הבהרה נצרכת
הסיפור שלפניכם עוסק בעת מרד בר-כוסבא, הידוע כבר-כוכבא, אשר חל 65 שנה אחר חורבן בית שני. דמותו של בר-כוכבא אינה מעניינו של הסיפור, אלא אותם יהודים יראים ושלמים, הנשמעים לדברי התנאים הקדושים, אשר הנהיגו באותם שנים את האומה. כמו-כן, אין הסיפור בא להעריך את צדקת דרכו של המרד, דבר ששנוי במחלוקת ראשונים כענקים, כאשר כל צד מביא מקורות חז"ליים לסמוך עליהם את דעתו, ולא באנו להכניס את ראשנו בין ההרים. מטרת הסיפור היא להמחיש את הרוח של אותם ימים, את דבקות היהודים של אז במצוות, את כמיהתם לגאולה, את אהבתם לירושלים ולמקדש, את התיעוב שחשו כלפי השלטון הזר והתרבות הזרה אותה ניסה לכפות על עם הקודש, ואת מסירות הנפש העילאית והגבורה הבלתי-נתפסת שבה נלחמו כדי שאנו, הצאצאים של אותם גיבורים, נזכה להשאר יהודים שלמים במלוא מובן המילה, ושיבוא היום, והוא קרוב, בו יוגשם החזון, וארמון על מכונו ישב, וכל רגל זרה תסולק מהארץ.
1
החץ שנורה לעברו היה קרוב כל-כך, עד כי יכול היה חנינא לחוש את משב האוויר שהביא עימו במסלולו ולהרגיש את דגדוגו על גבי אחת משכמותיו. נשימתו נעשתה מואצת, לבו דפק בפראות ונחלי זיעה זלגו , אך חנינא לא שת לבו לכל זאת, כי אם למשימתו האחת, והיא להיוותר בחיים.
במשך דקות ארוכות נמלט, דקות שנדמו בעיניו כנצח, עד כי יכול היה להיות בטוח שיצא משדה ראייתם של רודפיו. ועל אף ששמע את צעקותיהם, צעקות בשפתם הזרה שנדמו כגיבובי קללות נוטפי שמצה וכעס, ידע כי אין באפשרותם לאתר אותו בחסות החשיכה.
הירח, ידע חנינא, היה הפעם לטובתו והואיל לשקוע בבוסריותו, כמנהגו מימים ימימה בשבועו הראשון של החודש, מבלי להותיר אחריו עקבות חלושים העלולים להפלילו. וכיהודי, הנאבק על חייו ועל דתו כאחד, חש חנינא גאווה על היותו בן העם המונה את ירחיו בהתאם למסלול הלבנה.
נביחות הכלבים הלכו ודעכו, אך חנינא לא יכול היה לעצור ממנוסתו. רגליו נעשו קלות מאי פעם ואיבריו דרוכים מפני אי אלו חיצים נוספים הדולקים בעקבותיו. היכן הוא? הרריה הטרשיים של יהודה פילסו לו דרך בין נתיבותיהם. סירותיהם הקוצניות שילחו לעברו זרועות חמדניות, שיחי הלוטם הפיצו לעברו את ריחם העז וסלעים חלקלקים נענו לדילוגיו ובהקו לעברו כסימני דרך.
רק לאחר שעה נוספת של ריצה התמוטט על גבי אחד הסלעים, מתעלם מהצמא העז שביקש להלום בו, אולם מששלח את כף ידו אל עבר השכם הנפגעת, הזדעזע ממראה המגואל בדם.
הבוקר האחרון היה לכאורה כשאר הבקרים. תינוקות רכים הועברו לידיו בסתר, שם, בגומחת בית עובדיה הסנדלר, הרחק מעיני הקלגסים. הצור שבידיו עשה עבודתו נאמנה. בזה אחר זה הועברו לידיו הרכים הנולדים, אשר נעשו בן רגע לבני ברית עם בוראם. שליו ורדום קמעא הגיע כל פעוט שכזה לידיו המנוסות, ובין רגע נעשה לפקעת אדומה וצרחנית עד שהוכנס לפיו קרע הבד הספוג ביין. עיניה של האם דמעו לנגדו פעם אחר פעם, עד כי הוצרך להרגיעה במילים טובות ובלחש. "כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו", נהג להוסיף, "כן ייכנס בקרוב אל בין שערי חולדה אל פנים הקודש, במקום שייבנה ויכונן, בטהרה".
חלונות ביתו של הסנדלר הואפלו במיוחד, והקשיש טוב הלב קיבל את פני הבאים וההולכים בשקד הכרוך בתמר, במעין התנצלות שכורח הימים הטרופים מונע מבעדם לקיים ארוחה חגיגית כיד המלך.
חנינא חש רוממות רוח מיוחדת הבוקר, ביודעו כי זהו יומו האחרון בכפר זה, וכבר נימולו מרבית התינוקות ולא נמנעה מהורי אחד מהם חלילה המצווה החשובה, אלא שאחד הפעוטות האחרונים עורר את חששותיו, ולא בגלל יפחותיו הנמרצות, כי אם למראה פני אביו, שלא הכרת טובה נמצאה בהן, עד כי הסתבר כי אין הוא אבי התינוק אלא זר שפרץ אל החדר וחשף את סודותיו.
אכן, חשדותיו של חנינא לא היו לחינם. ובטרם חלפה השעה, נשמעו דפיקותיהם הנמרצות של הצוררים, הם הם חיילי אדריאנוס.
"קום, המלט על נפשך!" נשמעה הפקודה מפיו של עובדיה הישיש, אך חנינא היסס. מה יהא בגורל התינוקות שטרם נימולו?
"אי, אי, חוש מהר אל החדר האחורי. שם, בפאתי הבית, תמצא חלון גבוה שנעוץ בו חבל".
מאותו הרגע הסתלק מפניו צלם האנוש שבו, והוא נעשה לחיה נרדפת שכל יעודה הוא להציל את נפשה.
השמש שילחה פסים אחרונים אל האופק שבמערב בשעה שאחז בחבל, ירד עמו אל תעלת הביבין וניסה לדדות בזחילה אל עבר היער. לרוע מזלו איתרוהו אויביו וכיוונו לעברו את חיציהם המושחזים.
שעת המרדף נדמתה לנצח. באוזניו רעמו נביחות הכלבים ושעטת סוליות סנדליהם, הם הם הקליגות, המפזזות בעקבותיו.
לו היה עומד לרשותם לפחות סוס אחד, מזמן היה נרמס תחת רגליהם…
חנינא לא הכיר את מעבה היער. מעודו, עד כה, לא נצרך לו, ולמרבה הפלא התברר המקום כידיד טוב ופרש מעליו את כנפיו. לו יכול היה לטפס על גבי אחד העצים ולהמתין שם עד שתכלה הרעה, לא היה מהסס לעשות זאת. אולם חושי החיה הנרדפת שבו דחקו ברגליו להמשיך ולרוץ, עד כי נעשתה הצמחייה דלילה וטרשית, ורודפיו העיקשיים חזרו להציב כנגד דמותו את נשקם.
אהה, כיצד עמדה לו הזכות להינצל מידיהם ולא להתבוסס לעיניהם בתוך שלולית הדם, כחלפתא דודו? הדוד, שאימץ אותו מאז שהתייתם, לא שפר גורלו. אסם תבואה החזיק ברשותו, אותו ביקש להסתיר מעיניהם החמדניות של הערלים. וכאשר גילוהו, למגינת ליבו, לא הסתפקו באוצרותיו. הם לא שקטו עד אשר כילו בו, בחלפתא, את זעמם.
אלא שעתה, הבין חנינא, אכן זכה חץ עיקש אחד לעשות את משימתו ולפצוע אותו כהוגן בגבו, בירכתי זרועו הימנית. ורק כאשר צנח לנוח ונשימותיו החלו להתייצב, צץ הכאב והצליף בו במלוא העוז.
לאן יפנה עתה, פצוע, נטול מים, בעל כתף מדממת? יריעת בד גסה שנותרה לו ממלאכת המילה שימשה אותו עתה לשם כריכת הכתף, אולם בטרם סיים להדק את קישוריה הכריעה אותו העייפות, והוא צנח תחתיו לשינה עמוקה ונטולת חלומות.
2
שעת בין הערביים הארגמנית ערפלה שוב את חושיו.
אך לפני שעה קלה סקר שאול באהבה את האנשים שסביבו וטפח על שכמו של אי מהם הזקוק לעידוד. היו אלו חייליו. מרי נפש, שעזבו את נשותיהם וטפם כשמשימה אחת עומדת לנגד עיניהם, והיא להכות את ראש הצפעוני הרומי ולסלקו מארץ הקודש. לפני שבועות אחדים הביא אותם הנה, אל המערות שבהרי יהודה, לאחר שנאספו בקפידה אחד אחד, וכבר אינם עוד נערים נבערים יקודי עיניים, כי אם חיילים העשויים ללא חת.
יום יום הוא מלמד אותם תכסיסי מלחמה ודורש מהם להתאמן עוד ועוד, עד שמיטיבים הם לעקם את הענפים לכדי קשתות יעילות, להכין אשפות חיצים ולחדד ראשי חיצים מברזל. אלא שכאשר מגיעה שעת בין הערביים, שבים ומציפים אותו הגעגועים, והוא נתקף בזכרונות קריני, הנושאים אותו מכאן והלאה, מחוללים בנבכי נפשו ועושים בו כרצונם.
הנה היא ביתיה, אשתו הראשונה, החובקת בזרועותיה את אחד מפעוטיו ומחייכת אליו חיוך נדיר. ובתמונה אחרת מרצד לעיניו מראה קבריהם הטרי. צמודים זה לזה, האם וחמשת גוריה, אי שם במדברה רחב הידיים של לוב.
אהה, קיריני קיריני, כיצד נותר זכרך כפצע מדמם שאין לו ארוכה[1]?
שאול התיישר וריסן את רגשותיו. לא, הוא לא ירשה לו, לרגש, לנתק אותו מהמציאות, והרי הברכה שבה אל מעונו קימעא קימעא. למעט אותה רגל צולעת, מזכרת חיה למאורעות קריני, אין לו כל סיבה להתלונן. אישה לו, צעירה, בת כפר חריבא שבמחוז סוסיתא הצפונית, אצילית המרפדת את קינם בכל טוב. לאחר שזכה להציל את חייו מאסון קריני, גרר עצמו אל חמתא שביהודה והקים ביתו מחדש. אסיר תודה הוא ליודפת ולאהבתה. שתי בנות הביאה לו, וכבר מצפה היא בשלישית, בברכת פריון שדי בה כדי לנחמו מאובדנו, אולם השעה המציקה הזו, שעת בין השמשות, החוזרת ומתעללת בנפשו מדי ערב, אינה מניחה לו להיעשות שיכור ממזלו הטוב, גם כאן, במערות שבהר.
סוורקוס – כך הוא מכונה בפי כל – הליט ידיו על עיניו כדי שלא לחזות בגלגל החמה הצובע את הרקיע בדם. אולם כתמי הדם המשיכו לשטוף את איבריו בגלים של רעד בלתי נמנע, עד כי היה ברור לו, כי עלילת קריני לא תמה. וכי לחינם קיפחו חבריו המורדים את חייהם? וכי לשווא עלה בידם להביס את אנשי טריאנוס ולהחריב את מקדשי אליליו? אמנם מעטים היו אלו, אשר שרדו את נקמתו של הקיסר הקודם, והטובים שבהם הושלכו אל מכלאות חיות הפרא ואל מאכלת הגלדיאטורים, אולם המרד לא היה לשווא.
שפתיו שבו ולחשו: לא לשווא! כף ידו נקמצה לכדי אגרוף. לא, נענע בראשו שוב ושוב, המרד בקירנאיקה לא היה מיותר. ובזכות הגיבורים שאסף עוד יקום ויהיה, והפעם יביא לניצחון גורף. ללא ספק.
"אדוני המפקד" קטעה הקריאה את רצף מחשבותיו, "מצאנו את האדם הזה באחת השלוחות". שני צעירים נכנסו פנימה והניחו בזהירות על גבי מצע של קש את האדם שהחזיקו, נטול ההכרה.
שאול התקרב אליו ובחן בקפידה את הפנים השרוטות ואת הכתף המדממת, שלא היה די בכריכת הבד הגסה שנכרכה ברישול מעליה כדי להועיל לה.
"מהרו והביאו את ילקוט הצמחים" קרא אל אחד מנאמניו, והלה מיהר אל פנים המערה וגרר אחריו שק פשתן, ששמני מרקחות דחוסים בו בצרורות.
אצבעותיו המיומנות של סוורקוס, אשר נאלץ לטפל בפצועים לא פעם ולא פעמיים, מיששו בירכתי התיק, עד שנמצא העשב הרצוי. אי מי הגיש לו, כלמוד נסיון, כלי חרס ובו דבש, בשעה ששאר הנוכחים הצטופפו מסביבו בסקרנות, נכונים ללמוד ממנו גם את טיבה של אמנות זו, היא אמנות הריפוי.
"מהרו והביאו לי כלי עם מים רתוחים" ציווה על האחד, "ואת כלי הגחלים, בבקשה" לחש אל האחר.
עיני הכל צפו בו בשעה שחיטא כף מברזל בין גחלי האש, והכניס אל כלי החרס עשב בעל ריח חריף תוך בישולו במעט הדבש.
"זוהי הלענה" הרים עיניו לבסוף ובחן את קהל צופיו, "גדלה היא בשפע באזורנו ואין כמוה כדי לקרר את הדם ולחטא את הנגע".
לאחר שהיה שבע רצון ממראה המרקחה, החל סועד את פצעיו של האיש. על אף היותו נטול הכרה, ניכר כי הטיפול כרוך היה בהרבה סבל, כיוון שפניו התעוותו והאנחה נמלטה מפיו.
ומאוחר יותר, בשעת ליל מאוחרת, בשעה שחומו של האיש גבר, נותר שאול לבדו ער, רכון לצד הפצוע וקשוב להזיותיו.
הדברים לא היו זרים לו – גזירת המילה, רדיפת המוהל שנתפס בשעת מעשה ופציעתו תוך כדי בריחתו – סיפורים רבים וקשים מאלה הגיעו כל העת לאוזניו. גם בקריני הלכו ונתחדשו הגזירות חדשים לבקרים ותבעו קורבנות יום ביומו. לא אחת היה שאול עֵד לקיומם של יהודים חלשי אופי ששיתפו פעולה עם השלטונות והסגירו לידיהם "עבריינים", וביניהם תלמידי חכמים חפים מפשע ויראי שמיים. אהה, כששאול נזכר בכך, צפה החימה ועולה בתוכו להשחית.
ושמא קיים אי מי שכזה, המצר בשעה זו את מהלכם של מתכנני המרד?…
3
מים קרים, אשר הוספגו שוב ושוב וזרזפו ממצחו, העירוהו לבסוף.
חנינא פקח עיניו ומצמץ בהן שוב ושוב, כמתקשה להתרגל לאור הקלוש אשר בקע מבעד לפתח המערה.
היכן אני? נבהל והחל משחזר לעצמו את הימים האחרונים, ככל אשר אפשר לו זכרונו לשחזר. כפר נידח, ביקתת עובדיה הסנדלר ותינוקות המועברים אליו – בזה אחר זה. נביחות כלבים מזי ריר, שעטת סוסים וחיצי סרדיוטים שנונים הנשלחים לעברו בזה אחר זה… ועתה, היכן הוא? וכי כך נראה השְׁאוֹל? שוב ושוב שפשף עיניו, כמתאמץ למחות את מסך הערפל שלעיניו, עד שהבין, כי כיסוהו במכוון ביריעת בד, וכי כפות ידיו קשורות זו לזו לבלתי הועיל.
וכי מחנה רומאים הוא זה? חנינא היטה אוזנו לשמוע את בליל הקולות, וברי היה לו כי אין זו לטינית אלא ארמית. אמנם בורים הם הדוברים ולשונם מחוספסת ובלתי משכילה, אך בני עמו המה לכל דבר.
מדוע, אם כן, קשרוהו? וכי שודדים הם אלה, מדוע לא הרגוהו עד כה?
כאשר ניסה לצעוק ולהטות את תשומת לבם כלפי העובדה ששב להכרתו, לא מיהרו להתייחס אליו. ניכר כי היו טרודים במעשיהם. ריח חריף של אש עלה בנחיריו, וחנינא ניחש שהם עסוקים בבישול לשאר בני החבורה. עתה, לאחר ששבה אליו הכרתו, חש חנינא במדקרות רעב וגל של חולשה פשט בו. מאן דהוא ניגש אליו והשקה אותו במים מנאד העור שבידו. עכורים אמנם וטעמם תפל, אך די היה בהם כדי להשיב אליו, לפי שעה, את נפשו.
"היכן אני?" אזר אומץ ואמר, "בני עמי אתם, אז מדוע קשרתם את ידיי?"
האיש הצטחק בקולו הגס.
"מצאנו אותך שרוע באחת השלוחות, ואין לנו מושג מהי זהותך, האם משלנו או מאויבינו. כאשר ישוב המפקד, יוכרע מה יעלה בגורלך".
גל של צמרמורת חלף בבשרו של חנינא. אלו הם שודדים, אם כן, וסיכויי השארתו בחיים הינם קלושים ביותר.
"אל תדאג" פנה אליו אחר וקולו רך יותר מקודמו, "אתיר לך את ידיך, על מנת שתוכל ליטול ולאכול. שים לב, רגליך קשורות, ומוטב שלא יעלה בראשך לבצע מעשה נמהר ומיותר".
חנינא הבין את הרמז, וזיעה קרה התפשטה על מצחו. אסיר תודה היה כאשר הונחה בידו פת לחם ריחנית, הכרוכה בבצל, וטעמה היה נהדר. מעולם, לפני כן, לא חשב שיתענג על סעודה פשוטה שכזאת. עם זאת, לבו לא פסק מלהלום. שעותיי עלי אדמות מתקרבות אל סופן, לחש לו ייאושו, וכי מה הטעם היה לברוח מפני הערלים, אם נפלתי בסופו של דבר בידיהם של בני בליעל צמאי דם?
שעה לאחר מכן, כשלבו מפרפר כדג רקיק שהוצא מן המים, נלקח אל פנים המערה לפגישה עם ראש הכנופיה.
חנינא כרע תחתיו והשפיל פניו, כשהוא מכין עצמו למהלומה. להפתעתו הסירה יד אלמונית את המסווה שעל פניו, ולאור נרות מרצד הבחין בחיוכו הרחב, ההולך ומתפשט על פניו.
"אני רואה שהפחידו אותך כהוגן" צחקק האיש, "צר לי שכבלו אותך באופן משפיל שכזה, אבל אלה הנהלים שהנחלתי להם, לאנשיי. כך עליהם לנהוג עם כל זר המגיע באופן אקראי למקומנו, כיוון שרבים הם המלשינים הרוצים ברעתנו".
דבריו של האיש היו לוטים בערפל. ממה חוששים בני הכנופיה? מי עלול להתנכל אליהם? בוודאי לא חיילי הלגיון, שאין להם כל עניין בשמירת החוק והצדק.
"מנין לך שאינני כזה?"
האיש הצטחק, "לא, אינך כזה" חזר והצטחק, "אינך בוגד ומוסר שנפלת לידינו במסווה".
חנינא הביט בו בתדהמה. האם צותת האיש לדבריו בשעה שקדח מחום והַזַה? משום מה, הידיעה שלא חושדים בו, נסכה בו שלווה ושקט.
"עם זאת, יודע אתה יותר משאתה צריך לדעת" המשיך האיש בדבריו, בהסתייגות, "עתה, לאחר שהתוודעת בעל כורחך למקומנו, יהיה עליך לקצוב לעצמך את עונשך".
שכבת זיעה קרה שבה והתפשטה על פניו, ועם זאת תחושת אי-הוודאות הלכה והחמירה. כיצד יתכן הדבר שהוא, החטוף הנתבע לדין, יקצוב לעצמו את דינו? לא כך דמיין לעצמו את חייהם של המנודים מן החברה, המסתתרים במערות ובנקיקים.
"אם תסכים להמנות בין אנשינו, נשמח לקבל אותך כאחד מאיתנו. תוכל לקבל כלי נשק לידיך ולהכין לעצמך קשת ראויה. אמנה את אחד מאנשיי שיכשירך בכל הכישורים הדרושים לך. אך אם לא תחפוץ בכך…" התמהמה האיש במכוון, כשהוא לוקח לריאותיו נשימה עמוקה.
לבו של חנינא החל דופק מחדש, וכבר דימה לחוש את החבל הכרוך על צווארו ולזהות את צלליתו של מלאך המוות, העומד בסמוך אליו.
"אם תתעקש שלא להישאר פה" המשיך הדובר, "יהיה עלינו לקשור את רגליך ועיניך, בשנית, ולהוביל אותך למקום מרוחק על-מנת שלא תצליח לזכור ולאתר שוב את המקום הזה אי פעם ולהמיט על ראש כולנו קללה".
חנינא נדהם. לקח לו מספר דקות לעכל את הדברים. וכי חייו מוצעים לו במתנה, או שמא זוהי רק מזימה? יש לו אפשרות לצאת מכאן ולהיעשות לבן חורין, ומובן מאליו שזוהי ההצעה שבה יבחר. אז מדוע הם מציעים לו להישאר, אם כן, ולהיות לאחד מהם? וכי איזה אדם הגון שהשכל בקודקדו יסכן את חייו ויצטרף למאורת שודדים?
"מה הטעם להציע לי להצטרף ולהיות לאחד מאנשיך?" העז לבסוף לשאול, "מוהל אני במקצועי וכל טיפת דם ששפכתי מימיי נועדה לשם מצווה. מעבר לזה מעולם לא פגעתי באיש, מעולם לא שלחתי יד בחפץ שאיננו שלי".
האיש שלמולו נתן בו מבט מופתע, כמנסה לעכל את דבריו, וכשהבינם פרץ בצחוק.
"אינני דורש ממך לשלוח יד בדבר שאינו שלך, כשם שאינני דורש זאת מאף אחד מאנשיי. וכי לשודדים חשבת אותנו? חה חה".
הם אינם שודדים, נדהם חנינא, אז מי הם לכל הרוחות?
"אם תחליט להשאר פה ולהיות לאחד מאנשיי" אמר לבסוף, כשהוא מתקרב ונותן בו, בחנינא, מבט ארוך ונוקב, "אכן יהיה עליך ללמוד להחזיק בחרב ולדייק את קליעות חיציך, אך לא כדי לפגוע באנשים חפים מפשע, חס וחלילה" שב וצחק, "לא, לא לשם כך אנחנו מסכנים את נפשותינו כאן, בהרים, ומניחים מאחורינו את נשותינו וטפנו לבדם".
(מתוך גליון הבא, גליון 25)
הבהרה לקוראים: בחודש הקודם התחלנו להביא סיפור בהמשכים, המיועד גם לציבור הנשים והנוער. אמנם היו קוראים לא מעטים, אשר בקשו שלא נשנה מהקו של העלון מקדמת דנא בהיותו עלון תורני המחולק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, להבדיל מירחונים שונים המיועדים יותר לבני הבית. על־כן בעקבות התיעצות עם הועדה הרוחנית של העלון, ובהיותנו קשובים לציבור הקוראים, הוחלט שלא להמשיך בפרסומו של אותו סיפור. תקוותנו שהכרעת הועדה תתקבל בהבנה בקרב קוראי העלון. ובהזדמנות זו נדגיש, כי נשמח תמיד לקבל משוב מציבור הקוראים היקר. בברכה, אגודת "קדושת ציון"
[1] קיריני, עיר בלוב – כעשרים שנה לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, ארבעים וחמש שנה אחר חורבן הבית, פרץ מרד יהודי התפוצות באימפריה הרומית במספר מוקדים, כאשר המרכזי שבהם היה קיריני. כמו-כן התמרדו יהודי אלכסנדריה שבמצרים, יהודי קפריסין ויהודי מסופוטמיה, ויתכן שהמרד התפשט אף למקומות נוספים. היהודים באופן כללי היו מופלים לרעה באימפריה הרומית, ומאז חורבן הבית הוטל עליהם מס לאליל הרומי כהשפלה תחת מחצית השקל שהיו נותנים למקדש. מעת לעת היו עימותים שונים על רקע דתי ותרבותי בין היהודים לגויים בכל רחבי האימפריה, והמרד היה שיאו של התהליך. הוא נמשך שנתיים, ובמהלכו מתו מאות אלפי אנשים משני הצדדים. בסופו של דבר המרד דוכא באכזריות, אך גם האימפריה הרומית ספגה אבדות רבות. בחז"ל מוזכר מרד זה ברמזים ספורים.