במאמרים י"א – י"ד, הבאנו ד' מהלכים בענין השואה הנוראה, והקשר שלה עם שיבת ציון:
א. מחיית עמלק [הגרמנים] – תנאי לכיבוש א"י (מאמר י"א).
ב. השואה עוררה קנאת ה' להרמת קרן ישראל(שם).
ג. השואה אילצה את ישראל לברוח לארץ ישראל (מאמר י"ב – י"ג)
ד. השואה באה כקיום הגזירה על שעברו על ג' שבועות. (מאמר י"ד).
ובמאמרינו נביא את המהלך החמישי והפשוט מביניהם:
*
ישיבת "כנסת ישראל" אשר נוסדה בסלבודקא שבליטא בשנת תרל"ז, ע"י הסבא מסלבודקא, הגה"צ ר' נתן צבי פינקל זצוק"ל – היא הבסיס לרוב הישיבות שבימינו, רוב ראשי הישיבות שנוסדו בארץ ישראל לאחר השואה הם תלמידיה.
בשנת תרפ"ד – תרפ"ה, עלו כמאה מתלמידי הישיבה בראשות הסבא מסלבודקה – לחברון, ויסדו את "ישיבת חברון" בארץ ישראל, ואילו משגיח הישיבה הגאון רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל הי"ד [חמיו של המשגיח הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל], לאחר שסייע ביסוד וביסוס הישיבה בא"י – שב לחו"ל, לעמוד בראשות הישיבה ביחד עם הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, עד השואה הנוראה שבה נספה בגטו סלבודקא בכ"ב תמוז תש"ד. הי"ד.
אמנם – סיפר תלמידו הגאון רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל – "כי לבו של ר' אברהם גרודז'ינסקי היה תמיד מלא געגועים לארץ ישראל, והצטער והתנצל על שנשאר בחוץ לארץ" ("תנועת המוסר" ח"ג פ"ו; "יחיד ודורו" ח"א עמוד 286).
במבוא לספרו "תורת אברהם" (עמוד י"ז), כותב בנו רבי יצחק שליט"א:
"גם בערפילי השואה לא זז אאמו"ר מדרכו לברר כל ענין העומד על הפרק על פי ההלכה הפסוקה בש"ס ופוסקים, רק אדם גדול כמותו שחש בגופו את כל יסורי הגיהנום שבתקופה ההיא – היה רשאי ומוסמך לברר דעת תורה על מה הגיעתנו כל הרעה הזאת. אאמו"ר חרד על הדבר, חשש ומצא שתים עשרה סיבות שהמיטו בגזירת עליון את השואה על עם ישראל, הדברים נוסחו אז בכתב ע"י הג"ר מרדכי צוקרמן (שליט"א) זצ"ל.
בין הסיבות שפירט שם – היתה מצוות ארץ ישראל.
*
כאשר נבא לברר מתוך המקורות – היכן מצינו שעונש העבירה על מצות ארץ ישראל – הוא מיתה ושואה, נמצא שדבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים, וגרסינן בתלמוד:
כתוב בתורה –
א. ד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה
"וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג, יח). ואמרו חז"ל (הובא בפירש"י שם): "חמושים – אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה". ולעיל (שמות י, כב) הביא רש"י, שהסיבה שהם מתו – משום ש"לא היו רוצים לצאת" ממצרים.
אלו שלא רצו לצאת ממצרים – הם בעצם לא רצו לכבוש את ארץ ישראל, שהרי התוכן של יציאת מצרים – הוא "כיבוש ארץ ישראל", וכמש"כ (דברים ו, כג) "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם – לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ", ומכיון שלא רצו לכבוש את ארץ ישראל – מתו בשלשת ימי האפלה.
*
ב. המרגלים ודורם
"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'" (במדבר יד, לז). – מיתה בעוה"ז ומיתה בעוה"ב – וכדתנן (סנהדרין קח, א) "מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה', 'וַיָּמֻתוּ' – בעולם הזה, 'בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה" – לעולם הבא".
וכן כל דור המדבר, שלא רצו לבא ולכבוש את ארץ ישראל – כתוב עליהם (במדבר יד, כט-לב) "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם..".
ומאידך שבט לוי שלא חטאו בחטא המרגלים, וכמו שאמרו (ספרי וזאת הברכה, פיסקא שנ): "ובריתך ינצרו – במרגלים", וכן הם נלחמו במסירות נפש נגד הבורחים ממלחמת ארץ ישראל. שבשעה שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד – שמע הכנעני ובא להילחם בישראל שלא יכנסו לא"י, "וּבִיקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לַחְזוֹר לְמִצְרַיִם. וְנָסְעוּ לְאַחֲרֵיהֶן שְׁמוֹנֶה מַסָּעוֹת – וְרָץ אַחֲרָיו [אחרי אלו שחזרו לכיוון מצרים] שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, וְהָרַג בָּהֶן שְׁמוֹנָה מִשְׁפָּחוֹת, אַף הֵן הָרְגוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע" (ירושלמי סוטה א,י; הובא בפירש"י דברים י, ו; ועיין סוטה מד, א: "וכל המבקש לחזור – הרשות בידו לקפח את שוקיו") – ולכן "לא נגזרה גזרה [גזירת המיתה על דור המרגלים] על שבטו של לוי" (בבא בתרא קכא, ב).
*
ג. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ" – אגג והמן
ג]. (במדבר לג, נה) "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם – … וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם".
ב"חתם סופר על התורה" (דברים עמוד ו, ד"ה והנכם היום) מוסיף: "והיה כאשר דמיתי וגו' ושם לא נאמר תנאי ע"ז – אלא חטא זה לבד". לא צריך שום חטא נוסף – אלא רק על חטא זה בלבד יש גזירה נוראה זו.
חז"ל (מגילה יא, א; אסתר רבה, פתיחתא, ז) מבארים, שבגלל ששאול נמנע מלכבוש את ארץ ישראל, ע"י שלא הרג את אגג שהיה בארץ ישראל – לכן יצא ממנו המן שגזר "להשמיד להרוג ולאבד", וכמו שהזהיר הקב"ה – "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם", שהכוונה לעונש מיתה וכליון.
ועפי"ד חז"ל אלו כתב במדרש הגדול (במדבר לג, נו):
"והיה כאשר דמיתי לעשות. אני אמרתי לכם שתכלו אותם מן העולם כדי שתהיו יושבין בטח, ואתם לא עשיתם כן – הרי הן עומדין עליכם ומכלין אותכם, אימתי ביקשו לכלותן, בימי המן, אילולי רחמיו של הקב"ה" (וע"ע במקור הבא).
*
שנוי בנביאים
ד. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ" – באין מים ושוטפין אתכם.
(יהושע ד, י) 'וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן עֹמְדִים בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן – עַד תֹּם כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ לְדַבֵּר אֶל הָעָם – כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ'.
מה הם הדברים שמשה ציוה את יהושע לדבר אותם אל העם?
מבארים חז"ל, שהוא אזהרת עונש מיתה אם חלילה לא יכבשו את ארץ ישראל, וכך מובא בתוספתא (סוטה פ"ח, ה"ג):
"עודם בעוברים בירדן, אמר להם יהושע על מנת כן אתם נכנסין לארץ – שתורישו את יושביה, שנאמר (במדבר לג,נב) 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וגו', אם אתם עושין כן – מוטב, 'וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ.. – וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם', ואם אין אתן מקבלין – באין מים ושוטפין אתכם".
והיינו שמש"כ "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם", הכוונה לעונש מיתה – "באין מים ושוטפין אתכם". (עיין "חזון יחזקאל" שם).
*
ה. וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ
(ישעיהו סה, יא) "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי [כל ארץ ישראל בכלל הר קדשי (רד"ק ישעיהו יא,ט)].
הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ [שהרי "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי, ב). ו"ישראל שבחוצה לארץ – עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (עבודה זרה ח, א). וביאר רמ"ד וואלי (דברים, ביאור משנה תורה, עמ' רצ"ג): "..שישראל ודאי עובדים את הש"י בארצות אויביהם, אבל על ידי עבודתם מושכים את השפע אל הקליפות דאינון רזא דאל' אחרים.. וזהו כעין עבודה להם, לפי שעל ידי כך חיים ומתקיימים ומתגדלים". עכ"ל. וממילא, כל המצוות שמקיימים בחו"ל – הרי זה כמי שעורכים שולחן, וממלאים ממסך – לעבודה זרה].
וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ, יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם".
*
ו. קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה וְחֵמָה גְדוֹלָה – חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת
(זכריה ח, ב) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ".
בכל התנ"ך לא מצינו לשון "קנאה גדולה וחמה גדולה" – אלא כלפי שונאי ציון.
ומעתה, אם המבעיר את חמתו של מלך בשר ודם – עונשו מיתה, וכמש"כ (משלי טז, יד) "חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת" – קל וחומר מי שמבעיר את חמתו של מלך מלכי המלכים, ועוד הוא מבעיר את החמה הכי גדולה שלו – על אחת כמה וכמה שעונשו מיתה.
*
משולש בכתובים
ז. אלימלך מחלון וכליון
(רות א, א-ה)
"וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב – הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.. וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי .. וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ".
ואמרו (בבא בתרא צא, א):
"..וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון, גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ, שנאמר: ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי. מאי הזאת נעמי? א"ר יצחק, אמרו: חזיתם, נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה?
… אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולן בני נחשון בן עמינדב הן. מאי קמ"ל? שאפי' מי שיש לו זכות אבות – אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ".
*
גרסינן בתלמוד
ח. אחיו ירד לחו"ל ומת – ברוך המקום שהרגו
כתובות (קיא,א):
"ההוא גברא [שגר בארץ ישראל] דנפלה ליה יבמה בי חוזאה [אחיו ירד ל"בי חוזאה" שבבבל, ונשא שם אשה ומת, ועכשיו אלמנת אחיו נפלה ליבום לפניו].
אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל מהו למיחת וליבמה [האם מותר לו לרדת לחוץ לארץ כדי ליבמה], א"ל אחיו נשא כותית [מה שירד לחו"ל – נחשב כ"נשא כותית". (יתבאר להלן בד"ה "גילוי עריות")], ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!".
***
*
הדירה בחו"ל – בבחינת ג' עבירות חמורות
הטעם לחומרא הגדולה שיש בכך שנשארים בחו"ל, עד שזה מחייב מיתה. י"ל מצד שזה בבחינת ג' עבירות:
עבודה זרה
שהרי "כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות קי, ב). ו"ישראל שבחוצה לארץ – עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (עבודה זרה ח, א. ועיין לעיל בד"ה "וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ").
*
גילוי עריות
אפשר להבחין כאן ג' בחינות של "גילוי עריות" – שתים מהם מבוארים עפ"י הכתוב (ישעיהו סב, ה):
בחינה א]. "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ" – נמצינו למדים: ש"ארץ ישראל" בבחינת "אשת איש" של עם ישראל, וממילא אם עם ישראל לא כובשים את ארץ ישראל, ומניחים לגויים להשתלט עליה – הרי הם מכניסים "אשת איש" תחת איש זר.
וכן מבואר בזוה"ק בלק (קפט, א) שארץ ישראל נקראת "אשת איש", ולכן מביאים מארץ ישראל "מנחת עומר שעורים" בפסח, שזה נחשב כמו אשה שמביאה "קרבן שעורים" כדי לבדוק שלא זינתה עם איש אחר.
*
בחינה ב]. "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" – כשעם ישראל בארץ ישראל – הם נקראים "אשת איש" של הקב"ה השוכן בציון, וממילא, במקביל לזה – כשהם יוצאים לחו"ל, הרי הם כ"אשת איש" שזינתה, והלכה ונבעלה לאיש אחר – ה"ה הסט"א השולטת בארצות הגויים.
וכמש"כ (ישעיהו כו,יג) "ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ". וביארו בזוה"ק (שמות דף ט,א) "דְּהָא עַמָּא דְּיִשְׂרָאֵל, לֵית מַאן דְּשַׁלִּיט עָלֵיהּ בַּר שְׁמָא עִלָּאָה דָּא [השכינה הקדושה]. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא שַׁלִּיט עָלֵיהּ סִטְרָא אַחֲרָא".
הדברים מבוארים ג"כ בדברי ה"משך חכמה" (במדבר יד לג. בד"ה ונשאו את זנותיכם):
"דכמו אשת איש שזנתה, אף אם תעשה תשובה מעולה וימחק העבירה לגמרי – מכל מקום לבעלה אסורה ונטמאה לבועל. כן הם [דור המדבר], אף שעשו אחר זה תשובה, ואמרו (פסוק מ) "הננו ועלינו וכו'" – לא הואיל לבטל מה שנגזר עליהם שימותו במדבר ולארץ לא יבואו". עכ"ל.
הרי המשך חכמה, השווה את דור המרגלים לאשה שזינתה.[1]
*
בחינה ג]. הבאנו לעיל את דברי הגמ' (כתובות קיא,א): "א"ל אחיו נשא כותית ומת", כלומר, שמי שיורד לחו"ל – הרי הוא כנושא כותית.
וביאורו י"ל, שהנה לעיל נתבאר שכישראל יושבים בארץ ישראל – ישנן שתי בחינות: א. מצד הקב"ה השוכן בציון – עם ישראל נחשבים "כלתו". ב. מצד הארץ – עם ישראל נחשבים "הבעל" שלה.
וממילא כשעם ישראל נמצאים בחו"ל – יש ג"כ הקבלה בשני הכיוונים: א. מצד הסט"א השולטת בחו"ל – עם ישראל נחשבים "האשה המזנה עמו" (וכדלעיל). ב. מצד הארץ – עם ישראל נחשבים "הבעל" שלה.
ומכיון שארץ ישראל היא גוף השכינה, וחו"ל היא גוף הסט"א (רמ"ד וואלי בפירושו לתהלים קה,יא. ועוד). ממילא יהודי שבחו"ל נחשב כבועל כותית – דהיינו אדמת חו"ל שהיא ככותית, משום שכמו שהגויים מושרשים בסט"א – כך חו"ל היא גוף הסט"א.
*
שפיכות דמים
לאחר הגלות אומרת ציון: "אני אמך ציון, אני היא אם השבעה, שכן כתיב (ירמיהו טו, ט): 'אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה נָפְחָה נַפְשָׁהּ בָּא שִׁמְשָׁהּ". (פסיקתא רבתי פיסקא כו).
ארץ ישראל נפחה נפשה בצאת בניה ממנה. כי נשמתה היא השכינה השורה על ישראל, וכשישראל והשכינה שעליהם גלו מארץ ישראל – היא נפחה את נשמתה. וכמש"כ רמ"ד וואלי (ויקרא עמ' שכ"א) בביאור הגזירה "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", "שלא תתן עוד את פירותיה בריבוי כמו שהיתה נותנת קודם לכן בשבת ישראל עליה. והטעם ברור כשמש, כי נשמתה של ארץ שהיא השכינה כבר גלתה עם ישראל, וגוף בלא נשמה חשוב כמת, ומה יוכל לעשות". וכן כתב בספר הליקוטים (ח"א, עמ' שס"ד). ובפירושו ליחזקאל (עמוד ש"ח).
ולכן כתב המהר"ל ("נצח ישראל" פ"ו): "כי כאשר יושביה עליה – זהו חיותה". כי השכינה השורה על יושביה – היא נשמתה.
וכן כתב הגר"א (חומש הגר"א, במדבר יד, לב), שע"י שהמרגלים דיברו לשון הרע על הארץ, ומנעו את כניסת בניה אליה – הם ממש הרגו אותה, וזה לשונו:
"אמרו רז"ל (ערכין טו,ב) לישנא תליתאה [לשון רכיל] הורג שלשה: האומרו, והמקבלו, ואת מי שנאמר עליו.
וכן כאן: העדה הרעה שאמרו [המרגלים שדיברו לשה"ר על הארץ] – "וימותו במגיפה",
והמקבלו, הם כל דור ההוא – נאמר "ופגריכם אתם יפלו במדבר",
ואת מי שנאמר עליו, היא הארץ – כמו שאמר הכתוב "והארץ תהיה שממה" על ידי החורבן. ע"כ.
ועד"ז כתב הגר"א ("יהל אור" על זוהר חדש, דף לה,ב, ד"ה "והפה נפתח"):
"ועל אותן ימים שהיינו שרויים בארץ ישראל הוא אומר "ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מהן… אבל עכשיו [בגלות] אנחנו כנפל שנשמט מתוך אמו קודם זמנו, שהאם והוולד מעולפים".
***
*
עץ החיים – ועץ הדעת
טעם עוד יותר שורשי:
הנסיון שיש לפני ישראל אם לכבוש את ארץ ישראל, או להישאר בחו"ל – הוא חזרה על הנסיון שהיה לפני אדם הראשון, אם לאכול מעץ החיים, או מעץ הדעת. משום שארץ ישראל בבחינת "עץ החיים", שהרי ארץ ישראל היא גוף השכינה, ועל השכינה נאמר: "שכינתא.. איתקריאת עץ החיים" (תיקוני זו"ח, קנט: קסה.). ועוד מבואר בזוה"ק (וירא קב,ב) שעץ החיים נטוע באר"י.
[ומזה הטעם ארץ ישראל נקראת "ארץ החיים", וכמש"כ "וְנָתַתִּי צְבִי בְּאֶרֶץ חַיִּים". (יחזקאל כו,כ; אדר"נ לד,י). – "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים". (תהלים קטז,ט; ירושלמי כתובות יב,ג) – על שם "עץ החיים" הנטוע בה].
ומאידך הגלות לחו"ל – הוא כאכילה מעץ הדעת, וכמו שאמרו (תיקוני זוהר, תס"ט, דף צז,ב): "ובזמנא דישראל אינון בגלותא – כאלו הוו מעורבין באילנא דטוב ורע..". (וע"ע תיקוני זוהר תי"ט, דף מב,א).
*
וממילא הוא אותו מהלך כמו באדם הראשון, שנאמר לו (בראשית ב, יז) "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". וה"ה גם ההישארות מרצון בגלות.
ומאידך מי שכובש את ארץ ישראל – שהוא בבחינת "אוכל מעץ החיים" – עליו נאמר (בראשית ג, כב) "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".
*
הַ'שְּׁ'כֵחִים אֶ'ת הַ'ר קָדְשִׁי
ואכן כך נתקיים בסופו של דבר למגינת כל לב ישראל, וכפי שדרשו דורשי רשומות על הפסוק שהובא לעיל (ישעיהו סה, יא-ב): "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי"
הַ'שְּׁ'כֵחִים אֶ'ת הַ'ר – ראשי תיבות "השאה", "כֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ" (855) – בגימטריא "ביו"ד זי"ן אלול תרצ"ט" [הו' של "וְ'כֻלְּכֶם" – רומז שמדובר על שנת תרצ"ט שבאלף השישי]. שביום זה התחילה השואה הנוראה.
וכאמור הוא בבחינת עונש מיתה דעץ הדעת.
ואותו הפרק מסיים (שם פסוק יג): "וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי.. כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי..". והיינו כימי "עץ החיים" – ימי עמי הכובשים אותה, כי היושבים בארץ ישראל ובירושלים הם האוכלים מעץ החיים – וחיים לעולם.
[1] ולא נראה כמו שיש מי שפירש, שכוונת ה"משך חכמה" – שעם ישראל נחשבים "אשה" של הארץ, שהרי הוא להיפוך, שהארץ נחשבת האשה של עם ישראל, וכנ"ל בכתוב "כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ". אלא כוונתו כנ"ל, שעם ישראל נחשבים רעייתו של הקב"ה בארץ ישראל, וכשהם נמצאים בחו"ל – הם כאשה שזינתה עם הסט"א ששולט בחו"ל.