כמו שכתבנו בגליון הקודם, אנו ממשיכים להביא מכתבים ושאלות שנשלחו אלי עקב המאמר הנ"ל. ועתה ניתנה ראש למכתבו של הרב ש.ו.נ – שאכנהו ולא אדעהו – אשר כתב קונטרס בשם 'ישיב לציון', ובו השגות על רוב דברינו.
והנה, להביא את כל שאלותיו ותשובותי לא תמיד ימצא בהם טעם הקורא, מכיון שעליו להיות מונח במאמר ובראיותיו כדי להבין היטב את הקושיא והתרוץ. לכן אמרתי אני אל לבי להביא כמה מהשגותיו בלבד, שבהן יש תועלת כללית לקורא, ומהן ובהן יתבארו יסודות בסוגיא זו[1].
והנה בחרתי להביא שתי שאלות משאלותיו הנוגעות בכמה עובדות היסטוריות, שחושבני שתועלנה לכלל הקוראים. וזו לשונו:
ותחילת דברי הרב המשיג הינם על דברי הרב בספר על כך שמה שאין לעלות לא"י בחומה היינו אפילו ברשות העמים, והשיג עליו מדברי הגר"ח פאלאג'י, ה"אבני נזר", "הכפתור ופרח" והמהרש"א הרב מינצברג וה"אור שמח".
והנה התעלם הרב המשיג מכמה וכמה דברים. הלא אף אי נימא דברשות יהיה מותר לעלות, מ"מ בוודאי היו אף עליות שלא היו ברשות. ושהיו נגד השבועה, כגון עליית ספינות המעפילים, שזה ודאי שלא היה ברשיון האומות, דהיינו שחלק מהתקבצותנו לפה אף לפי דברי הרב המשיג הייתה נגד השבועות.
תשובה.
לא הבנתי מהי קושיתך, שהרי אם רצונך לדון מה היה בעבר, מאי דהוה הוה, ואין שום נ"מ למעשה היום[2], שהרי אנו פה, ועולים מכל מקום לא"י בלי התנגדות. וממילא שבועה ליתא.
אלא מה רצונך לומר, שמכיוון שיש שעלו שלא כדין, א"כ אף הבאים אחריהם אסורים הם לעלות מכיוון שבאו מכח הראשונים? אין אלו אלא דברי נביאות.
ודע, שאף אותם שעלו לארץ נגד רצון המנדט הבריטי – אין זה מוכח כלל שעברו על השבועה. ואף שידוע שאותם שארגנו את מבצעי ההעפלה לא שאלו לדעת תורה ולא כוונו מעשיהם עפ"י ההלכה, עדיין יש לעיין טובא בדבר זה. ונקדים סקירה היסטורית קצרה ונחוצה.
לאחר ארבע מאות שנות שליטה בא"י נכנע השלטון העות'מאני בפני הבריטים. השטחים אשר נכבשו מהם נחלקו בין צרפת ואנגליה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם חבר הלאומים [שלימים נקרא האו"ם], שהחליט כי עמים אשר עדיין אינם מסוגלים להקים שלטון עצמאי ויציב ישלטו בידי עמים מפותחים יותר, עד שיתבסס השלטון המקומי ויתאפשר להעביר אליו את השלטון באופן מוחלט.
ואכן בשנת התר"פ [1920] הוקמה ועידת סאן רמו[3], ובה הוחלט שבריטניה תקבל מאת האו"ם מנדט (פי' יפוי כח) על ארץ ישראל ועבר הירדן במטרה ליישם את הצהרת בלפור[4].
התחייבות בריטניה בשלטון המנדט היתה בין השאר "להקל על עליית יהודים לארץ ישראל ולגרום ליישוב צפוף של יהודים בכל חלקיה, כולל אדמות מדינה ושטחי בור שאינם נדרשים למטרה אחרת"[5].
והנה, ברגע שהתחילו הערבים יושבי הארץ להתקומם על השלטון הבן לקיפוח וכו' והחלו בשורת מעשי טרור נגד הבריטים והיהודים, החלו הבריטים להשתמט מחובתם והגבילו את העליה וכו', ועל בסיס זה הוקמו הארגונים המחתרתיים, אשר בין השאר ארגנו את מבצעי ההעפלה שהזכרת. עד כאן סקירה היסטורית זריזה. ולסיכום:
א. א"י ניתנה מחבר העמים [האו"ם דאז] לבריטים.
ב. היא ניתנה להם בתורת פקדון ויפוי כח בלבד, עד אשר יתכונן שלטון יהודי יציב בא"י.
ג. שלטון המנדט לא קיים את התחיבויותיו כראוי [דבר שאינו נתון במחלוקת] והגביל את העליה.
ד. מכיוון שכך עלו יהודים שלא ברצון הבריטים.
והנה אני לכשעצמי איני רואה בכך עבירה על השבועות, שהרי היהודים עלו ברשות האומות, ורק המנדט – שכשמו כן הוא – רק מיופה כח – החליט מה שהחליט.
שאלה ב.
ומה שהביא מדברי הכפתור ופרח שמתיר עליה שלא ע"מ לכבוש הנה אם למעשה יש תשובה דהלא כל עליית הציונים לפה היא הייתה על מנת לכבוש את הארץ וממילא לפי הכפתור ופרח אמנם עלייה ברשות מותרת אבל עליית הציונים הייתה אסורה מלבד מה דאמרנו על עניין המעפילים שהיה בוודאי שלא ברשות.
תשובה.
גם כאן במחילה לא הבנתי דבריו. שהרי בעליה על מנת לכבוש מדובר שישנה ישות ריבונית בארץ, ואנו עולים וכובשים אותה מידם.
אך במקרה דנן לא נגע ולא פגע, שהרי הארץ נכבשה ע"י האנגלים מיד התורכים. ואותם אדוני הארץ ברשות חבר העמים הם הם שהחליטו ליתן לנו את הארץ מכמה סיבות, ואחת מהן סיבה דתית[6] הנעוצה בזיקתם לתנ"ך של ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' ושר החוץ שלו ג'יימס בלפור.
וכמו שכתב אחד מבכיריהם, קולונל סקוט שמו (מגילת הגדוד עמ' 231):
"בחלקה של אנגליה נפל כבוד גדול. קרענו דף מן התנ"ך אשר עליו חרותה הנבואה העתיקה ביותר, ועל השטר של הא-להים הוספנו את ערבותו של העם האנגלי".
ואל תשתבש לומר, שהערבים שהיו אז בארץ היו בעלי הארץ. כי מעולם לא שלטו הערבים (הנקראים היום בשם פלשתינאים) בארץ חמדה. וכמו שכתב אחד החוקרים: "מעולם לא היה שלטון ערבי בארץ ישראל. גם בימי השלטון המוסלמי בארץ ובירושלים, היו השליטים לא ערבים. הסלוג'ים היו תורכים. צאלח-א-דין היה כורדי, הממלוקים היו תורכים, וכן העותמנים ששלטו בארץ ארבע מאות שנה עד הכיבוש האנגלי" (ד"ר מנשה הראל, 'זאת ירושלים' עמ' 63).
[1] עם זאת, הרוצה להעמיק בסוגיא זו ולראות את מאמרי שהתפרסמו עד כה ואת תגובתו אליהם ואת תגובתי אליו יכול לקבלם בכתובת זו jhhouvc@gmail .com
[2] וכמו שאמר הגר"י אדלשטיין זצ"ל, שאין מצד השבועות שום נ"מ למעשה, ולכן אין טעם לעסוק בהן, ושהתנגדותו של הגרא"מ שך למגורים ביש"ע היתה משום הסכנה שבדבר (הובא בחוברת 'דעות גדולי הפוסקים על שבועת הגלות', עמ' 23).
[3] היא היא ועידת סאן רמו שעליה כתב בעל ה'אור שמח' (במכתב שפורסם ב"התור" תרפ"א), וז"ל: "אמנם כעת הסיבה ההשגחה אשר באסיפת הממלכות הנאורות בסאן רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב א"י ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה. ומצווה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצווה זו, ואולי על זה נאמר (ירמיה לא) עד מתי תתחמקין".
[4] ויש לך לידע, שבהצהרה זו דובר על נתינת כל ארץ ישראל כולל עבר הירדן לעם היהודי, ואכמ"ל.
[5] סעיף 6 לכתב המנדט.
[6] וכעין זה אנו רואים בדברי נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן, שהכיר במדינת היהודים דקות לאחר הכרזתה:
"אגיד לכם מה הניע אותי לעשות מה שעשיתי. אני חונכתי על התנ"ך. אמי לימדה אותי את ספר הספרים עוד טרם שהגעתי לגיל בית ספר. ואני נזכרתי שנאמר בחומש שה' הבטיח ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". וכאשר הענין הזה עלה על הפרק נזכרתי באותו פס' ובהבטחות א-לוהיות אחרות שניתנו ליהודים על א"י, וגם בחזונם של נביאי ישראל בדבר ארץ הקודש, ואמרתי לעצמי 'אם בכחך לתת יד שהבטחות א-לוהיות אלה תתקיימנה, איזה זכיה גדולה מזו יכולה להתרחש לך? וניסיתי לעשות מה שעשיתי" (עיתון הצופה, י"ז טבת התשל"ג).