ארץ ישראל מקור השמחה

*[1]

"חַג הַסֻּכּות – צילא דמהימנותא – זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ"

מצוות השמחה שנאמרה כלפי כל החגים – מוזכרת במיוחד בפרשת חג הסוכות, וכמש"כ (דברים טז, יג) "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים.. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָוְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" [עיין ביאור הגר"א (חבקוק א, טו): "..ובסוכות גמר האסיף – כתיב והיית אך שמח"].

גם בתפילה תיקנו לומר: "חַג הַסֻּכּות הַזֶּה – זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ".

סוכות הוא הזמן של השמחה הגדולה ביותר – "בַּסֻּכּוֹת שְׁלֵמוּת הַכֹּל נִמְצֵאת בּוֹ, וְשִׂמְחַת הַכֹּל יוֹתֵר" (זוה"ק אמור צה, ב. – מדובר בהקשר לענין שבסוכות גומרין בכל יום את ההלל); "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". (סוכה נא, א).

*

הטעם לכך ש"סוכות" הוא הזמן של השמחה הגדולה ביותר, הוא משום שהסוכה – "צילא דמהימנותא" – היא השראת השכינה הנקראת "סוכת שלום", וכמו שאמרו (זוה"ק פנחס, רנו, ב): "הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא סֻכָּה, מְגִנָּה עֲלֵיהֶם, וּפוֹרֶשֶׂת כְּנָפָהּ עֲלֵיהֶם כְּאִמָּא עַל בָּנִים, וּמִפְּנֵי זֶה תִּקְּנוּ לְבָרֵךְ הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ".

והרי השכינה נקראת "שִׂמְחָה", וכמו שאמרו (זוה"ק ויקרא, ח, ב): "שִׂמְחָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל [השכינה הקדושה]", ואמרו (זוה"ק ח"א, רנט, א): "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה – דָא שְׁכִינְתָּא", השכינה היא מקור השמחה, וממילא גם הסוכה – מהותה ומידתה "שמחה".

מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – הַר צִיּוֹן

כשם שסוכה – היא "צילא דמהימנותא" [השכינה] – כך גם "הארץ הנבחרת איהי גופא דשכינתא ממש".(רמ"ד וואלי, בראשית, ח"ב, עמוד תכ"א).

ולכן סוכה וארץ ישראל – בחינה אחת הן, וכמש"כ (תהלים עו, ג) "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ – וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". ('טללי אורות' סוכות ח"א, רצ"ט, מפי השמועה בשם הגר"א. וכן ב'הגאון החסיד מוילנא' עמוד רמ"ו-ז. ושם ציין שהמקור היחיד (שעליו מסתמכים כל השמועות) – הוא בספר "חזון ציון" עמ' 35).

וכן אמרו (זו"ח חוקת פה, ב): "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. סָמַךְ אַרְעָא קַדִּישָׁא [ארץ ישראל] – סוּכַּת דָּוִד". (ועיין בגליון 16 שהבאנו מקורות נוספים).

*

וממילא, כמו סוכה – כך גם ארץ ישראל – מהותה ומידתה שמחה, בגלל נשמתה השכינה הנקראת "שמחה", וכמש"כ (תהלים מח,ג) "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב". ואמרו (שמות רבה נב, ה):

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּפָּה שֶׁל חִשְּׁבוֹנוֹת הָיְתָה חוּץ לִירוּשָׁלַיִם וְכָל מִי שֶׁמְבַקֵּשׁ לְחַשֵּׁב הוֹלֵךְ לְשָׁם, לָמָּה, שֶׁלֹא יְחַשֵּׁב בִּירוּשָׁלַיִם וְיֵצַר, לְפִי שֶׁנִּקְרֵאת מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.

ובפסיקתא רבתי (פיסקא מא – "תִּקְעוּ") מסיים: "וְהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים בְּתוֹךְ הָעִיר".

קוב"ה ושכינתיה – שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה

אנשי כנה"ג תיקנו לומר בתפילת ר"ה ויוה"כ: "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ.. שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂון לְעִירֶךָ".

וצריך להבין מדוע חילקו את ה"שִׂמְחָה" לכללות "אַרְצֶךָ" – ארץ ישראל, ואת ה"שָׂשׂון" בפרטות ל"עִירֶךָ" – ירושלים.

*

ונבוא לבאר מספר יסודות בחילוק שבין ששון לשמחה, ובסוף המאמר נמצא לפנינו את התשובה מבוארת בס"ד:

כתוב (ישעיהו נא, ג) "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"

ואמרו (זוהר בלק ריב, ב):

"[שמחה – זו השכינה]. שָׂשׂוֹן – דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה נה) שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ".

כלומר, קיימות שתי בחינות: "ששון" הוא קוב"ה, ו"שמחה" היא שכינתו. וכן אמרו (מגילה טז, ב): "ששון – זו מילה". וכידוע מילה הוא ביסוד [קוב"ה].

*

והנה, בחילוק שבין ששון לשמחה ביאר הגר"א (אסתר ח, טז):

ששון הוא אחר שמחה.. "שמחה" – הוא שהולך למצוא חפץ, בשמחה. ו"ששון" – הוא אחר כך כשכבר החפץ בידו, וששון בלב.

לדוגמא, ב"יינה של תורה" הנקראת "עֵדְוֹתֶיךָ.. שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה" (תהלים קיט, קיא) – הרי גם אדם שהולך ללמוד תורה, הגם שעדיין אין בידו מקור השפע שהוא ה"ששון – התורה",  בכ"ז לכל אורך הדרך יש בלבו שמחה, על כך שעוד מעט הוא יזכה בתורה. ואח"כ כשיזכה בתורה – הרי עצם התורה היא מציאות של ששון המתפשט בלבו [ואז גם אם לא יתבונן בערך התורה – תהיה לו הרגשת ששון, כמו יין טוב שמתפשט באיברים מבלי לשים לב, ואם גם יתבונן בערך התורה תהיה לו גם שמחה].

וזהו כמו שביאר הגר"א (מובא ב"חומש הגר"א" שמות ד, יד):

"שמחה" – הוא מה שמראה לחוץ, ואף בקרבו – שמתפנק מהדבר ומודיע לנפשו גודל התועלת ושמח בה.

"ששון" – הוא הנאה שמתהנה בהשיגו הדבר ומתפשט בתוכו. ("חמדה גנוזה" מכתי"ק).

וכל זה מבואר היטב עפ"י האמור, ש"ששון" בקוב"ה המשפיע, ו"שמחה" בשכינתיה המושפעת, וממילא ה"ששון" הוא הסיבה המשפיעה את השמחה, כאשר האדם מתבונן בטובת הששון.

משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד – שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה

נתבאר ש"ששון" הוא מידתו של קוב"ה, ו"שמחה" היא מידתה של השכינה, והנה המקביל לקוב"ה – הוא משיח בן יוסף, והמקביל לשכינה – הוא משיח בן דוד, וכדאיתא בזוהר חדש תולדות (ח"א, דף לג,ב): "יוֹסֵף יָדַע לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִגּוֹ הַהִיא אַסְפַּקְלַרְיָא.. יְסוֹד עוֹלָם [קוב"ה]… דָוִד אָחִיד בַּהּ, בְּהַאי בַּת שֶׁבַע, דְּאִיהִי מַמְלָכָה [שכינה].

וממילא, משיח בן יוסף שהוא כנגד קוב"ה – מידתו "ששון", ומשיח בן דוד שהוא כנגד שכינתיה – מידתו "שמחה". וכמש"כ ב"קול התור" (פרק ב' בחינה קמז):

"ששון ושמחה ישיגו (ישעי׳ ל״ה). ששון ושמחה הם ב' המשיחין, ועיקרו של ששון הוא משיח בן יוסף.. והוא עיקר כוונת הגמ׳ (סוכה מ״ח) על ענין ששון ושמחה. ורבנו זכה להשיג כוונת הגמרא בזה בכל תכליתה, ועל זאת אמר לנו רבנו שאילו לא נברא אלא כדי להשיג דבר זה – כדאי הוא לו. (א.ה. עיין ביאור נפלא בגמ' סוכה הנ"ל – במאמר הרב מנשה בן־יוסף, בגליון כ"ד עמוד י"ח ובהערה). וכנודע שהוא בעצמו היה נהורא דמשיח בן יוסף, לעורר על קבוץ גלויות תחילה..". (ועיי"ש עוד בחינה ו'; ע"ט; קי"ח; קי"ט).[2]

ציון וירושלים – שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה

והנה בארץ ישראל ישנן שתי בחינות מקבילות זו לזו – "ציון" ו"ירושלים", וכמו שאמרו (זוה"ק ויחי רמח, א. מתורגם): "פָּתַח וְאָמַר (תהלים קכח) יְבָרֶכְךְ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָם וְגוֹ'. יְבָרֶכְךְ ה' מִצִּיּוֹן [קוב"ה] –  שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצְאִים בְּרָכוֹת לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן [השכינה], וְהוּא כּוֹלֵל כָּל הַבְּרָכוֹת וְנוֹתֵן לָהּ. וְאַחַר כָּךְ – וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָם [השכינה]. לְהַרְאוֹת שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת בָּאוֹת מִזָּכָר [קוב"ה]  וּנְקֵבָה [השכינה]".

מבואר, ש"ציון" כנגד קוב"ה, ו"ירושלים" כנגד שכינתיה.

*

ולכן ג"כ מצינו ש"יוסף" [משיח בן יוסף] ו"ציון" בחינה אחת הן, שהרי שניהם כנגד קוב"ה, וכמש"כ הגר"א (תיקוני זוהר חדש, ל, א. ד"ה "ואיהו אות"): "שציון הוא צדיק – בסוד יוסף הצדיק. יוסף גימטריא ציון כידוע". [קנ"ו (156)].[3]

וזהו שכתוב (תהלים מח,ג) "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן..". ואמרו (זוה"ק ויקרא, דף ה, א): "יְפֵה נוֹף – דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְדָא צַדִּיק. מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ".

ועוד אמרו (זוה"ק ויגש (דף רו,ב):

"'יְפֵה נוֹף' – דָּא אִיהוּ יוֹסֵף הַצַּדִּיק, דִּכְתִיב בֵּיהּ, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. 'מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ' – אִיהוּ חֶדְוָה וְחֵדוּ לְעֵילָא וְתַתָּא..".

כי שלשת אלו: קוב"ה, וציון, ויוסף, בחינה אחת הן, ושלשתם מידתם ששון – "מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ".

*

ולעומת זאת מצינו ש"דוד" [משיח בן דוד] ו"ירושלים" בחינה אחת הן, שהרי שניהם כנגד השכינה, וכמש"כ (מלכים א – ח, טז):

"מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם, וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל".

ומקשים חז"ל (זוה"ק ויקהל קצח, א), שמכיון שפתח "לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר", היה לו לסיים "ואבחר בירושלים", ולמה סיים "וָאֶבְחַר בְּדָוִד".

והתירוץ של הזוה"ק נתבאר ע"י רמ"ד וואלי (מלכים עמוד ק"ב, ועיי"ש ס"ח, ק"ו, קכ"ט):

"כי ירושלים היא דרגא דדוד מלכא, ונמצא שירושלים הוא דוד ודוד הוא ירושלים, וכלא רזא חדא, כי נקשרו זה בזה ובבחירה אחת נבחרו שניהם".

*

וממילא, לפי מה שנתבאר לעיל ש"קוב"ה", ו"משיח בן יוסף" – מידתם ששון, וה"שכינה" ו"משיח בן דוד" – מידתם שמחה, ממילא יוצא ג"כ, ש"ציון" – מידתו ששון, ו"ירושלים" – מידתה שמחה.

ששוןשמחה
קוב"ההשכינה הקדושה
ציוןירושלים
יוסףדוד

המשפיע – ציון; המושפעת – ירושלים

עתה יש לשאול, איזו בחינה בארץ ישראל היא "ציון", ואיזו בחינה היא "ירושלים"?

תשובה: הנה ראינו לעיל בזוה"ק ויחי, שכמו שקוב"ה משפיע לשכינה – כך ציון משפיע לירושלים, וא"כ כשאנו מוצאים שתי בחינות בארץ ישראל: האחד משפיע, והאחת מושפעת – הרי שהמשפיע יקרא "ציון", והמושפעת תיקרא "ירושלים". ועדמש"כ בביאור הגר"א (ישעיה ב, ג): "ציון נגד האבות" – [זכר – המשפיע], "וירושלים נגד אמהות" – [נקבה – המושפעת].

וכגון מה שאמרו (זוהר שמות יז, א):

"אֵלֵךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר – אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֵלֵךְ לִי, לְנַעְרָא הָאוּמוֹת מִיְרוּשָׁלִַם דְּהוּא הַר הַמּוֹר, כְּמָה דִּכְתִּיב, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלִַם."

והיינו שכל ירושלים נקראת "הר המור" על שם הר המוריה שבתוכה (עיין ביאור הגר"א שה"ש ד, ו; ובהערה 106 בהוצאת מוסד הרב קוק).

וממשיך הזוה"ק:

"וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה, דָּא בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּי בְּצִיּוֹן, דִּכְתִּיב בֵּיהּ (תהלים מ"ח) יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן וְגוֹ'".

והנה מזה שאמר: "בֵּי מַקְדְּשָׁא דִּי בְּצִיּוֹן", ולא אמר "בֵּי מַקְדְּשָׁא דאיהו צִיּוֹן", מבואר, שכל "הר הבית" שביהמ"ק בתוכו – נקרא "ציון", וכמש"כ (תהלים ב, ו) "וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל צִיּוֹן – הַר קָדְשִׁי".

א"כ מבואר, שכל העיר שהיא המושפעת – נקראת "ירושלים", והר הבית שהוא המשפיע על העיר, שהרי הוא יותר קרוב למקור הקדושה – נקרא "ציון".[4]

בחינת "ציון" ו"ירושלים" – באותו המקום

ולא עוד, אלא שאותו המקום לפעמים נקרא "ציון", ולפעמים נקרא "ירושלים", והדבר תלוי אם מסתכלים עליו בבחינה שהוא "משפיע", או בבחינה שהוא "מושפע".

והנה דוגמא: לעיל ראינו שרק "הר הבית" נקרא "ציון", ומאידך מצינו שגם כל העיר "ירושלים" – נקראת "ציון", וכמש"כ (ישעיהו ס, יד): "וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' – צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". וגם מצינו בה הלשון "ששון" שמתאים לציון, וכמש"כ (איכה ב, טו): "הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ". וזהו משום שמדובר על העיר ירושלים בבחינה שהיא משפיעה על שאר ארץ ישראל, וכפי שאמר עליה: "מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ".

ועוד כתוב (ישעיהו ס, טו): "תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר". מדוברכאן ביחס לאנשים הדרים עליה ומושפעים ממנה, וכמו שאמר "מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר" "דור" מלשון "האנשים הדרים בארץ", ובבחינה זו כל ארץ ישראל נקראת "ציון", ומידתה "משוש – ששון".

*

שורש הדבר נמצא בשכינה עצמה, שכאשר מדובר על הבחינה שהשכינה משפיעה – היא מקבלת את שמו של קוב"ה, וכמש"כ הגר"א (בביאורו לספרא דצניעותא פרק ד', דף ל,א ד"ה "ואמר"):

"דבירידתה [של השכינה] בעולמות התחתונים [=להשפיע על התחתונים]נעשית דכורא כמ"ש בזוהר, וכידוע דכל שמשפעת היא דכורא".

ואמרו (זוה"ק צו, דף לה, א):

"וַחֲמֵינָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל [השכינה] אִקְרֵי בִּשְׁמָא דְּצִיּוֹן [קוב"ה], דִּכְתִיב (ישעיה א) 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'".

*

שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂון לְעִירֶךָ

ומעתה תתיישב הקושיא שפתחנו בה, במש"א בתפילת ר"ה ויוה"כ: "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ.. שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂון לְעִירֶךָ". והקשינו, מדוע חילקו את ה"שִׂמְחָה" לכללות "אַרְצֶךָ" – ארץ ישראל, ואת ה"שָׂשׂון" בפרטות ל"עִירֶךָ" – ירושלים.

ולהנ"ל הוא מיושב כפתור ופרח: שהרי כאן מדברים על העיר ירושלים ביחס לשאר ארץ ישראל, וא"כ העיר ירושלים נעשית בבחינת "ציון – קוב"ה" – ושייך בה הלשון "שָׂשׂון לְעִירֶךָ", ושאר ארץ ישראל בבחינת "ירושלים – שכינתיה" – ושייך בה הלשון "שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ".


[1] לרגל זמן שמחתינו – מוגש מאמר מענינא דיומא, בגליון הבא נחזור לסדרת מאמרינו בעזה"י

[2] יש לציין מה שהביאו, שפניו של הגר"א היו מלאות ויפות משמחה, ורופא שראה אותו אמר שהוא יכול לחיות 300 שנה מרוב שמחה המבריאה את גופו. – והדברים מתאימים עם הנ"ל, שמשיח בן יוסף – מידתו ששון.

[3] וכנגד זה יש בספר הקדוש "קול התור" (פרק ב') – קנ"ו בחינות של פעולות "משיח בן יוסף" ב"גאולת ציון", וכמש"כ שם (בהקדמה):

מצוה וחובה רבה על כל איש ישראל, ועל כל העוסקים בקבוץ גלויות, ומכש"כ על כל אחד הנושא עליו אחריות כל שהיא בהנהגת צרכי צבור בארה"ק, ועאכו"כ בעבודת ישוב הק' – ללמוד לדעת ולהבין היטב בעמקות ובקיאות שלמה את כל קנ"ו הבחינות והתכונות של משיחא דאתחלתא משיח בן יוסף – אשר על ידו קבוץ גלויות – בכל מעשי האתחלתא הבאה באתערותא דלתתא.

.. וסימנך למספר קנ"ו – כמספר "יוסף" ו"ציון" – שניהם ביסוד [= קוב"ה], וכן לפי המדרש (תנחומא סוף ויגש) 'מה שאירע ליוסף – אירע לציון'.

[4] ועפי"ז מבואר מה שאומרים בברכת המזון: "רַחֶם נָא ה"א עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ… וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו".

וזה מסודר לפי סדר המדריגות: א. "יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ" – כללות העיר נקרא "ירושלים". ב. "צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" – הר הבית שעומד עליו ביהמ"ק, שהוא "משכן כבודך" – נקרא "ציון". ג. "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" – בית המקדש עצמו.

כתיבת תגובה