בהמשך לדברינו בעלון הקודם אנו ממשיכים להביא מכתבים ושאלות שנשלחו אלי עקב המאמר על הספר "ויואל משה". ועתה נחזור למכתבו של הרב ש.ו.נ הי"ו שאכנהו ולא אדעהו שכתב קונטרס בשם ישיב לציון ובו ביקש להשיג על רוב דברינו[1].
והנה, לאחר שבמאמרי הקודמים הארכתי להוכיח שאין איסור בעליה המונית לא"י מהגלות אם היא ברשות ולא מתוך מרד ומלחמה, רצה הרב הנזכר לטעון על מה שכתבתי על דברי הרב "ויואל משה" בסיכום הענין. וזאת אשר כתבתי שם:
מה מאד תמוהים דברי הרב שכתב (אות כג):
האומרים שכל ישראל מכל מקומות מושבותיהם יסעו לא"י, כל אלו מדברים בפה מלא נגד כל דברי חכז"ל שבכמה מקומות בש"ס ובמדרשים ובכתבי האר"י. וכו' גם יש בזה העברה על השבועה שלא יעלו בחומה וכו'.
הגאון ותלמידיו, היעב"ץ, הנצי"ב מוולאז'ין, גדולי אדמור"י החסידות, מהר"ם חאגיז, החפץ חיים ועוד רשימה ארוכה ארוכה של חכמי ישראל לדורותם כולם זרזו על עליה לא"י, א"כ במחילה מכב' תורתו, דבריו קשים לשמוע. עכ"ל.
ע"ז בא הרב הנ"ל כמתרץ לשיטת הרב ויואל משה וכה דבריו:
ומה שכל גדולי ישראל זרזו על עליה לא"י אינו עליה כחומה שהוא אלא הוי ככל יחיד ויחיד שרצה לעלות אבל לא שכל או רוב ישראל יעלו.
ובכן, רצונו לחלק חילוק ולומר, שכל מה שגדולי ישראל זרזו על עליה לארץ ישראל כוונם היתה שיעלו כיחידים אבל לא התכוונו שיעלו עליות גדולות אפילו אם האומות מסכימות.
ולענ"ד חשב להציל ולא הציל, וזה מב' סיבות. שהרי בשביל לטעון זאת עליך להעמיד שכל גדול"י אכן סברו שאסור לעלות מן הגולה עליה גדולה אפילו ברשות האומות וזה אינו, שהרי האדמו"ר מסאטמר כמעט יחיד הוא בשיטתו כמו שהארכנו בזה במאמרים הקודמים.
זאת ועוד, הבה נתבונן במעשי רבותינו בכל הדורות ונראה האם רצו רק לעודד עליה מצומצמת, או שמא כוונתם אף לעליה גדולה.
ידוע הדבר ומפורסם הענין בתלמוד במקומות רבים, שרבותינו קבעו הלכות רבות מצד ישוב ארץ ישראל. ואציין את חלקן, ואתה ידידי הקורא התבונן עד היכן הדברים מגיעים[2].
אדם הרוצה לעלות לא"י ואשתו מסרבת – תצא בלא כתובה ודנוה כמורדת[3].
לבסוף הגיע לארץ, ורוצה לקנות שדה או דירה יכול לקנות מיד הגוי אפילו בשבת ע"י אמירה לנכרי[4]. ואע"פ שבשאר מצות לא התירו אמירה לגוי במלאכה דאורייתא, כאן התירו "משום ישוב א"י לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה" לשון רש"י (גיטין ח:).
נכנס לביתו ורוצה לערוך בו שינוים אומרים לו אל תסתור ביתך לעשותו גינה ואפילו את חורבתך אל תיטע ותעשה גינה שלא תחריב את א"י[5].
רצה להתפרנס מגידול בהמות אמרינן ליה אין מגדלים בהמה דקה בא"י משום ישוב הארץ שמבער את השדות[6].
בקשה נפשו לעסוק במסחר. אומרים לו, ראה שלא תסחור בדברים שיש בהם חיי נפש[7] [חטה שמן וכו'], וגם אם תרצה למוכרן לחו"ל דע שאין להוציא מארץ ישראל פרות שיש בהם חיי נפש, וגם זה משום ישוב א"י[8].
שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חברו ורצה בעל הזיתים לעקור את זיתיו וליטלם, אין שומעים לו, משום ישוב ארץ ישראל, אלא יעמדו במקומם ובעל הקרקע יחלוק עמו הפירות[9].
וחיובים אלו לא רק על היחיד אלא אף על הכלל, שהלוקח עיר בארץ ישראל כופים אותו ליקח לה דרך מארבע רוחותיה משום ישוב ארץ ישראל[10] להקל על הגישה לעיר.
וחייבונו חכמינו לשמור על נוי העיר אין עושים בערי ישראל שבארץ ישראל שדה מגרש ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש[11], וכיוצא בזה שאר דינין שקבעו חכמינו משום מחריב את נוי העיר. וידוע שאין תקנה זו אלא בארץ ישראל, "אבל בחו"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום. והלואי שתינוול [חו"ל] בפני יושביה" (לשון רמב"ן בחידושיו ב"ב כד:).
ואפילו לצורך עצי המערכה אשר על המזבח לא התירו להביא עצים של זית ושל גפן, משום ישוב הארץ[12], שאם ישרפו הגפנים והזיתים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל[13].
ואתה פה עמוד עמדי וצייר בדעתך תלמיד חכם הדור במראהו ופניו מאירות, אשר לו עבד כנעני שפל ונבזה, החשוד על הגזל ועל פריצות[14], עבד זה – עם כל "מעלותיו" – יכול לכפות את רבו נשוא הפנים לעלות לא"י, שזוהי לשון הרמב"ם:
"עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד גויים. (הל' עבדים פ"ח ה"ט).
ויותר מהמה בני, אם אותו העבד הנז' ברח מחו"ל לארץ ישראל, אין מחזירין אותו לעבדות ונקרא גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו (שם הל' י -יא). ודין זה מופלא מאד, ולומד רבינו הרדב"ז (ח"ה סי' אלף ת) דבר גדול מדין זה וזו לשונו: "משום גדולת וקדושת ארץ ישראל עשה אותה הכתוב כעיר מקלט לענין זה כדי שכל העולם יתאוו לשבת בה וישתוקקו אליה ויכספו לישב בצילה".
הרי שלך לפניך וכל המתבונן בענין זה יראה במראה ולא בחידות כמה התאמצו רבותינו לחבב עלינו את ארץ ישראל, להרבות את הישוב בה, ליפות אותה לעשות אותה נוחה וראויה למגורים ולא סייגו את דבריהם ליחיד או לרבים אלא בפשטות רצון ההלכה היא ליישב את א"י כמה שיותר.
ופשוט וברור שהקו המנחה את רבותינו בדרך זו שדרכו בה הוא משקלה של ארץ ישראל, שהרי כל ספר בראשית לא הוצרכנו לקבלו בכתב אלא משום כח מעשיו. וכן אמרו רבותינו (נדרים כב:): אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. וקח לך את הגדרתו המופלאה והקולעת של ר' ירוחם ליבוביץ משגיח דמיר זצ"ל ותו לא צריכת וז"ל:
"אנחנו לומדים תורה הרבה ואינה אצלנו אלא פרקים פרקים וזה אינו טוב. העיקר הוא שכל התורה כולה צריכה להיות המשך אחד, וסוגיא אחת כמו פרק המפקיד. מבראשית עד לעיני כל ישראל היא סוגיא אחת. ורבי יצחק (המובא בדברי רש"י לפסוק ראשון של בראשית "כח מעשיו הגיד לעמו לתת לעמו נחלת גוים" שלא יאמרו הגוים לסטים אתם) מבאר לנו שהסוגיא של כל התורה כולה היא ארץ ישראל. הנשמה של כל התורה כולה היא כיבוש הארץ. (דעת תורה בראשית דף ד.)[15]".
לכן, לבוא לדחוק ולטעון שכל גדול"י שזרזו על העליה לא"י התכוונו רק לעלית יחידים ולא עלתה על ליבם עליות קבוצתיות, כי סברו כולם כדעת יחיד הוא האדמו"ר מסאטמר – שחשיב העברה על השבועה, טענה משונה היא. מלבד מה שקשה להעמיס כן בדבריהם שהרי לא חילקו בדבריהם בין רב למעט ולא סייגו את דבריהם כלל.
אבל, גם אם יבוא חושב מחשבות וירצה לטעון כך – אתי מעשה ומפיק מידי מחשבה זו – מעשה רב של תלמידי הגר"א הבעש"ט אוה"ח ר' חיים אבולעפיא ועוד שעשו מעשה ועלו והעלו לא"י והמפורסמות אינן צריכות ראיה וכמו שכתב ר' ישעיה חשין זצ"ל וז"ל (בספרו דברי ישעיהו):
"השורש הגדול של הישוב עד כה ועד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו הוא תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, שהם הם שיסדו והקימו את יסוד הישוב במסירות נפשם ומתוך סכנות נוראות. בזכות השרש הזה תלוי כל קיום הישוב והרחבתו"
ולענ"ד, רבותינו האחרונים הלכו בעקבות הקדמונים, לזרז על הישוב בא"י במחשבה דיבור ומעשה, כמו שהתבאר לעיל, ובלבד שלא יעלו מן הגלות מתוך מרד ומלחמה, אלא מתוך הסכמה ורשות וחפץ, כדכתיב עד שתחפץ.
וכאן למעשה סיימנו את כל סוגית העליה ברשות האומות ואני מקוה קורא יקר שלא אתיש אותך עוד בסוגיא זו, אך כמתנצל אומר – שהסיבה שהתעכבתי רבות על ענין זה בין במאמרי הקודמים ובין בתגובתי זו לקונטרס הנ"ל, היא החשיבות הרבה שמייחס האדמו"ר מסאטמר לשבועה זו של "לא יעלו בחומה", כי מבואר למתבונן שכמעט כל מהלכו ושיטתו מבוססת על הפירוש שלו לדברי הגמ' הנ"ל – ר"ל – שיש איסור לעלות מן הגלות לא"י גם אם האומות מסכימים. וממילא אם יסוד זה צריך עיון מחדש, כל שיטתו צריכה עיון מחדש, בבח' גופא בתר רישא גריר.
[1] והנה, להביא את כל שאלותיו ותשובותי לא תמיד ימצא בהם הקורא טעם, מכיון שעליו להיות מונח במאמר וראיותיו כדי להבין היטב את הקושיא והתרוץ. לכן אמרתי אני אל לבי להביא כמה מהשגותיו בלבד שבהם יש תועלת כללית לקורא ומהם ובם יתבארו יסודות בסוגיא זו. עם זאת, הרוצה להעמיק בסוגיא זו ולראות את מאמרי שהתפרסמו עד כה ואת תגובתו אליהם ואת תגובתי אליו יכול לקבלם בכתובת זו jhhouvc@gmail.com
[2] הדינים המובאים כאן הם לא באו לפסוק הלכה כמובן אלא שורשי הדין הם ואידך זיל גמור.
[3] כתובות קי.
[4] גיטין ח:; ב"ק פ:.
[5] רמב"ם שמיטה ויובל פי"ג ה"ו.
[6] ב"ק עט: רש"י שם.
[7] ב"ב צא.
[8] ב"ב צ: ושו"ע חושן משפט סי' רלא סע' כו וראה שם בסמ"ע.
[9] ב"מ קא. ושו"ע חו"מ קסח סע' א. ראה שם, שעמדו חכמים על דעתם שבעל הזיתים ודאי יטע זיתים אחרים בשדהו, כמו שנטע בתחילה, מה שאין כן בעל הקרקע שלא נטע בתחלה זיתים בשדהו, ואם יטלם בעל הזיתים שוב לא יטע אחרים – סמ"ע.
[10] רמב"ם שכנים פ"ו ה"ב.
[11] תו"כ בהר פרק ו; משנה ערכין לג:.
[12] משנה תמיד כט. וגמ' שם, רמב"ם איסורי מזבח פ"ז ה"ג.
[13] המפרש לתמיד שם.
[14] אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. עבדים ונשים משום עבירה ועבדים וקטנים משום פריצותא ופרש"י משכב זכור (פסחים צא.).
[15] וזה המשך דבריו שם: "תכלית זאת כבר מתגלה לנו בפרשת נח, שהכתוב מדלג על כל יחוסי המשפחות ומגיע מיד לאברהם אבינו. וכל החומש בראשית מדבר מהאבות, ואח"כ על שעבוד מצרים , גאולה, מעמד הר סיני, וכל הפלפול הגדול הזה עד שמגיע לכיבוש הארץ שזה תכלית כל ספר משנה תורה (דברים)."