דבר העורך

אחר הימים המרוממים, בהם נעשינו לעם ה' בהוציאו אותנו ממצרים, החלנו בספירת שבעה שבועות, שבסיומן נחוג שוב את הקשר הבלתי-ינתק שלנו עם בורא עולם. ונשאלת השאלה, מהי צורתו של קשר זה, ובאיזה אופן הוא מתבטא. בעבר נהגו פורקי-העול שבקיבוצים לקיים "טכסים" שונים ומשונים, אשר הדגישו את הפן החקלאי של החגים, ובעיקר את הפן החקלאי של חג השבועות. זכורני כיצד אחד היומונים תקף (בצדק) תופעה זו, וטען כלפי החילונים, שהם "לקחו את חג מתן תורתנו והפכו אותו לחג הקציר". כמובן, שלצד הביקורת המוצדקת כלפי מרשיעי ברית, אשר רוקנו את החג מתוכנו כחג לה', כפי שעשו לכל החגים, הייתה כאן גם מידה גדושה של בורות, שכן "חג הקציר" לא הומצא בקיבוצים, אלא זהו שם בו משתמשת התורה עבור חג השבועות, מה שמורה על כך שאכן יש משמעות לאותו קציר, כשהספירה מתיחסת  לעומר אותו קצרנו בט"ז ניסן והקרבנו ממנו מנחה חדשה לה'. מהו אם כן חג השבועות, ולשם מה אנחנו סופרים כעת יום אחר יום? מתן תורה או קציר חיטים? קוראי "קדושת ציון", הרגילים זה מכבר להשתדל לרדת לעומקם של דברים, בוודאי ישושו על מאמרו של הרב מאיר קפלינסקי, פנים חדשות בעלון, אשר בטוב טעם ודעת מבאר שהדברים אינם מנוגדים, כי אם תואמים ומשלימים זה את זה.

כותב חדש נוסף, הרב אשר ברמץ, מעמיד אותנו על יסוד ההלל, תוך התיחסות לענייני דיומא, ואגב כך מלמד אותנו השקפה יהודית אמיתית מהי, בעומדו על כך שהמושג של "להיות עבדי ה'" אינו יכול להיות מושג מופשט בלא קשר למציאות. כל עוד לא נתגלה שלטון ה', כל עוד שישנם גויים המקרקרים "מי ה'", "לא ידעתי את ה'", או בימינו "אללה אכבר" תוך התרסה בה' אלוקי ישראל, או כל סיסמה אחרת שמהללת השקפה בלתי-תורנית – איסלם, נצרות, דמוקרטיה מערבית או כל השקפה אחרת – כל עוד זה המצב, קיים חסרון במלכות ה' בעולם. וכאשר, כמו בזמנים מסוימים, אותם גויים מושלים על יהודים, אזי באמת איננו יכולים לומר "הללו עבדי ה'", כי ה' א-ל אמת הוא, ודבר שקר לא יכון לפניו.

אותם גויים מקרקרים – לא רק ששלטון שלהם מפקיע את מלכות ה' (כמו גם שלטון חילוני),  אלא עצם ישיבתם בארץ מהווה בעיה הלכתית חמורה. הרב אליהו בן-צבי מתחיל לעשות סדר בעניין במדור ההלכתי "שערי ציון" ומברר כמה מושגים הלכתיים בסיסיים.

הרב בנימין הלוי בסגנון מלבב חותר הפעם לעבר המטרה הנרצית מכל עבודתנו, וחוקר מהי אותה תכלית שאין אחריה תכלית אחרת, ואשר כל מצוות התורה משמשות בסופו של דבר אמצעי להגיע לאותה תכלית. מי שחושב שאותה תכלית ניתנת להשגה בשוויץ – עשוי להתאכזב.

שיעורו של הרב רפאל ספייער על המקרא וארץ-ישראל, אשר חלקו הראשון פורסם בגליון הקודם, כבר הספיק לעורר הדים רבים, ולא מעט יהודים כבר ספרו בהתרגשות כיצד פקח את עיניהם ולימד אותם לקרוא לראשונה בחייהם את ספרו של הקב"ה מתוך הבנה והעמקה. חלקו השני של השיעור מוגש בפניכם כעת, ואין ספק שגם הוא יעורר מחשבה רבה, בעוסקו בנושאים בעלי חשיבות עליונה – ביאור הרש"י הראשון בתורה, העולם הבא, גדר חיוב קיום המצוות בארץ לעומת חוצה לה, מהות הגשמים בארץ-ישראל ועוד. החלק האחרון יובא בס"ד בגליון הבא.

במדור "דעת תורה" המפאר את העמוד הראשון הבאנו הפעם את דבריו של ענק התורה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, אשר דבריו מביעים בכאב את השאיפה שלנו לדרישת ציון על טהרת הקודש תוך ניתוק מהרשעים וחיבור אמיתי לארצנו הקדושה. בעל "אבן האזל" מלמד אותנו, כי התירוץ, לפיו התנועה הציונית "תפסה" את נושא ארץ-ישראל, אינו קביל ואינו פוטר אותנו מדרישת ציון.

ואחרון חביב – הרב יהושע שמואלזון במדור "זכור ימות עולם" עורר בחודש שעבר פולמוס, אשר טרם ראינו כמותו בקרב קוראי העלון, כאשר קבע כי שמו של הספר "קול התור" וצורתו הסופית הם מעשי דורות מאוחרים לר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א. מבול הפניות למערכת והעוצמה שבתגובות למדה אותנו עד כמה ספר "קול התור" יקר לליבו של ציבור היראים בכלל, וציבור קוראי "קדושת ציון" בפרט. בגליון זה ניתנת לרב שמואלזון ההזדמנות להבהיר ולנמק את דבריו, והמסקנה העולה היא כי לאמיתו של דבר אין כל מחלוקת עקרונית ורעיונית בין שתי הגישות, ולא נחלקו אלא בפרטים שאינם משנים את התמונה הכללית. עם זאת, ולאור התהודה לה זכו הדברים, תינתן החל מהגליון הבא במה נרחבת למייצגי הגישה ה"שמרנית",  לפיה גם שם הספר וצורתו הכל הם מעשי ר' הלל משקלוב. אנו תקווה, כי הציבור יצא נשכר מהצגת העמדות, ובדרך ילמד עוד מספר דברים נחוצים על ספר רב-חשיבות זה.

חודש טוב, העורך.

כתיבת תגובה