבו זרים על כסאו, וינחלו אחרים את כבודו, ולא זרים ואחרים שרק אינם מזרעו יושבים על כסאו, אלא זרים לרוחו ואחרים לעניינו, שמגמת פניהם היא הפך כל מגמתו, כל קודש תתעב נפשם, ומרבים טומאה בישראל, ביהודה ובירושלים, ובקרוב ימלוך מלך וישכיל ויעש צדקה ומשפט בארץ במהרה בימינו.