הפורס סוכת שלום על ירושלים

"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים ט"ז, י"ג) – הנה חג הסוכות הוא חג החגים, הוא החג שנקרא בלשון חז"ל בשם 'חג' סתמא, וכבר במקרא מצינו כן – "בירח האיתנים בחג" (מלכים א' ח', ב'), "כחג אשר ביהודה" (שם י"ב, ל"ב), הוא החג הנקרא 'חג ה", כמש"כ – "אך בחמשה עשר… תחגו את חג ה' שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, ל"ט). אולם דומה, כי כגודל עוצם מעלתו ורוממותו של חג זה, כן נעלם ענינו ונסתרה מהותו, ונאמרו בו ענינים רבים ודרושים גדולים ונכבדים, אך עצם מהותו נותרה נעלמה, ואבואה להתבונן בו ע"פ המקראות ודברי רבותינו הקדושים.

הנה בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא נזכר ענין החג הזה בקצרה, ושם נאמר – "שלש רגלים תחוג לי בשנה… וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה". ובכי תשא – "וחג האסיף תקופת השנה". גם בפרשת המועדות באמור נאמר – "אך בחמשה עשר יום… באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה'", וגם בפרשת ראה נאמר "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך". בכל המקומות הללו הוזכר ענין החג כחג האסיף, ומן המקראות האלו נראה, כי ענינו של החג הוא שמחה על אסיף תבואתנו, והיינו שמחה בה' על אשר הגיענו לזאת.

אמנם בכמה מקומות נקרא החג 'חג הסוכות'. כן הוא בפרשת המועדות שבאמור, שם נאמר – "ובחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'", וכן הוא בפרשת ראה – "חג הסוכות תעשה לך". גם בפרשת וילך נאמר "במועד שנת השמיטה בחג הסוכות", וענין הסוכה נתפרש בתורה, שנצטווינו לישב בחג זה בסוכות למען נזכור כי בסוכות הושיבנו ה' בהוציאו אותנו מארץ מצרים. מזה היה נראה, שענין חג זה הוא שמחה בניסים אשר עשה ה' לנו במדבר, וצריך בירור כיצד יתחברו הדברים יחדיו, ומפני מה נצטווינו לזכור את נסי זמן היותנו במדבר בזמן שמחת האסיף דווקא.

ולשם כך שומה עלינו להתבונן על עצם ענין שמחת האסיף מהי, שלכאורה אם השמחה היא על התבואה – הלא כבר בקציר שמח בה האדם, ומדוע נוספת לו עוד שמחה באסיף, ויש ליישב, כי אף שניתנה לו התבואה כבר בקציר, אין היא בטוחה בידו, ועדיין היא נתונה לסכנות וליבו חושש עליה, וכשאוספה אל ביתו, אזי הוא בטוח במה שבידו, שבאה תבואתו אל ביתו בשלום.

ואם נתבונן על הדבר מצד הטבת ה' לישראל שיש בו, שמצד זה נצטווינו לחוג את חגי הקציר והאסיף, נראה שבקציר הטבת ה' היא עצם נתינת התבואה לישראל, ועליה אנו חוגגים את חג הקציר, ובאסיף הטבת ה' היא בכך שהוא שומר עמו ישראל, ששמר על תבואתנו עד אשר הביאונוה אל בתינו, ועל טוב ה' הזה אנו חוגגים את חג האסיף.                    

ואחר שהבנו כל זאת נבין כיצד קשורה מצות חג הסוכות לחג האסיף, שכאשר אנו רואים באסיף כיצד נשמרה תבואתנו מכל נגע ופגע, עלינו לישב בסוכות לזכור כי זאת עשה לנו ה' א-להינו, שהוא שומרנו ומגיננו, כאשר ראינו דבר זה במדבר, ששמרנו ה' מכל משמר במדבר הגדול והנורא, וגונן עלינו בסוכת שלומו.

אך עוד עומק לפנים מזה יש בענינו של חג הסוכות, והוא הקשר המיוחד של חג זה לענין המקדש.

והוא, שהנה בפרשת המועדות, אחר שפירשה התורה את כל המועדות, סכמה ואמרה – "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה… אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי תחוגו את חג ה' שבעת ימים… ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, ל"ז – מ'). פסוק זה מוקשה הוא מאד, מהו 'אך בחמשה עשר', הלא כבר נתפרש גם מועד חג הסוכות בתוך המועדים שכבר נתפרשו, ונראה בביאור זה הפסוק, שאחר שפירשה התורה את כל המועדות, אמרה שכל אלו המועדות הם מקראי קדש להקריב בהם קרבנות, אך מועד חג הסוכות – מלבד מה שמקריבים בו קרבנות, עוד זאת יש בו ששמחים בו במקדש לפני ה' בארבעת המינים. ונמצא מפורש בתורה, שחג הסוכות יש לו קשר מיוחד למקדש, שעל-כן נצטווינו בו במצות שמחה במקדש.   

עוד מצאנו במקרא, ששלמה המלך חנך את בית המקדש בחג הסוכות כמ"ש [מלכים א ח', ב'] – "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי". ונאמר [שם ס"ה] – "ויעש שלמה בעת ההיא את החג… לפני ה' א-להים שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" – הרי ששמחת חנוכת המקדש נצטרפה לשמחת חג הסוכות, כך שמוגדר הדבר שחגגו את חג הסוכות ארבעה עשר יום.

[ובנותן טעם ראוי להוסיף, כי ירבעם כאשר ביטל את ישראל מעליה לרגל ואמר 'רב לכם מעלות ירושלים', ביטל גם את חג הסוכות ותחתיו עשה את החג בחודש השמיני כמבואר במקרא].

ורבינו הגר"א העמיד את ענין המקדש כענין מרכזי ביותר בחג הסוכות, וכתב בריש פי' לשיר השירים שפסח, שבועות, סוכות ושמיני עצרת, הם כנגד יצי"מ, מתן תורה, בנין המשכן והכניסה לא"י, וידועים דבריו שבנין המשכן התחיל בסוכות.

ויש להתבונן בדבר זה מהו הקשר בין חג הסוכות – חג האסיף לבין המקדש.

ואעיר בזה כמה הערות אשר מתוכן בעזרת ה' יתבאר הענין.

הנה דעת ר"א בסוכה י"א:, ד"בסוכות הושבתי את בני ישראל" הם ענני כבוד, וכן תרגם אונקלוס "ארי במטלת ענני…". והנה ענני כבוד משמעם העננים בהם מתגלה כבוד ה', כמו שנזכר במקרא פעמים רבות, וכמ"ש "ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ', ל"ה), ונאמר "והנה כבוד ה' נראה בענן" (שם ט"ז, י'), ונאמר "אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם" (במדבר י"ד, י"ד). וידוע, כי ענינן ומהותן של הסוכות הלא הוא להגן משרב ושמש, והדברים תמוהים – וכי לא היה ראוי לעשות מגן מן השמש לישראל מחומר פחות יקר נכבד ומרומם מאשר ענני כבוד ה', וכי ראוי הוא לענן כבוד ה' שישמש לסוכה?

עוד יש להעיר, שבברכות שבפרשת בחוקותי נראית חלוקה לשלש ברכות – האחת היא ברכת יבול הארץ, המתחילה במילים "ונתתי גשמיכם בעיתם", "ונתנה הארץ יבולה" וכו', ומסתיימת במילים "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם". השניה היא ברכת השלום והנצחון על האויבים, המתחילה במילים "ונתתי שלום בארץ", ומסתימת במילים "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב". השלישית היא הברכה על היות ה' בקרבנו ומאיר פניו אלינו, המתחילה במילים "ופניתי אליכם" וכו', ומסתימת במילים "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם" – יעוי"ש. ויש להתפלא על כך, שבתוך הברכות על השראת השכינה נאמר "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו", ולכאורה היה לו לפסוק זה להאמר עם הברכות על יבול הארץ, ומדוע נזכר כאן אצל ברכת השראת השכינה.

עוד יש להעיר על ברכת המזון, שבתוך ברכת בנין ירושלים אנו מבקשים "א-להינו אבינו רענו זונננו פרנסנו וכלכלנו" וכו', וחוזרים וחותמים בבונה ירושלים, ולא מובן לכאורה מה השייכות של פרנסתנו לבנין ירושלים.

ומה שנראה כעולה מכל זאת הוא, שקיים הבדל וחילוק מהותי בין כל נתינת שפע שה' נותן לישראל לבין השגחתו עליהם ושמירתו עליהם, שבכל נתינת שפע, גדול ככל שיהיה, אינו מבטא את השראת שכינת ה' בתוכנו, ואילו שמירתו אותנו והשגחתו התמידית עלינו היא המבטאת את היותו בתוכנו, שמכח זה הוא משגיח עלינו בתמידות, שומרנו ומצילנו. ועל כן בברכת השראת השכינה שבפרשת בחוקותי נאמר "ואכלת ישן נושן", שזו אינה ברכה על כך שהיבול יצליח, אלא על כך שהוא יהיה נשמר, וזה בא מצד מה שה' שוכן בתוכנו. ולכן בבקשה על ירושלים והמקדש אנו מבקשים על פרנסתנו, שהיא הבאה בעקבות זאת שה' שוכן בתוכנו.

ובזאת יבואר מפני מה היו ענני הכבוד לסוכה לישראל, שבאמת שמירתם של ישראל באה מכח השראת שכינתו בתוכנו, שהיא המתגלית בענני הכבוד, ונמצא שענינם האמיתי של ענני הכבוד היא שמהם באה שמירתם של ישראל.

וזהו ענינו של חג הסוכות – חג השמחה על היות ה' שוכן בתוכנו, שדבר זה נתגלה במדבר בהושיבו אותנו בסוכות, וזה מתגלה היום בשמרו את תבואתנו, ולכן בחג הסוכות השמחה היא שמחה במקדש לפני ה', שהשמחה בסוכות היא אכן שמחה על המקדש, ומפני כך עשה גם שלמה את חנוכת בית המקדש בחג הסוכות.

גם ענין הריצוי על המים שאנו מרצים עליהם בחג הסוכות שייך לענין זה, שהרי ענין הגשמים בא"י שייך לענין ההשגחה התמידית עליה, כמפורש בתורה "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר… תמיד עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"  (דברים י"א, י"א – י"ב).

[וצורת הריצוי היא שאנו נוטלים את ארבעת המינים מן האסיף שבו ניכרת השגחת ה' עלינו, ובמינים אלה ניכרת היא ביותר, שהרי מינים אלו גדלים הם על המים, ופונים אנו לה' א-להינו בבקשה – "אנא, כשם שעשית עימנו חסד עד כה, כן תוסיף להרעיף עלינו את חסדיך"].             

והנה כתב הגר"א בספד"צ, שחג הסוכות הוא כנגד ימות המשיח ושמיני עצרת הוא כנגד העולם הבא. ויש לפרש, שחג הסוכות הוא השמחה על שכינתו בתוכנו, המתגלית ברוב שפע טובה וברכה המושפע עלינו, כמו שאכן יהיה בימות המשיח, ואילו בשמיני עצרת השמחה היא על עצם שכינתו בתוכנו ועל גילוי כבודו אלינו המתגלה לנו בתורתו שדרכה יודעים אנו אותו, שזה יהיה בשלמות לעולם הבא, שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

ויה"ר שנזכה בקרוב לשמוח בחג הסוכות לפני ה' א-להינו במקדשו, כמצווה עלינו בתורתו, ונזכה לפריסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.

כתיבת תגובה