איה מקום כבודו

התורה במקומות רבים מתארת את ה' כשוכן במקדש, כך נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'), ונאמר "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (כ"ט, מ"ה – מ"ו), וכך הוא בעוד מקראות רבים.

לעומת זאת שלמה המלך בתפילתו בעת בנין המקדש מציג כביכול גישה שונה, ואומר – "האמנם ישב א-להים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח', כ"ז; ועיין דברי הימים ב' ו', י"ח), והתשובה של שלמה היא – "ופנית אל תפילת עבדך… להיות עינך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע אל התפילה…" (מלכים שם כ"ח – כ"ט; ועיין דברי הימים שם י"ט – כ'). משמעות דבריו, שה' שוכן בשמים, אלא שעיניו וליבו נתונים אל המקדש והוא מאזין ושומע את תפילת המתפללים אליו במקדשו, ושלמה חוזר על כך עוד פעמים רבות בתפילתו – "ובאו והתפללו בבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך" (מלכים שם ל"ג – ל"ד; ועיין בכל הפרק שם ובפרק המקביל בדברי הימים), אמור מעתה ה' שוכן בשמים אלא שעיניו וליבו אל הבית.

וקשה, כיצד יתישבו הדברים עם המבואר בתורה במפורש פעמים רבות, שה' שוכן במקדש. והתשובה לזה נמצאת בדברי שלמה עצמו שהבאנו לעיל – "להיות עיניך וליבך פתוחות אל הבית אשר אמרת יהיה שמי שם" – כלומר, שמו של ה' מושם במקדש, ועל כן נחשב הדבר שה' שוכן במקדש, אך ה' עצמו נמצא כביכול בשמים, ובאמת שגם זה מפורש בתורה במקומות רבים, כמו בפסוק "והיה המקום אשר יבחר ה' לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים י"ב, ה'), וכן מוזכר ענין זה עוד פעמים רבות בחומש דברים.

עוד מתבאר בתורה ובנביא, שכבוד ה' מלא את המקדש, כמו שנאמר בתורה ביחס למשכן – "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', ל"ד – ל"ה), ובמלכים נאמר לגבי המקדש – "ולא יכלו הכהנים לעמד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה' (מלכים א' ח', י"א; וראה דברי הימים ב' ה', י"ד).

נמצאנו למדים, ששם ה' שוכן במקדש, וכבודו מלא את המקדש, אך הוא עצמו נמצא כביכול בשמים.

ויש להתבונן בענין זה במספר נקודות.

א' – מהי משמעות המושג 'שם ה" השוכן במקדש, למרות שה' עצמו כביכול שוכן בשמים.

ב' – אם אכן ה' שוכן בשמים, שומע את תפילותינו מן השמים ועונה אותנו משם, מפני מה אנו מתפללים אל המקדש? ויהושפט מלך יהודה ענה על שאלה זו באמרו – "ויבנו לך בה מקדש לשמך לאמר אם תבוא עלינו רעה… נעמדה לפני הבית הזה ולפניך כי שמך בבית הזה ונזעק אליך מצרתינו ותשמע ותושיע" (דברי הימים ב' כ', ט') – הרי שהתפילה לפני המקדש נחשבת 'לפני ה" מצד מה ששמו של ה' שוכן בבית. אמנם עדין תמוה הדבר, שכן אם ה' שומע מן השמים ועונה משם, הלא לכאורה היה ראוי לפנות בתפילה אל השמים ולא אל המקדש, שהרי אף כי שם ה' שוכן בו – במקדש, מכל מקום שמיעת התפילה וענייתה אינה אלא מן השמים.

ובאמת, שהדברים כולם צריכים הסבר, שהרי הקב"ה נעלה ממושגינו, השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, ואינו בר תפיסת מקום כלל, כפי שבארו הקדמונים, וכל ענין שכינתו באיזה מקום שיהא אין משמעותו אלא שמתיחס הוא לאיזה מקום כאילו הוא שוכן בו, ופועל דרך אותו מקום כשוכן בו. ואם כן לא מובן לכאורה מהי הכפילות הזו, של שכינת ה' בשמים ושכינת שמו במקדש – הלא אם ה' עונה את הקוראים אליו בהר קדשו, נמצא שהוא פועל ממקום מקדשו, ומדוע לא נגדיר זאת שהוא שוכן במקדש, ולמה לן כל הני חילוקי של שכינתו לעומת שכינת שמו וכבודו.

ולצורך באור הענין עלינו להזדקק להקדמה.

הנה בתורה – ועוד יותר בנביאים ובכתובים – אנו מוצאים יחס של ה' אל עמו כיחס מלך אל עמו. ויש להתבונן במהות יחס המלך והעם, ובעקבות זאת להתבונן בהגדרת יחס זה בינינו לבין ה' ית"ש.

המושג 'מלך' עניינו מי שפועל לטובת העם בכח העם עצמו על ידי ציותם אליו. הרי למלך אין כח עצמי, וכאשר הוא שולח את הצבא למלחמה, מי הוא הצבא אם לא העם, כאשר בונה המלך גשרים ומרחצאות – מממונם של מי הוא בונה זאת, הלא מממון העם! נמצא, שאין המלך פועל מכוחו שלו כלל, ואינו אלא מסדר את כח העם שיפעל כראוי לתיקון כלל העם באופן היותר שלם.

נמצא, שהמלך צריך הוא לעם שיצייתו לו, שכל כוחו אינו אלא כח העם, והוא יכול להשתמש בכח העם רק על ידי כך שהם מצייתים ונכנעים אליו.

ועל-מנת שיכנע העם למלכו, הוא מגלה להם את כבודו וגדולתו, שעל ידי זה ייראו אותו ויעריצו אותו, ואז יכנעו לו ויצייתו אליו.

ואחר כל הדברים הפשוטים הנ"ל, נשאלת השאלה כיצד אפשר להגדיר את הקב"ה כמלך ישראל אפילו על דרך משל? וכי מלך הוא ה', וכי הוא פועל בכח התחתונים, והאם הוא נצרך לציותם אליו בכדי לפעול, האם למיסים הוא צריך בכדי להוריד לנו גשם, הלא הכל הוא פועל מצד עצמו בכוחו, וכיצד אם כן ניתן להגדירו כמלך עלינו.

והתשובה לזה היא, כי הן אמנם הכל הקב"ה פועל מכוחו שלו ואינו צריך לציותנו כלל, אבל ישנו דבר אחד אותו הקב"ה אינו פועל מכח עצמו אלא מכחנו, והוא מה שאמרו חז"ל – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". להוריד גשם – ה' מוריד מעצמו, להשפיע עלינו כל טוב – הוא משפיע לבדו, אבל לעשות אותנו יראי שמים, להביא אותנו למצב בו נהיה כלי ראוי לקבלת שפעו – זאת אין הוא עושה מעצמו, לזה הוא צריך כביכול אותנו, את עבודתנו ואת בחירתנו.

אמנם גם זאת לא הניח הוא לנו לפעול לבדנו בלא עזרתו, אלא שפעולה זו הוא אינו פועל לבדו, אלא הוא פועל אותה כמלך, וכפי שהסברנו לעיל, שהוא מצדו מתגלה עלינו בכבודו, כדי שעל ידי זה נירא אותו ונתבטל אליו, נפנה אליו ונכנע לו, ואז נהיה כלי ראוי לקבלת שפעו, כאמור – "כי לבעבור נסות אתכם בא הא-להים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ', י"ז), ונאמר – "הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון" (דברים ד', י').

תורף הדברים, שבכל מה שנוגע להביא אותנו למצב של יראה ממנו, שזה הוא המכשיר אותנו להיות כלי קיבול לשפעו, פועל הקב"ה כמלך, במשמעות זו שאינו עושה עבורנו את העבודה, אלא הוא מתגלה עלינו בכבודו, ועל ידי זה אנחנו מבחירתנו יראים ממנו ונכנעים אליו, אמנם בכל מה שנוגע להשפעת הקב"ה עלינו אחר שאנו כבר כלי קיבול מתוקן להשפעתו – זאת פועל הקב"ה לבדו בכח עצמו ולא בכחנו כלל, כא-להים ולא כמלך.

ואחר הקדמה זו נבוא אל המבוקש. בית המקדש הוא המקום בו ה' פועל את פעולתו כמלך, שם מתגלה כבודו והדרו אל ישראל, שם הם יראים אותו, עובדים ונכנעים לפניו, שם הם מתפללים לפניו בהיותם משיגים שם את הדר כבוד הודו, ומבינים כי ממנו ישועתם, ומבחינה זו נקרא ה' 'שוכן במקדש', בהיותו שוכן שם, כמלך השוכן בעמו ועמו משיגים את כבודו ומתבטלים אליו.

אמנם מצד סדר ההשפעה שה' משפיע להם לישראל, לא נכון הוא לומר שהוא שוכן בישראל, שאין השפע בא להם לישראל ע"י השגת כבוד ה' השוכן בתוכם, לא על  ידי פעולתנו ובחירתנו ה' משפיע עלינו את שפעו, כמלך בשר ודם שכל פעולותיו אינן באות אלא על ידי השגת העם את כבודו, ופעולתם עפ"ז – לא כך הוא, אלא לאחר שישראל עומדים ככלי קיבול ראוי לקבלת השפע, משפיע להם הקב"ה לבדו מכוחו לבד, ועל כן מצד סדר ההשפעה אנו רואים את הקב"ה כשוכן בשמים, משם מושפעת כל טובה וכל ברכה אל הארץ, והוא שוכן שם בשמים המשפיעים, ומשפיע משם אלינו את כל טובו, לא על ידי מעשינו.

[ועוד עומק יש כאן, שה' אינו משפיע עלינו את השפע רק כפי הקומה בה אנו משיגים אותו, שאנו נִגְלָה לנו כבודו באותה דרגה בה שייך מבחינת השגתנו שיגלה לנו כבודו, אמנם הוא ודאי עליון לאין ערוך מזה, והוא משפיע עלינו לפי מה שהוא ולא לפי מה שאנו משיגים אותו. והדברים נקשרים בנאמר למעלה, שכיון שאין השפעתו דרך מעשינו אלא מכוחו שלו, ממילא היא גם אינה נעשית לפי דרגת הכרתנו, אלא לפי מה שהוא כביכול].

למדנו, אם כן, שה' משפיע על עולמו מן השמים. אולם לכשנתבונן ונבחן למי הוא משפיע, נמצא כי השפעתו נתונה למי שפונה אל כבודו המתגלה למטה. לפי הדרגה בה אנו מתבטלים לכבודו, פונים אליו, בוטחים בו, מתפללים אליו – לפי זה הוא עונה אותנו, וזהו "והיו עיני וליבי שם כל הימים" – עיניו וליבו של ה' המשפיע היושב בשמים – הם אל בית המקדש, אל המקום אשר נקרא שמו עליו, אל המקום בו הוא מתגלה לנבראיו, שלפי הדרגה בה הם פונים אל כבודו המתגלה להם – כן הוא מאיר פניו אליהם ועונה לשוועתם.

וכל זה רמזוהו רבותינו ז"ל בדברי קדשם הקצרים והמאירים במסכת יבמות ק"ה:, וזה לשון קדשם – "ר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר: והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: נשא לבבנו אל כפים. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפלה; אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו".

נמצאנו למדים, כי המתפלל צריך שיתן עיניו למטה למקום המקדש (כמו שפי' רש"י שם), שם שורה השכינה, שם מתגלה כבוד ה', והיינו שצריך הוא להתבונן בכבוד ה' המתגלה לו, ומכח זה יפנה אל ה' בתפילה כראוי, אמנם ליבו יהא למעלה, לידע ולהבין כי על-ידי השגת כבוד ה' הוא אינו מביא על עצמו את השפע, אלא הוא רק מכשיר את עצמו להיות כלי קיבול ראוי לקבלת השפע, אמנם השפע הא-להי עצמו מלמעלה הוא בא, מאת ה' מן השמים בכח ה' לבדו, לפי ענינו של ה' ולא לפי ערך השגת האדם אותו. 

ויהי רצון שיפקח ה' את עיניו אל המקום אשר עליו אמר "והיו עיני וליבי שם כל הימים", יראה בשממונו ובחורבנו, ויאיר פניו אל מקדשו השמם, וימלאנו מכבודו, ונזכה כולנו יחד לראות בכבודו אשר יזרח על ציון, במהרה בימינו אמן.

כתיבת תגובה