בעקבי הצאן – מסירות נפש על כיבוש ארץ ישראל [חלק א]

מבוא

מצות כיבוש ארץ ישראל כ"כ גדולה ונשגבה היא, ארץ ישראל היא "גוף השכינה", ארץ ישראל היא "גוף העולם הבא" – עד כדי שזו מצוות העשה היחידה אשר מצוה למסור עבורה את הנפש [חוץ ממלחמת עמלק, שגם היא במסי"נ, אמנם גם היא תכליתה לצורך כיבוש א"י, וכמש"כ (דברים כה, יט) '..תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח', ומיד אח"כ כתוב (כו, א) 'וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ' (ראה "קול התור" פ"ג ס"ח)].

ולכן צוותה התורה לצאת עליה למלחמה שהיא פיקוח נפש, וכמו שכתב המנחת חינוך (מצוה תכה – הריגת שבעה עממין):

"נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויי סכנה במקום הזה, ומצוה להרוג אותו אף שיסתכן".

וכן כתב להלן (מצוה תרד – מחיית עמלק):

"דנראה דאף במקום סכנה מחויב, כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כמה פעמים, והתורה צונו להלחם ומסכנים נפש במלחמה, א"כ גזה"כ הוא דאפי' בסכנת נפשות מחויב במצוה זו".

ועיין קהילות יעקב (סוטה סימן ו), שמש"כ בפרשת שופטים "אל תיראו" במלחמה – אינו משום שבטוחים שאף אחד לא ימות, "דודאי היוצא במלחמה הוא בספק סכנה, והרי ע"מ כן יוצאים, וע"ד שכתוב כזאת וכזאת תאכל החרב". ומש"כ "אל תיראו", היינו, שיהיה בטוח שכח חיילות האויב אינו מעלה ואינו מוריד, והכל תלוי בגזירת עליון, ואם נגזר עליו שיחיה, לא יוכלו אויביו לעשות לו כלום – עיי"ש בהרחבה.

[וא"ת, הא איתא (בבא בתרא צא,א): שמותר לצאת לחו"ל מפני הרעב, וק"ו מפני פיקוח נפש?

תשובה: שם מדובר על ישיבת ארץ ישראל שאינה גורמת כיבוש, דהיינו שהארץ כבושה תחת שלטון יהודי – גם ללא שהוא נמצא בא"י.

ואמנם גם "ישיבה" שאינה גורמת כיבוש – אינה מופקעת לגמרי מענין "מסירות נפש", עיין להלן בדברי רבינו יהודה הלוי, המבי"ט, וה"מעיל צדקה"].

*

ועתה נביא למעלה מעשרים מקורות מדברי חז"ל ומדברי רבותינו, שפיקוח נפש נדחה מפני מצות מלחמת כיבוש ארץ ישראל. וכן נביא מקורות המורים, שטובה וכדאית היא הישיבה בארץ ישראל גם אם היא מקרבת את המיתה, כי היא מביאה את החיים העליונים האמיתיים [וק"ו שארץ ישראל היא "ארץ החיים" גם החיים הגשמיים, ועליה נאמר "למען ירבו ימיכם" (ברכות ח,א) והיום ארץ ישראל נמצאת במקום הרביעי בעולם – ביחס לכך שתושביה זוכים לאריכות ימים. ואם מודדים את היהודים שבא"י בנפרד מהערבים [שעדיין הם בא"י לצערנו] – יתכן שאנחנו במקום הראשון].

תהלים

כי טוב יום בארץ ישראל ולמחר ימות – מלחיות אלף שנים בחו"ל

א]. (תהלים פד, יא) 'כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע'.

ופירש"י: "כי טוב יום אשר בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר".

ומש"כ "בַּחֲצֵרֶיךָ" – היינו בארץ ישראל. ומש"כ "מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע – במקום אחר" – הוא חו"ל. וכמו שאמרו (מדרש תנחומא פרשת ראה סימן ח) על מש"כ "בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱ-לֹהַי", שהכוונה על ארץ ישראל. וזה לשונו:

"וְאַף דָּוִד נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית ה' (תהלים פד, יא). מַהוּ הִסְתּוֹפֵף. רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילַאי וְרַב. חַד אָמַר, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לִי פְּרַקְלִיטִין וּטְרַקְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לִי אֶלָּא הַסַּף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף. וְחַד אָמַר, אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא לִי לֶאֱכֹל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סִיפוּף שֶׁל חֲרוּבִין, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף".

ספרי זוטא – להתנא ר' ישמעאל

"אילו אנו נכנסין לא"י ומתים מיד – זו זכות שאין בן אנוש כדאי לה"

ב]. (ספרי זוטא, המיוחס להתנא רבי ישמעאל – בהעלותך סימן לג):

'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים' (במדבר י, לג), וכי דרך שלשת ימים היה, והלא כבר נאמר 'אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ' (דברים א ב). מה אני מקיים 'דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים'?

אלא מלמד, שהילכו באותו היום כדרך שהיו מהלכין בשלשת ימים [וכדפירש"י שם (במדבר י, לג): "מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד", והם הלכו במרוצה מרוב שמחתם הגדולה לקראת כניסתן לארץ ישראל. וכדלהלן], שבכל יום היו מהלכין שנים עשר מיל, ואותו היום הילכו שלשים וששה מיל.

היה ר' שמעון אומר בוא וראה חיבתה של א"י כמה היא חביבה, שכל מי שהוא הולך למלחמה הרי הוא רץ והולך, כשהוא מגיע למלחמה הרי רגליו משתברות, אבל ישראל אינן כן, אלא כשהיו קרובים לא"י היו רגליהם נושאות אותן, ואומרין אלו לאלו – אילו אנו נכנסין לא"י ומתים מיד אין אנו כדאי [כלומר, שזו זכות כ"כ גדולה שאין בן אנוש ראוי לה] שאנו נכנסין אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".

מכילתא [עם ביאור ה"כפתור ופרח" והמג"א]

"לאוהבי – אלו שהן יושבין בארץ ישראל, ונותנין נפשם על ישיבתה"

ג]. ("מכילתא" שמות כ, ו) "רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות".

וביאר בעל "כפתור ופרח" (פרק י): "נמצא לפי רבי נתן, האהבה היא מסירת הנפש על המצות, או על ישיבת ארץ ישראל".

וכן ביאר בעל "מגן אברהם" בפירושו "זית רענן" על ילקוט שמעוני יתרו (שם הובא המכילתא הנ"ל): "לאוהבי.. אלו שהן יושבים בא"י. שבא"י היו גזירות קשות, והיו יכולים לברוח לחו"ל, ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן היושב בחו"ל במקום הגזירות קשות, מתחייב בנפשו דלא אזיל למדינה אחרת".

מסכת כתובות

ר' זירא נכנס לסכנת טביעה – כדי לעבור את הירדן לא"י

ד]. (כתובות קיב, א): "רבי זירא כי הוה סליק לא"י, לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקעבר ["יש מקום שאין גשר, ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו, כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו – קשור שני ראשיו בשתי יתידות, אחת מכאן ואחת מכאן, בשני עברי הנהר". רש"י].

כי מטא אפילגא דירדנא הוה קא טבע (כן הוא הגירסא עפ"י "כפתור ופרח" פרק י).

אמר ליה ההוא צדוקי: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו! אמר ליה: דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא לה".

ועל סמך זה כתב בתשובת תשב"ץ (ח"ג סי' פר"ח) "וחכמי ישראל היו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לא"י, והיו אומרים דוכתא דלא זכו ליה משה ואהרן מי יימר דזכינא לי'. ע"כ.

הרמב"ם

יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה

ה]. ספר חרדים (מצוות התשובה, פרק ג'), וכן הוא בשל"ה הקדוש (מסכת יומא, פרק נר מצוה, סעיף צ'):  "וכן מצאתי מכתיבת יד הרמב"ם: …יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש, והתפללתי בו…".

רבינו יהודה הלוי, המבי"ט, וה"מעיל צדקה"

מסירות נפש על "ישיבת" ארץ ישראל – לא גרע ממסי"נ למלחמות הרשות

ו]. (ספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי, מאמר ה – חתימת הספר – פיסקא כב – כג):

"ואחר כן היה מענין החבר שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת ירושלים, ויחר למלך כוזר על פרידתו ודבר עמו על זה, ויאמר לו: מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען.. ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות.

כג. אמר החבר: … אך סכנה שהוא מסוכן כמו מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בה [א.ה. עיין (דברים כד, טו) "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ". ודרשו (בבא מציעא קיב, א): "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?].

ואילו היה מסוכן יותר מזה כפי תשוקתו וקוות הכפרה [כלומר, גם אם מסתכן עבור ארץ ישראל – יותר ממה שרגילים הסוחרים להסתכן עבור פרנסה] – היה הדין עמו בהכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון א-להיו ויכנס בסכנה, ואם יצילנו א-להיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו במיתתו רב עונותיו. ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שיקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה"[1].

המשך בחודש הבא!


[1] וא"ת, מדוע לא כתב ר' יהודה הלוי שזו "מלחמת מצוה" – מצד מצוות "מלחמת כיבוש ארץ ישראל"?

וי"ל, שמכיון שריה"ל נסע לארץ ישראל בתור יחיד – ממילא לא היה בזה משום "כיבוש", רק משום "ישיבה" (עיין במבוא), והחידוש כאן הוא שאפילו עבור "ישיבה" שאין בה כיבוש – מוצדק למסור נפש, דלא גרע ממסי"נ לפרנסה ומלחמת הרשות. וקל וחומר כשמקיימים גם מצוות "כיבוש", שאז נוסף שזו ג"כ "מלחמת מצוה".

*

והעיקרון הזה מובא גם במבי"ט (ח"ב סימן רט"ז), ובשו"ת "מעיל צדקה" (סי' כ"ו), לגבי ההלכה ששנינו בכתובות (קי, ב): "הכל מעלין לארץ ישראל אחד האנשים ואחד הנשים", שהאיש יכול לכפות את אשתו לעלות עמו לא"י, וכן האשה יכולה לכוף את בעלה. [וה"מעיל צדקה" מאריך – שכל הזמנים שוים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכתבו שכופין האשה שתעלה עמו כפשטא דמתני'] – הם אומרים שהגדר הוא, שאם זו סכנה שהסוחרים אינם נמנעים ליכנס אליה בשביל מסחרם – גם האיש יכול לכפות את אשתו לעלות לא"י למרות דרגת סכנה זו. ובסכנה שגם הסוחרים נמנעים ליכנס אליה – אינו יכול לכוף.

א"כ ביאורו הוא כנ"ל, שמכיון שמדובר על מצות "ישיבה" שאינה "כיבוש" – לכן אין בזה משום "מלחמת מצוה", אלא גדרו כגדרי מסירות נפש על פרנסה.

ואמנם יש לציין, שמהכוזרי משמע, שלמרות שזוהי "ישיבה" שאינה "כיבוש" – אפשר להסתכן יותר ממה שמסתכנים עבור פרנסה, וכלשונו: "ואילו היה מסוכן [עבור א"י] יותר מזה [יותר ממה שמסתכן עבור פרנסתו] – היה הדין עמו".

אך אין כאן מחלוקת, כי המבי"ט והמעיל צדקה מדברים לענין "לכוף אחרים", וריה"ל מדבר לענין מי שנדבה רוחו אותו מבלי לכוף. ועיי"ש מה שהמשיך ה"מעיל צדקה": "וגם מגדולי המחברים שכתבו על זמנן שהיו סכנות גדולות על הדרכים, לא כתבו כ"א שלא לכוף אדם את אשתו, אבל הרוצה בעצמו לנסוע – אין מוחין בידו, כי לבו שלם ובטוח בה' ששומר מצוה לא ידע דבר רע".

העולה מהדברים: מי שנדבה רוחו אותו לשבת לא"י – הרי"ז בגדרי "מלחמת הרשות", שיכול להסתכן אפילו בסכנה גדולה יותר ממה שמסתכן עבור פרנסתו. ומי שבא לכוף את בני ביתו לשבת לא"י – הרי"ז בגדרי "פרנסה", שרק דרגת סכנה שהסוחרים מכניסים עצמם לזה – יכול לכוף בני ביתו.

במה דברים אמורים, לענין מצות "ישיבה" בארץ ישראל, אמנם לענין מצות "כיבוש ארץ ישראל" חלה מצוה מדאורייתא על כל ישראל למסור נפש עבורה.

כתיבת תגובה