בתורה נמצאת כמה פעמים אזהרה על איבוד עבודה זרה מארצנו – בספר הברית שבפרשת משפטים ובפרשת כי תשא, ואח"כ בספר הדברים בפרשת ואתחנן ובפרשת ראה. ובכולם לשון המצוה מורה שנצטוינו לאבד כל עבודה זרה בכל מקום שאנחנו כובשים, ושלא נלמד ממעשיהם לעבוד עבודה זרה.
אף שהרבה דברים הנכתבים בהמשך אינם נוגעים למעשה בזמן שאין יד ישראל תקיפה, מ"מ יש לנו לברר הדברים מכמה טעמים, 1. כיון שדינים רבים נוגעים למעשה גם עתה, 2. מדין דרישת ציון, דבעיא דרישה, 3. מכיון שפעמים שומעים אנשים שמצטערים על פגיעה בבתי עבודה זרה כגון החרבת בתי ע"ז בעיר תרמוד, שכתבו ע"ז גם בעיתונות ה"חרדית" בלשון צער על איבוד עתיקות, וכן כשנשרפת כנסיה ולחילופין מסגד, לפעמים יש לשונות מחאה כנ"ל, ודברים אלו יוצאים מפיות אנשים שמצוה זו אינה חשובה בעיניהם ואינם יודעים שמצד הסדר הראוי היינו מצווים על זה גם עתה. [ראיתי בשו"ת דברי יציב להרב מצאנז-קלויזנבורג או"ח סי' צ' שכשנשרף המסגד בהר הבית שמח שמחה גדולה ושכן ראוי לכ"א לעשות, והוא מוחה שם בכל מי שנצטער בעניין, עיי"ש].
אמרה תורה (דברים י"ב) – "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא".
על סדר ביעור עבודה זרה אמרו (בבלי ע"ז פרק ג' מ"ה: – מ"ו.) "אמר רבי יהושע בן לוי גידועי עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה…" עיי"ש שלמדו מהפסוקים שני דרכי ביעור בע"ז – הראשון לשבור ולנתץ, והשני לשרש אחריו שלא יהיה זכר לעבודה זרה.
וכתב הרמב"ם פ"ז מהלכות ע"ז הלכה א' – "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווין לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבד כל עבודה זרה שבו, שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהן ואי אתה מצווה לרדוף אחריהן בחוץ לארץ".
והנה בגמ' קדושין (דף ל"ז.) על הפסוק 'אבד תאבדון' אמרו שהיא מצוה שאינה תלויה בארץ, וא"כ משמע שמצוות הביעור נוהגת בכל העולם, ועיי"ש בריטב"א שהביא מהרמב"ן שהקשה על זה, שהרי ביעור ע"ז ודאי אינו אלא בארץ. ותירץ, דסוגיין מיירי לגבי איסור במה עיי"ש, ויש שתירצו דמיירי לאבד ע"ז כשימצא, מ"מ הבינו כולם שיש שינוי בין א"י לחו"ל בדין ביעור ע"ז.
והנה לשון הטור סי' קמ"ו, וכ"כ הש"ע שם – "מצוה על כל המוצא אליל שיבערנה ויאבדנה", ונראה שכיון שהיה בחו"ל לא כתב לאסור יותר מזה, ובביאור הגר"א (שם ס"ק כ') כתב בביאור החילוק ע"פ הסמ"ג, שבא"י אפילו היכן שלא כבשנו חייב לבער אותה מכל ארצנו, אבל בחו"ל דוקא במקום שכבשנו, וכן נראה לשון הרמב"ם הנ"ל. אבל הגר"א עצמו כתב, שבחו"ל רק מה שהגיע לידו חייב לבער וכלשון הטור הנ"ל, ובא"י יש לאבדו מכל המקום ולרדוף אחריה עיי"ש.
וע"פ דברי הגר"א האלו מובן מ"ש בחינוך (מצוה תל"ו) "ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן, שמצוה עלינו לאבד שם עבודה זרה אם יש כח בידינו, אבל אין אנו חייבין לרדוף אחריהם לאבדה אלא בארץ ישראל בזמן שידינו תקיפה על עובדיה. ועובר על זה ולא איבדה כל זמן שיש סיפק בידו, ביטל עשה זה".
ולכאורה לפי הסמ"ג ולשון הרמב"ם הנ"ל אין מקום לחילוק זה, אלא אפילו היכן שלא כבשנו יש לבער, וא"כ ע"כ אין ידינו תקיפה שם, אבל לפי החינוך, וכן נראה חילוקו של הגר"א, אם אין ידינו תקיפה, אין דין לרדוף אחריה אא"כ באה לידו.
וראיתי בספר אחד [ויואל משה מאמר ג' שבועות אות צ' והלאה, וע"ע בספרו על הגאולה ועל התמורה אות נ"ה] שהעתיק לשון הרמב"ם וע"כ התקיף את כל כיבושי המדינה במלחמות הקמתה עד שכתב, שהכובש ולא מחריב בתי עבודה שרה כאילו עובד עבודה זרה. והנראה מדבריו, שאף כשאין ידינו תקיפה ואף כשלא כבשנו, אם הוא בארץ ישראל חייבים לאבד ולשרוף כל בתי עבודה זרה, ויש למסור ע"ז את הנפש עיי"ש בכל אריכות דבריו, אמנם מ"ש שצריך למסור את הנפש וכאילו עובד עבודה זרה לכאורה נסמך על הסוגיא בסנהדרין (צ.) שנביא שמבטל מצוות 'ונתצתם' הוי נביא שהדיח, ועל פי זה ס"ל שבכל העניינים הוא עבודה זרה, וכן לגבי מסירות נפש אמרו שגם על אביזרייהו דע"ז צריך למסור את הנפש.
אמנם לפי דברי החינוך הנ"ל י"ל, שאם אין ידינו תקיפה אין חיוב כלל, והיה מי שהעיר עוד ע"פ דברי האדר"נ (נוסחא ב' פרק ל"א) "הוא היה אומר אל תסתור במותיהם שלא תבנם בידך אל תסתיר של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים", וכעין זה במדרש תנאים מכילתא "אבד תאבדון וכו' אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר אתה אומר אחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא מביאתן לארץ ולהלן ת"ל וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם וגו' אבד תאבדון אחר ירושה וגו' מיכן היה ר' יוחנן בן זכאי אומר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך שלא תסתור של לבינים ויאמרו לך עשם של אבנים של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ" ומכיון שאם יהרסו בתיהם יבנום מחדש וכמו שראינו רחמנא ליצלן לאחר שריפת הכנסייה בצפון וכיון שאין תועלת בכך, אין מצוות הביעור אא"כ ידינו תקיפה שלא יבנו בשנית.
להלכה נראה, שמה שהגיע לידו ודאי חייב לבער ואפילו בחו"ל, וע"כ הכובש כיבוש גמור מצווה לבער בכל מקום, ובארץ ישראל הוא חיוב בשעת כיבוש להרוס, ואחר סיום הכיבוש לבער ביעור גמור, והיכן שלא כבשו בארץ ישראל אם יכול לבער ולא יבנו מחדש להרמב"ם מצווה לבער ולהחינוך אין חיוב בזה, ואם הכיבוש לא היה כיבוש גמור וא"כ יבנו מחדש לכאורה יש מקום לומר שאפילו להרמב"ם אין מצוה בזה, אבל להחינוך ודאי אין חיוב, וצ"ע.