בענין שם ה'

ויקרא שם בשם הוי"ה א-ל עולם.

מיסודי היהדות ומערכיה הנכבדים ביותר הוא ענין ידיעת ה', כמ"ש 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' (ירמיה ט', כ"ג), ונאמר 'כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה…' (תהלים צ"א, י"ד – ט"ו), ונתתי את ליבי לדרוש ולתור בעניני ידיעת ה' א-לוהינו, ויהי רצון שיהיו הדברים לרצון לפניו ית' ויהיו לתועלת לי ואולי גם לאחרים.

ויש להתבונן בענין שם הוי"ה, שהוא השם העיקרי של ה' א-להינו א-להי ישראל ית"ש, ויש לעמוד על פירושו ועל ענינו.

הנה פירוש שם זה מוסכם הוא על כל חכמי ישראל, שהוא מורה על כך שהוא ית' הווה תמיד, ונאמרו בכך כמה נוסחאות כיצד להגדיר בדיוק את ענין שם זה, עי' בזה ברמב"ן בפי' לפרשת שמות (ג', י"ג) מה שהביא בזה מהרס"ג ומהרמב"ם, ועי' עוד ביתר המפרשים שם.

וכן כתב השו"ע באו"ח סי' ה', שפי' שם זה הוא שהוא ית' היה הווה ויהיה,  ועד"ז כתב שם הגר"א שפירושו הוא שהוא נמצא קיים, ובביאורו להיכלות פקודי האריך בזה, ושם כתב ששם זה מורה על הוויתו תמיד והוויתו מעצמו.

ובאמת נראה, שפירוש זה מקרא מלא הוא, שנאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי"ה א-ל עולם" (בראשית כ"א, ל"ג). והנה 'א-ל עולם' פירושו הא-ל הנצחי, שכן הוא פירוש 'עולם' בכל המקרא כולו, כמו 'חוקת עולם', 'ברית עולם', 'עבד עולם' ו'חרות עולם'.

[וז"ל האבן עזרא בפי' לקהלת (ג', י"א) עה"פ "גם את העולם נתן בליבם" – "ומילת עולם בכל המקרא לא מצאנוה כי אם על זמן ונצח, וכן אלוקי עולם ה' כמו אלוקי נצח או אלוקי קדם, וכן ומתחת זרועות עולם].

והרי, כי המקרא מפרש את שם הוי"ה שבו קרא אברהם, ומבאר כי פירושו הוא הא-ל הנצחי, והרי לפנינו פירושה של התורה עצמה לשם הוי"ה מה ענינו [ואין נראה לומר, כי 'א-ל עולם' הוא ענין נוסף על שם הוי"ה, שאם נאמר כן אזי לא יובן מה ראתה כאן התורה להוסיף תארים על שמו של הקב"ה יותר מבכל פעם אחרת בה נזכר ה' בתורה, אלא ע"כ שזהו פירוש שם הוי"ה, ובזה קרא אברהם, ועל כן פירשה כאן התורה ענין זה].  

ונראה עוד לדקדק ממקרא זה, שעיקר ענינו של שם הוי"ה הוא היותו לעולם שאין לו תכלה, ואין עיקר שם זה בא להורות על היותו מעולם דהיינו שאין לו תחילה, שכן הוא לשון עולם שבמקרא תמיד כנ"ל – 'ברית עולם' ו'חוקת עולם', שאין הם מעולם כמבואר, אלא הם לעולם, וכן הוא כאן, שעיקר הוראת שם הוי"ה ב"ה היא שהוא ית"ש יהיה לעולם.

ואחר שידענו זאת, יש לנו להתבונן על ענין אחד, שהנה כתבו הקדמונים שכל השמות אינם מורים על עצמותו  ית' רק על פעולותיו, ורק שם הוי"ה הוא מורה על עצמותו, דהיינו ששם א-ל המורה על היותו תקיף אינו אלא ע"ש שהוא פועל פעולות בתוקף, ושם א-להים אינו נקרא בו אלא ע"ש שהוא מנהיג את ברואיו, וכן כל השמות אין להם מקום להיות אלא אחר המצאות הנמצאים, אבל שם הוי"ה ב"ה שענינו הוא שהוא היה הווה ויהיה והוא נצחי – זה שייך בו מצד עצמו, שהוא מצד עצמו  נצחי הוא, ועל כן קראו הקדמונים לשם הוי"ה 'שם העצם'.

וז"ל הגר"א בביאורו להיכלות שם – "ובזה אנו נבדלים מן האומות, כי כל האומות משיגין את שמו ית' וכו', רק שאין משיגין את שם הוי"ה רק את שאר השמות, וכולן אינן שם העצם רק שמות משותפין, וכו' כי כל השמות משותפין ומושאלין מפעולותיו, לא כאלה חלק יעקב שהם דבקים בשם זה וכו' והוא שם העצם שאינו מושאל מפעולה רק מורה על הוויתו תמיד והוויתו מעצמו" – עכל"ק הצריך לעניננו.     

אמנם יש לשאול, שהרי נתבאר הרבה בדברי רבותינו המקובלים, שמצד עצמותו ית' אין לנו בו שום השגה ואין שייך בו שום קריאת שם אלא מצד פעולותיו והנהגותיו, כמו שהאריך בענין הנפה"ח, ואמרו הם ז"ל שאין סוף ב"ה א"א לכנות לו שום שם, וא"כ איך נאמר דשם הוי"ה ב"ה הוא שם מתיחס לעצמותו ית'. עוד צריך להבין, מפני מה באמת א"א לתת בו ית' עצמו שום שם, הלא זאת שהוא הווה תמיד אנו יודעים בו, ולמה לא נכנהו בשם זה.

וביאור הדברים הוא, ששם ענינו הוא הגדרה, ולא על פי כל נתון נכון ראוי לקרות לבעל אותו נתון בשם, ולדוגמא א"א לקרוא למרן הגר"ח מבריסק בשם 'בנו של הבית הלוי', שאע"פ שענין זה נכון הוא, מ"מ אין זו הגדרתו של מרן הגר"ח מבריסק. וה"ה בכל ענין כיוצא בזה, שהשם בא לבטא את הגדרתו של הדבר, ואי אפשר לקרא שם לדבר, אלא כאשר הוא אכן מבטא את הגדרתו של הדבר.

ועפ"ז נבין, שאף שודאי ידענו, כי ה' א-להינו הוא הווה תמיד, מ"מ מצד עצמותו א"א לנו לקרותו בשם זה, שמאחר שענינו האמיתי של הקב"ה נעלם מאיתנו לגמרי ואין לנו בו שמץ של השגה, אף כי ידענו בו שהוא היה הווה ויהיה, אין זה נכון להיות שמו דהיינו הגדרתו, מפני שאין זו הגדרתו באמת, רק עוד פרט של שלמות שיש בו מתוך אין סוף של שלמות שיש בו שאינה שייכת להשגתנו כלל.

ונמצא, א"כ, שאף שמיוחד הוא שם הוי"ה ביחס לשאר השמות בכך שהוא מתיחס לעצמותו ית', מ"מ מצד עצמותו ית' לא היה נכון לקרוא לה' בשם זה, שזהו רק ענין אחד שאנו משיגים בעצמותו ית', שאין נכון על פי זה לכנותו בשם זה.

והנה על פי האמור נותר לנו לבאר מה נתחדש בהנהגתו ית', שעל פי זה אכן ראוי לנו לכנותו בשם הוי"ה, מה שאין ראוי לנו לכנותו לפי עצמותו.

ויש לפרש הדברים ע"פ המשל הנ"ל, שהנה כאמור אין זה נכון לקרוא למרן הגר"ח מבריסק בשם 'בנו של הבית הלוי', שאין זו הגדרתו וראוי הוא לשם מצד עצמו, אבל לו יצויר שיתעורר בבית המדרש נידון בענין מה היה מנהגו של הבית הלוי בענין מסוים, והנה בתוך כדי הנידון הופיע ובא הגר"ח מבריסק לבית המדרש, אז הרי נכון לומר – הנה בא בנו של הבית הלוי, הבה ונשאלה את פיו מה היה מנהגו של אביו בענין. ונמצא, שלמרות שמצד עצמו של הגר"ח לא היה ראוי הוא להקרא בשם 'בנו של הבית הלוי', הרי שמצד הנידון העומד בפנינו, ראוי הוא לשם זה, שכן עכשיו ישנה משמעות מיוחדת לפרט זה, שהגר"ח הוא בנו של הבית הלוי, ועכשיו פנייתנו אליו ויחסנו אליו הוא מצד מה שהוא בנו של הבית הלוי.

וע"פ משל זה נבואה אל הביאור, שלמרות שאין לנו השגה בעצמותו ית' באופן שנוכל להגדירו, מ"מ לאחר שברא את עולמו, דיבר בו דברים, הבטיח בו הבטחות ונשבע בו שבועות, עתה יש לנו יחס אל זאת שהוא ית' שמו הווה תמיד ויהיה לעולם בעוצם כוחו, שבזאת יש לשבועתו ולבריתו משמעות נצח. ואף כי אין לנו הגדרה בו מצד עצמו, כלפינו נכון לנו להגדירו כא-ל עולם שיהיה לעד, שמשמעות ענין זה כלפינו היא שדבריו קיימים לעד ולהבטחותיו יש משמעות נצח.

ועפ"ז אמרו חז"ל בכל מקום, ש'אני ה" מובנו הוא נאמן לשלם שכר או נאמן לשלם פורענות. ואין כוונתם, שפירוש שם הוי"ה הוא משכיר ומעניש או נאמן, אלא שמשמעות שם זה כשהוא מופיע לאחר מצוות ועברות ענינו הוא 'אני הוא הקיים לעד, אשר לדברי יש משמעות נצחית, ודברי אשר יעדתי לשומרי מצוותי או לעוברים עליהם בודאי יבואו'.

ובפי' הרשב"ם לתחילת פרשת וארא כתב, וז"ל – "אני ה', ושמי מתפרש שיש בידי לקיים הבטחתי", והיינו כנ"ל.

וענין זה אנו מזכירים אותו בכל יום בברכת 'אמת ויציב', וכך אנו אומרים – "אמת, א-להי עולם מלכנו צור יעקב מגן ישענו, לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת, ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים" – והיינו, כי משמעות זו, שה' קיים לעד, לגבינו היא שמלכותו קיימת לעד ורצונו הוא יקום לעד, ולדבריו יש משמעות לנצח, שהם בודאי יהיו.

והנה יש לעיין מהו דבר ה' המרכזי בעולם, מהי הבטחתו ושבועתו? המתבונן במקרא יראה, שהדבר היחידי שה' נשבע לאבותינו הוא נתינת ארץ ישראל לישראל, וא"צ להאריך בדבר זה שכל המקרא מלא ממנו. ונמצא, א"כ, שעיקר משמעותו של שם הוי"ה, שענינו הוא הא-ל הנצחי שדבריו ודאי יהיו, מתממשת בנתינת א"י לישראל, וזהו עיקר גילויו.

וכן אמר משה איש הא-להים בברכו את עם ה' – "מעונה א-להי קדם ומתחת זרעת עולם" (דברים ל"ג, כ"ז), כלומר מעונך ישראל הוא הא-להים אשר מקדם ומתחת נושאות אותך הזרועות שיהיו לעולם, כלומר ה' א-להיך הוא הא-להים שמן העולם ועד העולם. ומהי משמעות דבר זה? "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל" (שם).

וכן נאמר – "ה' מלך עולם ועד אבדו גוים מארצו" (תהילים י', ט"ז), דהיינו שמשמעות מה שה' מלך עולם ועד היא שאבדו גויים מארצו.

והנה בימינו זכינו ונגלה שם הוי"ה לעיני מי שרוצה להתבונן, ופתאום אותו א-להים שההיסטוריה העולמית כמעט שכחה ממנו, שנראה היה לה שהוא שייך לעבר הרחוק אי שם בין מסילות מצרים לשבילי ארם נהריים – הנה הוא כאן פועל ומפעיל, ואותה שבועה נושנה לתת את ארץ אבותינו לנו הנה היא הולכת ומתממשת לעיני העמים. מן הראוי היה, כי עתה ירכין העולם ראש בפני הא-להים הקדמון, הא-להים הנצחי. אך לא, העולם עדיין מתכחש, אינו מודה עדיין כי יד א-להי ישראל עשתה זאת, ואף מנסה הוא לחבל בתכנית הא-להית. אך המתבונן ורואה את מעונה א-להי קדם, את אותן זרועות עולם פועלות – יודע הוא, כי ה' הפיר עצת גויים הניא מחשבות עמים, עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות ליבו לדור ודור, אשרי הגוי אשר ה' א-להיו העם בחר לנחלה לו.  

ויהי רצון שבקרוב יתקיים בנו מקרא שכתוב – "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'" (יחזקאל ל"ח, כ"ג), וידע כל בשר כי ה' א-להינו הוא א-ל עולם, בהקימו לנו ברית עולם, לתת את נחלת אבותינו לנו לאחוזת עולם.  

כתיבת תגובה