כהמשך העסק בבירור עיקרי היהדות וידיעת ה', אבואה לבאר עוד ענין נוסף בידיעתו ית' שמו.
הנה הענין היותר מרכזי באמונת ישראל הוא היותו של ה' א-להי ישראל, ויש לבאר ולברר ענין זה.
הנה פי' המושג 'א-להי ישראל' תלוי בפי' המושג 'א-להי פלוני' בכל מקום שנזכר ביטוי כזה במקרא. ואכן יש לדון בכל מקום כזה, כגון 'א-להי ישראל' או 'א-להי אברהם יצחק ויעקב' אם פי' הענין הוא הא-להים אשר ישראל ואברהם, יצחק ויעקב מאמינים בו ומתייחסים אליו כא-להים, או שפי' הענין הוא הא-להים אשר פונה להשפיע ולהיטיב לישראל ולאברהם, יצחק ויעקב.
ומהרבה מקראות יש להוכיח כצד השני, שפי' המושג שה' הוא א-להינו הוא שהוא דואג לטובתנו, ואביאה כמה מהם לדוגמא. בפרשת המן אמר ה' "בין הערביים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' א-להיכם" (שמות ט"ז, י"ב), שע"י נתינת המן לישראל הם ידעו כי ה' דואג להם ומשפיע אליהם, ולא שעי"ז ידעו שהם מאמינים בו, שזהו ענין שתלוי בהם ולא בו ית'.
עוד כתיב "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-להיהם" (ויקרא כ"ו, מ"ד), ואם היותו א-להינו היא נתינת טעם על השגחתו ית' עלינו שלא נאבד, ש"מ שענין היותו א-להינו הוא היותו מנהיגנו לטובתנו.
וביהושע כתיב "ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזב את ה' לעבוד אלהים אחרים. כי ה' א-להינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים… ויגרש ה' את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ מפנינו גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא א-להינו" (יהושע כ"ד, ט"ז – י"ח), ומשמעו, כי אחר אשר פרטו את טובות הקב"ה עליהם, אמרו כי גם אנחנו נעבוד אותו באשר הוא ככה הטיב עימנו. ומבואר, שביאור המושג 'א-להינו' הוא שהוא המשגיח עלינו להטיב לנו.
ואף שבודאי היות ה' א-להינו דורש מצדנו יחס הדדי כפי הראוי לא-להים, ואם אין היחס הזה נשמר הרי שיחס זה הופך לנו לרועץ ואנו נענשים על כי למרות שה' הוא א-להינו לא התנהגנו עמו כפי הראוי לנו להתנהג עמו, מ"מ עיקר המציאות שה' הוא א-להינו היא מה שהוא ית' משגיח עלינו ושם את כל מעייניו בטובתנו.
וכן מתבאר גם מתוך ברכת 'אמת ויציב' ו'אמת ואמונה', שאנו מסמיכים אותה על מה שאנו אומרים בק"ש – 'אני ה' א-להיכם', ועל כך אנו אומרים 'אמת ויציב ונכון… הדבר הזה עלינו, אמת א-להי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענ… אמת שאתה הוא ה' א-להינו וא-להי אבותינו מלכנו מלך אבותינו גואלינו גואל אבותינו יוצרינו צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם שמך אין אלהים זולתך'.
הרי שדבר ה' ית' – שהוא א-להינו – מתבאר אצלנו כצורנו וגואלנו וכל תוארי ברכת הגאולה, שהם כולם תוארים השייכים להשגחתו ית' עלינו ושרייתנו בצלו.
ויש להתבונן, כי על שני דברים בלבד נזכר במקרא, כי הסיבה למה שעשאם ה' היא בכדי להיות לנו לא-להים, א' על יציאת מצרים, ב' על נתינת הארץ. על יציאת מצרים נאמר "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים" (במדבר ט"ו, מ"א), ועל נתינת הארץ נאמר "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים" (ויקרא כ"ה, ל"ח), וכן נאמר באברהם "ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען… והייתי להם לא-להים" (בראשית י"ז, ח').
וביאור הדבר הוא, כי ה' הוא א-להי ישראל, והיינו א-להי עם ישראל כעם, ועיקר גילוי היותו א-להים הוא במה שהוא פועל לטובתנו כעם, ומציאות העם כעם תלויה היא בשני דברים, האחד – בחירותו של העם, והשני – במה שיש לעם מקום ונחלה להיות בו, ועל כן היות ה' ית' א-לוה מתגלה בשני דברים אלו – בהוציאו אותנו לחירות, שבכך נעשינו לעם, ובתתו לנו את ארץ כנען לאחוזה, שבזה נשתלמה מציאותנו כעם, ומצד כל זה אנחנו עמו והוא א-להינו, שהוא יצר את מציאותנו כעם.
ויתר על כן יש כאן, כי אם מצד העניין של מקום לשבת בו לבד, היה די שיתן לנו הקב"ה איזה ארץ לאחוזה ולאו דווקא את ארץ כנען. אך ענין נתינת ארץ כנען דווקא לנו, היא מפני שלכל עם ועם ישנו אופי המיוחד לו, ואופי זה מושפע הוא הרבה מהארץ בה הוא נמצא, והארץ היא עושה את העם למה שהוא – ארץ רוסיה עושה את העם הרוסי לרוסי, וארץ צרפת עושה את העם הצרפתי לצרפתי וכן הלאה, וכמאמרם ז"ל 'יש ארץ מגדלת גיבורים ויש ארץ מגדלת חלשים' (תנחומא שלח י"ב, מובא ברש"י על במדבר י"ג, י"ח). והנה ארץ ישראל במהותה היא ארץ שמגדלת את ישראל, ארץ אשר איננה סובלת עוברי עבירה וכאשר הקיאה את יושבי הארץ שהיו בה קודם ישראל בטמאם אותה, והנמצאים בה בהכרח הם נושאים עיניים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, מפני שארץ זו למטר השמים תשתה מים ועיני ה' תמיד בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כללו של דבר, ארץ ישראל היא הארץ המגדלת את ישראל להיות ישראל, וכשהם אינם בה הם הולכים ומתרחקים מאופיים האמיתי, ונמצא שנתינת ארץ ישראל דווקא לנו היא זו העושה אותנו להיות ישראל, ומעמידה את עמנו להיות מה שהוא, ועל כן מעיקרי מציאות עמנו הוא להיות יושבי ארץ ישראל, ובתת ה' לנו את הארץ מתגלה בזאת היותו א-להינו בהעמידו אותנו על מציאותנו האמיתית.
והנה בגלות עומעמה ההתגלות הא-להית של היות ה' א-להינו, שהגילוי מצד מה שאנו בני חורין עומעם באשר אין אנו בני חורין במובן המלא של ממלכה עצמאית שלטת, והגילוי מצד נתינת א"י לנו כמעט נסתלק והלך לו כאשר ניתנה הארץ ביד זרים ובניה עזבוה. ואמנם עדיין נותר משהו של גילוי א-להותו עלינו בעולם בכך שאנו עדיין קיימים ולא אבדנו, כמו שנאמר 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-להיהם'.
והנה סבורים היינו לומר, שקיום עם ישראל ונצחיותו הוא ענין מצד עצמו, שהוא לבדו גם הוא מגלה את היות ה' א-להינו, והיינו שפעולות ה' מצד היותו א-להינו הן שלוש, האחת – העמדת עצם קיומנו ושמירתו עלינו לבל נאבד, השניה – עשותו אותנו לעם בני חורין, והשלישית – נתינתו לנו את הארץ. ואם כי בגלות אין היותו א-להינו נגלה מצד שני הענינים האחרונים, מ"מ הוא נגלה כא-להינו מצד הענין הראשון, שהוא מעמיד את עצם קיומנו – כך היה נראה לכאורה.
אמנם מדברי חז"ל למדנו לא כך, שהנה אמרו בהגדה של פסח 'ברוך שומר הבטחתו לישראל, שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו… והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילינו מידם'.
ומשמעות המאמר היא, שהבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו לתת לו את ארץ ישראל [שהיא ההבטחה עליה מדבר בעל ההגדה, שהיא זאת שהובטחה לו בברית בין הבתרים] היא זאת שעמדה לאבותינו ולנו שלא יוכלו לכלותנו. ונמצאנו למדים מכך, שהיות בני ישראל קיימים ואינם כלים אינו ענין עומד לעצמו, אלא הוא הכנה לכך שיבוא יום ושוב נשוב אל ארץ הקודש, וכל קיומנו בגולה אינו אלא על-מנת לחזור להיות עם קדוש בארץ הקודש, והבטחת ארץ ישראל היא המעמידה את קיומנו!
וביאור הדבר הוא, שה' הוא א-להי עם ישראל, והוא בחר לו את ישראל להיות להם לא-להים והם יהיו לו לעם, ובגלות אין עם ישראל במצב ומציאות של עם כלל, שאין מציאות עם אחד אלא בשבתנו יחד בארץ אחת, וכמ"ש בזוהר אמור דף צ"ג: עה"פ 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דבהי"א י"ז, כ"א) – 'לא אקרון אחד אלא בארץ'. ועל כן ישראל בזמן הגלות אין ה' להם לא-להים מצד מצבם העכשווי, שאין ענינו של הקב"ה להיות לא-להים ליחידים פזורים מזרע בית ישראל, רק להיות לא-להים לעם ישראל, ועל כן ה' הוא א-להים לישראל אף בגלות רק מצד הבטחתו להם להשיבם למצבם התכליתי בו יהיו הם עם והוא יהיה להם לא-להים. נמצא, שגילוי היותו של ה' א-להינו בזמן הגלות אינו אלא מצד מה שאנו רואים בנס השרדותנו את התכנית הא-להית להיות לנו לא-להים בתתו לנו את ארץ אבותינו.
והנה אמרו חז"ל – 'כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה' (כתובות ק"י:), ולמדוהו שם מן המקרא של 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים' אותו הבאנו בראשית המאמר, וביאור המאמר לפי דרכנו הוא, כי היושב בארץ ישראל – מעצם ישיבתו בה, הוא שייך לענין הא-להי התכליתי, ובו מתקיימת התכנית הא-להית עצמה לתת את ארץ ישראל לישראל. לעומתו, הדר בחו"ל מנותק הוא מא-להי ישראל ואין לו שייכות עם פעולותיו של ה' כא-להי ישראל, ואף קיומו אינו אלא כהכנה ליום בו הוא או זרעו ישובו לארץ ישראל, ואז יתקיים בהם הרצון הא-להי לתת את א"י לישראל.
וחידוש גדול השמיעונו חז"ל באמרם את אלו הדברים אף על קיומם של יחידים בא"י בזמן הגלות, והיינו שאף בזמן הגלות, היות איזה מקצת יהודים בא"י הוא חלק מקיום ההבטחה הא-להית לתת את ארץ ישראל לישראל, והוא כמ"ש הרמב"ם בסה"מ עשה קנ"ג, וז"ל – 'אילו הנחנו דרך משל כי בני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה את אותות האומה מכל וכל…" [ושמעתי מהג"ר שלמה פישר שליט"א, דהיינו מירושה שניה ואילך, דירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן, דאילו קודם ירושה שניה הרי נ"ב שנה לא עבר עוף ביהודה]. ומשמעות הדבר, שאין ההבטחה הא-להית לתת את ארץ ישראל לישראל דבר שאין בו אלא שני צדדים כן או לא, אלא הוא דבר שיש בו יותר ופחות, וכל יהודי נוסף שיש בא"י הוא קיום ההבטחה הא-להית לישראל ביתר שאת, והבטיחנו ה' שאף בזמן הגלות לא תבטל הבטחתו זו לגמרי, וכדברי הרמב"ם הנ"ל.
ואנו שזכינו לראות בהתגשמות הבטחה זו באופן שלא נתגשמה מיום גלות ישראל מעל אדמתו בחורבן בית ראשון, הן מצד כמות היהודים אשר בארץ הקודש[1], והן מצד חלקי הארץ שהם תחת יד ישראל, אנו שזכינו לראות בשוב ה' את שיבת ציון כפי שלא הייתה זה אלפי שנים וזכינו לראות בעינינו כי ה' הוא א-להינו, אשרי חלקנו, ועלינו כעת לקרוא כקריאת העם אל יהושע – 'גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא א-להינו', ובמהרה יקבץ ה' את כל נדחינו, ויתן את כל ארץ הקודש מנהר מצרים ועד נהר פרת בידינו, וישוב כימי קדם לשכון כבוד בארצנו.
[1] לפי נתוני הלמ"ס, כ-6.5 מליון יהודים, שהם כ-44% מיהודי העולם נמצאים בא"י, ואם ניתן את הדעת על כך שבא"י לא מונים כיהודים אלא את אלו שהם יהודים ע"פ התורה, ובחו"ל נמנים גם אלו שאינם יהודים ע"פ התורה, נמצא שרוב מאלו היהודים היודעים על כך שהם יהודים ומצהירים על כך שהם יהודים נמצאים בארץ ישראל.