א]. מגילה יז; ברכות כט,א; מדרש המובא בב"י
הוכחה מסדר הברכות –
[ברכה ט"ז] וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם, וְכִסֵא דָוִד עַבְדְךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָכִין. בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם.
[ברכה י"ז] אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנו תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה".
*
איתא במגילה (יז, ב): [בביאור הטעם שברכת "בונה ירושלים" קודמת לברכת "צמח דוד"] "וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: (הושע ג, ה) 'אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם'". ופירש"י, "אחר ישובו לבית המקדש ובקשו הקב"ה ואת דוד מלכם". ומבואר מפירש"י – שברכת "בונה ירושלים" כוללת בנין ביהמ"ק, ובנין שניהם [ירושלים וביהמ"ק] קודם ל"את צמח דוד".
וכדברי רש"י – כן מוכח מחז"ל – שברכת "בונה ירושלים" כוללת בנין ביהמ"ק:
א. ממסכת ברכות (כט, א): בתפילת הביננו: "וישמחו צדיקים בבנין עירך, ובתקון היכלך,ובצמיחת קרן לדוד עבדך". – מבואר ש"תיקון ההיכל" שהוא בנין ביהמ"ק – כלול בברכת ירושלים, וקודם ל"צמיחת קרן לדוד".
ב. מהמדרש (הובא בבית יוסף או"ח סימן קי"ב) שם מבואר, שמלאכי השרת אמרו כל ברכה מתפילת י"ח – כשאירע מאורע השייך לאותה הברכה, ולגבי ברכת "בונה ירושלים" כתוב: "..כשבנה שלמה את בית המקדש, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י בונה ירושלים". – רואים שבנין ביהמ"ק שייך לברכת "בונה ירושלים".
ג. ולכאורה יש גם ראיה מהזוה"ק תולדות (קלט, א): "בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קוֹדֶם לְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת, דִּכְתִיב (תהלים קמז) 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ ה" תְּחִלָּה, וְאַחֲרָיו 'נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס'". – מבואר שבנין ביהמ"ק כלול בפסוק "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ ה'", וא"כ לכאורה ה"ה שבנין ביהמ"ק כלול בברכת "בונה ירושלים" שנתקנה כנגד אותו הפסוק "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַםִ ה'" (כמבואר במדרש. הובא בספר "המנהיג" ח"א עמוד ק"ט. במהדורת מוסד הרב קוק).[1]
וממילא מוכח מסדר הברכות, שבנין ירושלים וביהמ"ק – קודם למלכות בית דוד.
בנין ביהמ"ק קודם למשיח בן דוד – שבזמנו הענבים מרובות
ב]. ירושלמי מעשר שני ה,ב.
וכן מפורש בתלמוד ירושלמי (מעשר שני, ה, ב) על דברי המשנה: "כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד" – כלומר, מי שיש לו כרם קרוב לירושלים מהלך יום אחד – צריך להעלות את פירות השנה הרביעית לירושלים, ולא לפדותם בדמים, והטעם כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות.
אמנם "משרבו הפירות" – והיו מצויים פירות רבים בירושלים, "התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה" – שאפילו כרם שהוא סמוך לחומת ירושלים פודים אותו.
"ותנאי היה אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיחזור הדבר לכמות שהיה" – שבזמן שביהמ"ק יבנה ועדיין לא יהיו פירות מרובים – תחזור התקנה שיעלו את הפירות עצמם לירושלים.
ואמרו ע"ז בגמרא ירושלמי: "אמר רבי אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד, דכתיב (דברים לב,יד): 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר'"
וביאר הגר"א: "אמר רבי אחא זאת אומרת כו'. פירוש, מדקתני במתני' ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק – משמע דאף לכשיבנה ביהמ"ק לא יהיו ענבים מרובות.
וכתיב במלכות בית דוד 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר' [שיהיו ענבים מרובות]. אלא ודאי שביהמ"ק עתיד להבנות [קודם למלכות בית דוד]". עכ"ל הגר"א.
ורואים שביהמ"ק יבנה בתקופה רגילה, שהיא לא מהתקופות היותר טובות, אמנם ישראל כבר יושבים בארץ ישראל, ומגדלים כרמים [וזה "קץ המגולה". סנהדרין צח.], אך עדיין אין פירות בשפע גדול, ורק אח"כ יבא משיח בן דוד ויתקיים 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר' – שיהיו פירות בשפע גדול.
בנין ביהמ"ק קודם למשיח בן דוד – שבזמנו תימלא הארץ דיעה
ג]. ראש השנה ל, א:
על דרך הראיה של הירושלמי הנ"ל – יש להביא ג"כ ראיה ממסכת ראש השנה (ל,א), שם מבואר, שמדאורייתא, בזמן שביהמ"ק קיים – אסור לאכול מן התבואה החדשה עד הקרבת העומר, ובזמן שאין ביהמ"ק קיים – מותר לאכול מיד משהאיר המזרח של ט"ז ניסן.
אמנם – "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף [יום ט"ז בניסן, שהוא יום הנפת העומר] כולו אסור". וביארו בגמרא: "מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח – עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר – האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר – עומר מתיר". עכ"ד הגמ'.
והרי חשש זה אינו מתאים לימות משיח בן דוד, שאז – "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים.. שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (רמב"ם מלכים יב, ה). ומשמע שביהמ"ק יבנה בתקופה רגילה, שעדיין הטעות גוברת והמכשלה מצויה.[2]
התגלות המשיח על גג ביהמ"ק – שכבר נבנה
ד]. פסיקתא לז,ב
וכן מוכח מהפסיקתא (לז, ב): "שנו רבותינו, בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם". – ומשמע שביהמ"ק בנוי קודם ביאת המשיח.[3]
קודם משיח בן דוד – תהיה פקידה כ"פקידת כורש" שבנו ביהמ"ק
ה]. תיקוני זוהר חדש – הגר"א.
וכך מבואר בדברי הגר"א (בביאורו לתיקוני זוהר חדש – דף כז טור ב ד"ה ואע"ג דאוקימנא): "וימין מקרבת, כמ"ש וברחמים גדולים אקבצך, שיפקון בסיטרא דימינא [= שיצאו בצד ימין, המבטא את מידת החסד], ע"י משיח בן דוד שעליו נאמר 'וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי' (שה"ש ב, ו)].
אבל בתחילה [בתחילת הגאולה שהוא ע"י משיח בן יוסף] יתער בשמאלא [= תתעורר הגאולה מצד שמאל דהיינו במידת הדין] 'שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי' (שם), והוא יהיה פקידה כמו שהיה בבית שני בימי כורש..". עכ"ל.
והפקידה בימי כורש – היא שחזרו ישראל על אדמתן, ובנו את ביהמ"ק, וכמבואר בכתוב (עזרא א, ב) "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה..".
ופירש"י "..ובכך נתקיים המקרא שנאמר (ירמיהו כט, י-יד) 'כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם' וגו', וזו היא הפקידה – שחזרו ישראל על אדמתם, ובנו יסוד בנין הבית..".
הג"ר יעקב לעווי ראב"ד בירושלים – בשם כל חכמי ארץ ישראל
ו]. מסורת ביד כל חכמי ארץ ישראל – בדעת הגר"א ותלמידיו.
"במאמרו של הרב חיים לוריא (ב"המגיד" שנת תרכ"ב, גליון 26; ושוב ב"המגיד" שנת תרכ"ג גליון 4), מביא את דבריו של הגאון ר' יעקב ליב לעווי אב"ד בירושלים, מתלמידי תלמידיו של הגר"א, ומראשי "כולל הפרושים":
"שאלתי את פיו [של ר' יעקב לעווי] – האם אין לאנשי א"י איזה דבר מקובל באיזה זמן אופן ודרך תהיה גאולתנו ב"ב". – ענה ואמר: "בארץ ישראל מוסכם אצל כולם, כי בטרם יבוא המשיח – גאולה תהיה לנו ע"י רשיון מלכי האומות יר"ה, ויבנה בית מקדשנו כאשר היה בימי בית שני, ונקריב קרבנות, ואח"כ יתגלה משיח צדקנו אמן". ("חזון ציון", עמ' 40; 175).
*
א.ה. בכדי לחזק את סמכותה של ידיעה זו, וכן בכדי לבאר שמסורת זו בנויה על דעת הגר"א – נביא דברים שנאמרו מאחד מגדולי התורה בשיחה עם תלמיד בדרך שו"ת [את עיקרי הדברים השארנו בלשון המקורית]:
הרב: "יש לי העתק מילה במילה מעיתון "המגיד" שנת תרכ"ב, שם הובא בשם ר' יעקב לייב לעוי, שהיה בשעתו זקן הרבנים בירושלים, שמסורת ביד כל חכמי ירושלים שיבנו בית המקדש לפני שיבוא בן דוד.[4]
ומכיון שזה היה מוסכם אצל כל חכמי ירושלים – זאת אומרת שזו דעת הגר"א, משום שאנשי ירושלים לפני מאתיים שנה, מאה וחמישים שנה, הם תלמידי הגר"א ובניהם.
ש. האם מוכרח להיות שמה שנתפרסם שם נכון, ואכן ר' יעקב לייב לעווי אמר את הדברים?
ת. בודאי! אם יהיה כתוב בעיתון שר' שמואל סלנט חינך את ה'חורבה שול', תגיד שאי אפשר לבנות על עתון?! תלוי מה. אם עיתון אומר רעיונות – לא בונים על זה, אבל אם עיתון אומר עדות בשם ר' יעקב לייב לעוי – זו עובדה. ואם העובדה לא היתה נכונה – היתה צריכה לבוא הכחשה מר' יעקב לייב לעוי, ומר' שמואל סלנט, או מבנו, או מה"זית רענן"[5], או מר' יוסף יושע רבלין שהיה "ידא אריכתא" של ר' שמואל סלנט, אשר תמך בו בכל הענינים – שתמיד היה מתכתב שם הלוך ושוב. – זה לא הפקר, לא משאירים בעתון רשמי בכל אירופה טעות גדולה כזו. לבנות בית המקדש זה לא דבר של מה בכך, זו אחריות גדולה. אז, כל בני תלמידי הגר"א היו בחיים, מישהו היה צריך להכחיש דבר כזה!
ש. באיזה במה היה צריך להכחיש?
ת. באותו עיתון. זה עיתון חרדי, אילו ב"המודיע" היה כתוב עובדה שאינה נכונה בדרגת אחריות כזו – הרי בוודאי היו מכחישים, ואם כולם שותקים זו הוכחה שהעובדה נכונה".
[1] מש"כ שביהמ"ק קודם לקיבוץ גלויות – מדובר על ה"קיבוץ גלויות השני" של עשרת השבטים שמתקבצים ע"י משיח בן דוד, שהרי ה"קיבוץ גלויות הראשון" של יהודה ובנימן שמתקבצים ע"י משיח בן יוסף – הוא קודם לבנין ביהמ"ק, וכמוכח ממגילה יז, ב (עיין "בעקבי הצאן" בגליון הקודם, אות א-ב). וכבר עמדו בזה.
[2] יש מביאים מכאן ראיה באופן נוסף, מצד שדעת רבי יוחנן עצמו (נדה ס"א, ב) שמצוות בטלות לעתיד לבוא ובכללם "איסור חדש", ומזה שר' יוחנן חשש לאיסור חדש לאחר בנין ביהמ"ק – בע"כ שביהמ"ק יבנה קודם ביאת משיח בן דוד.
[3] מה שאמרו (ויקרא רבה ט,ו): ".. מלך המשיח שנתון בצפון יבא ויבנה בהמ"ק הנתון בדרום, הה"ד (ישעיה מא,כה): "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ" – שם הכוונה למשיח בן יוסף, שהרי הפסוק "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן.." הולך על כורש (עיי"ש בפירש"י) – וכורש שייך לסוגיית משיח בן יוסף, וכדברי הגר"א דלהלן בתיקוז"ח.
[4] אמנם במקור מצוטט שר' יעקב לעווי אמר כן בשם כל חכמי ארץ ישראל, אך הגדול הנ"ל נקט חכמי ירושלים – משום שבזמנו עיקר חכמי ארץ ישראל היו בירושלים, שהרי הישוב בארץ ישראל התפתח בעיקר ע"י תלמידי הגר"א – אשר רובם התיישבו בתחילה בירושלים, ורק בשנת תרכ"ט התחילו לבנות וליישב את השכונות החדשות שבירושלים שמחוץ לחומות – ע"י ר' יוסף יושע ריבלין זצ"ל שנחלץ ראשון למצוה נשגבה זו, ולאט לאט הישוב התרחב הלאה לכל ערי ארץ ישראל (ראה "מוסד היסוד" עמוד 181; וכתבה נרחבת ב"מרוה לצמא" ח' טבת תשע"ז).
[5] הגאון ר' משה יהודה לייב זילבערבערג מקוטנא זצוק"ל בעל ה"זית רענן". – "עלה לירושלים בשנת תרי"ז, מיד לאחר בואו לירושלים עיה"ק נתמנה כראב"ד בירושלים, עד שנקרא בפי כל "מרא דארעא דישראל", דבר זה בא לידי ביטוי גם בכל הכרוזים שתמיד היה חותם ראשון. – בתור "מרא דארעא דישראל" היה מעורב ביותר בכל מערכותיה של ירושלים, ותמיד היה מחווה את דעתו הקדושה בכל עניין.. נלב"ע בשנת תרכ"ה" (מבוא לשו"ת "זית רענן", תשס"א). אגב, הובא שם, שה"זית רענן" פירסם מכתבו בעיתון "המגיד" הנ"ל.