היחס לרשעים לאור דברי רבותינו
במסגרת המאבק הניטש כאן בארץ בין שומרי התורה לעוזביה, וביחוד בעיני אלו המבינים כי מאבק זה הוא על 'כל הקופה' ואינו מצטמצם רק לכך ש'יניחו לנו ללמוד ולקיים מצוות', אלא שגם אסור לנו להניח להם לחיות חיי הפקר כאילו אין בורא לעולם – היחס לרשעים הוא נושא בעל חשיבות עליונה, וכמו כל נושא אחר – מחובתנו להתחקות אחר שורשו, ולא לסמוך על ההלוך ילך הרגיל והמצוי, שכן זה לעיתים קרובות מושפע מכל מיני כיוונים שאינם שייכים לבית המדרש.
המקרא מלא תיאורים של שנאה לרשעים ושאיפה לאבדם מן העולם. דוד המלך בתהילים חוזר ומבקש מה' שיכלה את אותם אנשים, בין אם הם בני ברית ובין אם לאו, ואף נביאי ה' אינם מכירים במושג של דו-קיום, 'הכלה' וכל שאר הביטויים היפים של הפסיכולוגיה המודרנית.
חז"ל, כמי שבאים ליישם את הרעיונות של המקרא, אף הם אינם בוחלים בשום תאור על-מנת להדגיש את חובת ההיבדלות מהרשע ואת המלחמה שיש להלחם בו. אולם ישנה גמרא אחת מפורסמת, במסכת ברכות, ובה לכאורה נראה, כי היחס מורכב יותר, וכי יש דווקא לקרב את אותם אנשים ולא להרחיקם. אמנם, כאשר נתבונן בגמרא בעיון הנצרך, נדמה כי המסקנה תהיה שונה מזו שמקובל להבין ממנה.
וזה לשון הגמרא בברכות י. – "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? – משום דכתיב: יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! ועוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים – ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה – ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".
הלומד השטחי יבין כאן, שר' מאיר סבר תחילה שפרוש הפסוק הוא שאנו מבקשים על אובדן הרשעים, עד שבאה אשתו והעמידה אותו על טעותו, שכן הפסוק אינו מדבר על אנשים רשעים, אלא על הרשעות כשלעצמה. אולם הבנה זו קשה מכמב טעמים. ראשית כל, על ר' מאיר נאמר, כי 'גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו – שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו'. קשה, אם כן, לומר, שטעה בהבנה פשוטה של מילה בפסוק, ואשתו העמידה אותו על טעותו. יותר מכך – כשמעיינים בפסוק רואים, כי הניקוד לפי המסורה אכן תואם את הבנת ר' מאיר! המילה 'חַטָּאִ֨ים' עם פתח ב'ח' ודגש ב'ט' משמעה אנשים שחוטאים, כפי שמצינו במילים רבות בעלות אותו משקל – בנאים, סבלים, גנבים, מלחים וכן הלאה. ברוריה אף היא ידעה זאת. היא לא באה לחלוק על פשט הפסוק, והרי כלל גדול הוא ש'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' (שבת ס"ג., יבמות י"א:, כ"ד.). ברוריה רק באה לומר דבר מחודש, ואת הפסוק למדה על דרך הדרש. בחכמתה הבינה, כי אותם בריונים, המצערים את בעלה, אינם רשעים במובן הפשוט של המילה. באותו דף בגמרא, בעמוד ב', מובא שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש, ואולי ניתן לומר זאת גם ביחס לאותם בריונים. המילה 'בריונים' אף היא מרמזת שהיו כאן יותר סוג של 'שבבניקים' מאשר אנשים בעלי רוע פנימי. מדובר ביהודים פשוטים, אשר מתוך בורותם ושעמומם עושים מעשים רעים, אך אין להם השקפת עולם שמנוגדת לתורה. בהם הכירה ברוריה, כי יש למשכם בעבותות אהבה, ועליהם לא חל אותו פסוק. אך הוא חל גם חל על הרשעים האמיתיים, אלו הנלחמים בתורה ולא סתם מציקים מתוך שעמום ופורקן נעורים. עליהם אין רחמים, ובהם עלינו להלחם.
גם בימינו ניתן להבחין די בנקל בין סוגי הרשעים שישנם – בין אלו הדומים לאותם בריונים, אשר ברוריה הבחינה, כי יש להתפלל עליהם ולקרב אותם, לבין אלו המבזים את ה' ואת תורתו – עליהם נאמר הפסוק הזה, ועוד אינספור פסוקים, שיש לאבדם מהעולם. חשוב לדעת את ההבדל, ולא להכליל את כולם תחת קטגוריה אחת. השטחיות לעולם אינה נכונה, אלא שכאן יש לשים לב כי היא עלולה לפעול לשני כיוונים שונים, ועלינו להשמר מפני שניהם – הן מפני ההכללה של כל הרשעים ככאלו שאין להם תקנה אלא שבירה, והן מפני ההכללה של כולם, כאילו הם לא באמת רשעים. ונסיים בדברי רבן של ישראל החפץ חיים בביאור הלכה סימן א סעיף א' ד"ה ולא יתבייש – "אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל ודהמע"ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'".
חוק הלאום בראי היהדות החרדית
חוק הלאום, כך מדווחים, עומד בפני הישורת האחרונה לפני העמדתו להצבעה, ועדיין לא הגיעו לנוסח מוסכם, אשר יקבל את תמיכת רוב חברי הכנסת. בקרב המפלגות השונות שאינן אמונות על דעת תורה, כל אחד מנסה למשוך יותר לכיוון שלו, להדגיש ענין מסוים ולהרפות ענין אחר, כאשר בפועל לא נראה שמשהו מעשי אכן יצמח מהחוק הזה, ובמידה ותשתקף ממנו איזושהי נטיה יהודית, היא תמחק במחי פסיקתם של שופטי בג"ץ. אולם מה שחשוב לנו כיהודים יראי ה', אשר מבינים כי כל השלטון החילוני כאן הוא בלתי חוקי מיסודו, הוא לנסח בצורה הנכונה והבהירה ביותר את חוק הלאום האמתי, זה אשר משקף את השקפת התורה הנכונה בדבר הלאום, הארץ והשלטון שעליה.
כי זאת יש לדעת, שיותר מכל ענין אחר – הגדרת הלאום, הגדרת האומה היהודית – היא שעומדת ביסוד התהום הפעורה בין היהדות הנאמנה לבין התנועה הציונית כפי שהגדירו אותה מייסדיה. יותר מכך – היא אשר עומדת ביסוד המחלוקת העצומה שבין היהדות החרדית לבין הציונות הדתית כפי שנוסחה על-ידי ראשיה, ואולי ביתר שאת מאשר המחלוקת עם הציונות החילונית. מאנשי הציונות החילונית קשה היה לצפות לתפיסה נכונה של האומה היהודית, אחר שאלו כופרים ביסוד של מעמד הר סיני ושל הברית בין הבתרים, עליהם מושתת קיום האומה לפי השקפתנו. אולם אנשי הציונות הדתית אכן האמינו ביסודות הללו, ובכל זאת בחרו להסתופף בצלם של הרצל, וייצמן ונורדאו, אשר תפיסתם הלאומית הייתה שיש לבנות עם חדש, המנותק מסיני ומברית האבות. בטעות איומה זו נעוץ שורש ההפרדות של קהל יראי ה' מאלו אשר חברו לתנועה הציונית.
מעבר לנידון של איסור ההתחברות לרשע, היה כאן דבר עמוק הרבה יותר – הנסיון הנואל להקים עם 'עברי' חדש תחת עם ישראל המקורי, עם אשר הגדרתו הלאומית מבוססת על זיקתו לארץ גרידא, כמו כל עם אחר על-פני כדור הארץ, אשר מוגדר על-ידי שטח גיאוגרפי מסוים. עם ישראל המקורי, לעומת זאת, הוגדר על-ידי הברית הנצחית עם ה'. "הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ נִהְיֵ֣יתָֽ לְעָ֔ם לַה' אֱ-לֹהֶֽיךָ. וְשָׁ֣מַעְתָּ֔ בְּק֖וֹל ה' אֱ-לֹהֶ֑יךָ וְעָשִׂ֤יתָ אֶת־מִצְוֹתָו֙ וְאֶת־חֻקָּ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם" (דברים כ"ז, ט' – י'). זה היה הפשע הגדול ביותר של התנועה הציונית! החילוניות והזלזול במצוות לא היו אלא תופעה נלווית. יותר מכך – היו אלו תופעות מצערות שהתפתחו בגולה בלא כל קשר לציונות. אנשי הציונות הדתית בקוצר ראותם הבינו שהבעיה מתמקדת במה שעל-פני השטח, באי שמירת המצוות, וממילא הם חשבו שיוכלו לתקן את הציונות אם רק יוסיפו לה את תואר הלוואי "דתית". אם רק יקפידו על המצוות, אזי יוכלו ליתן תעודת הכשר לתנועה הציונית. אולם אלו שהיטיבו לראות, הבינו כי בעייתה של התנועה הציונית נעוצה במקום עמוק הרבה יותר מאשר בעובדת היותם של ראשי התנועה בעלי עבירות ההולכים בשרירות ליבם הרע. אלו שהיטיבו לראות קלטו שיש כאן נסיון להגדיר מחדש את העם היהודי, וזה כבר איום חמור הרבה יותר על המציאות שלנו כעם ה'. ולכך לא יועיל שידקדקו במצוות כאלו ואחרות, אלא יש לחזור להגדרה המקורית שלנו כעם ה', כעם סגולה, אשר כל צורת הגדרתו שונה בתכלית השינוי מזו של כל עם אחר.
וכאן אנחנו חוזרים לחוק הלאום. חוק הלאום כפי שהוא צריך להיות באמת אמור להגדיר אותנו כעם ה', אשר הורתו בברית האבות עם ה' לתת לנו את ארץ כנען, ולידתו במתן תורה ובהתחייבות של 'נעשה ונשמע'. לא הארץ מגדירה את העם, כמו בצרפת או באיטליה, כי אם העם – ישראל – הוא שמגדיר את הארץ. ממילא אין כל מקום למושג המעוות 'ערביי ישראל', ואין כל דריסת רגל במדינה המתוקנת לדמוקרטיה המערבית, אשר אינה מבחינה בין יהודי לגוי. הברית עם ה' קובעת שארץ ישראל, סגולת כל הארצות, היא מקום ההתיחדות של עם ה' עם א-להיו, והעם אינו אלא מי שבא באותה הברית. חוקי הברית הם הם חוקי השלטון, אשר הוא עצמו כפוף בכל מהותו וישותו לבורא עולם.
זוהי מהותו של עם ישראל, וחוק הלאום כפי שהוא צריך להיות אמור לשקף את אותו עיקרון. כל נסיון אחר לחוקק חוק לאום ובו תערובת של דמוקרטיה ושאר ערכים מערביים אנטי-יהודיים אינו אלא סילוף מהותו של עם ישראל. חוק לאום כזה יצטרף למגילת העצמאות של מדינת ישראל, אותו מסמך סכיזופרני, אשר מדבר מצד אחד על מדינה יהודית, ומאידך על שוויון זכויות לבני כל הדתות, תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שאמור היה לנבוע מההגדרה של מדינה יהודית.
מאלו שאינם מאמינים בתורה אינני מצפה להרבה, אבל ממי שאכן מבין את מהותו של עם ישראל ניתן לצפות שלכל הפחות יאמרו את האמת בגאון ומבלי להתנצל. עבור הציבור החרדי יש כאן הזדמנות פז להציג את דעת התורה הצרופה, ואני מאמין שגם רבים בקרב הציבור החרד"לי עשויים לפקוח את עיניהם ולאמץ את הגדרת הלאום האמיתית תחת זו של הציונות החילונית, אשר אבד עליה הכלח, ומעולם לא הייתה אלא אשליה.