פטירתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל מציינת סימן דרך בתולדות היהדות החרדית בארץ ישראל. במסגרת הדיונים שנידונו אחר הפטירה עלתה שאלת הגדרתו של הציבור החרדי, עד כמה הוא מוכן להכיל בתוכו אנשים שאינם הולכים בתלם הסלול של לימודים בכולל ועבודה במשרות תורניות בלבד, ובמידה ואכן מוכנים להכיל אותם – עד היכן ניתן למתוח את ההגדרה של 'חרדי'. זהו בעצם שורש הויכוח אשר כבר למעלה מחמש שנים קורע את עולם התורה, כאשר כל צד מתבצר בעמדותיו.
קשה מאד להמלט מהבעיה. הציבור החרדי כפי שעוצב בתחילת ימי המדינה על-ידי מרן החזו"א היה ציבור קטן ואיכותי של אנשים המוכנים לחיות חיי צער ודוחק, ובלבד שישמרו על אורחות חייהם. דווקא הצלחתו של ציבור זה לגדול במימדים עצומים, הן בזכות הילודה והן בזכות תנועת התשובה, הביאה בהכרח להרחבת השוליים ולאתגרים, אשר מצד אחד מאיימים על הטוהר הרעיוני ומאידך מצריכים התיחסות פרטנית שלא הייתה נצרכת בתחילת דרכו. גם הקדמה הטכנולוגית עשתה את שלה, והציבה בפני ההורים והמחנכים אתגרים שטרם עמדו בפניהם אל מול העולם שמבחוץ.
ככל שחלפו השנים וככל שהפך העולם יותר ויותר ל'כפר גלובלי', גם הציבור החרדי עבר טלטלה, שיסודה בעצם ההימצאות בתוך אותו מרחב בו שולטת התרבות הזרה בכל הווי החיים. מלבד זאת, המציאות של שבעים שנות מדינה אף היא יצרה הבנה סמויה, ולפיה איננו חיים בחלל ריק, ויש לתת את הדעת לכל מה שמתרחש סביבנו.
אולם כאן בדיוק טמונה הסכנה, שכן, כאמור, כל המערכות הציבוריות בישראל נשלטות על-ידי בעלי השקפות מנוגדות לזו של עולם התורה, מי יותר ומי פחות, וכיצד, אם כן, ניתן להמלט מהעימות הרעיוני שבהכרח יבוא? בכל מקום בו דרכה כף רגלו של חרדי בעולם המעשה של החברה הישראלית – בצבא, באקדמיה, בפוליטיקה, בכלכלה ובכל מקום – תמיד נותרו החרדיות ותורת ישראל כאשר ידן על התחתונה. לנוכח מציאות זו, נולדה הבנה, ולפיה כל קיומה של החרדיות האותנטית מותנה בצמצומה לד' אמות של בית המדרש. על ענין זה תמיד היה קונצנזוס. השאלה שפלגה את הציבור בשנים האחרונות הייתה עד כמה מוכנה החרדיות להכיל גם את מי שיצא מאותן ד' אמות – האם הוא בגדר מי שחצה את המתרס, או שמא יש לנסות להכיל גם אותו ולשמר אותו בתוך הגדר. אך בין כך ובין כך, לא היה לעת עתה מי ששקל למקד ולהחיל את העקרונות והערכים התורניים אף על עולם החוץ, ומכח זה להכיל אף את החרדים שאין מקומם בתוך בית המדרש.
הבעיה המובנית במצב זה היא שמכל צד שנסתכל, אנחנו מנהלים קרב מאסף, כאשר תהליך ההשפעה החילונית על הציבור החרדי נראה כבלתי נמנע, ואין כאן אלא שאלה של כמות וזמן. אולם בשורה כזו היא קשה מנשוא ואיננה ניתנת לעיכול עבור כל מי שהתורה היא עיקר זהותו, ועבור כל מי שמבין שלא יתכן שחלק מרכזי בחיינו הנפשיים והתרבותיים יהא מצוי תחת שליטת התרבות החילונית. מדובר בחורבן רעיוני בעיני כל מי שמבין, שלא יתכן להשתלב במערכת ממסדית שאינה מכירה בשם ה', בתורתו, ובערכיו, בלא להיות חלק ממנה בצורה מהותית. אם וכאשר, ח"ו, אכן יתחולל שילוב של העולם החרדי במערכת ובממסד החילוניים – מצב זה יצור בנפש הציבור החרדי שתי רשויות, 'רשות בית המדרש' ו'רשות מדינת ישראל' או 'רשות המוסדות האקדמאים', כאשר אין נגיעה וקשר בין שתי רשויות אלו [ואין צריך להזדקק לנבואה על-מנת להבין את התוצאה של מהלך הרה אסון זה, ואת התוצאות ההרסניות ביראת שמים וברגש היהודי של כל אחד ואחד, ושל הציבור החרדי בכלל. ומלבד זאת, דעת לנבון נקל, שסופו של תהליך זה יהיה, ש'שפחה תירש גבירתה', והחלק הדומיננטי בנפש ובציבור יהיה ה'חלק החילוני', התופס מרחבים גדולים וממשיים בנפש ובמרחב הציבורי].
מסיבות אלו, נוסדה אגודת 'קדושת ציון', מתוך הבנה שלא די לנו לסתום חורים ופרצות חדשים לבקרים ולעמוד אך בעמדת התגוננות של קרב מאסף, אלא עלינו להבין שמצב זה בהכרח מטיל עלינו את החובה להתבוננות מעמיקה יותר בתשתיות חיינו הציבוריים, ולהעמקה נוספת בשאלה מה ה' שואל מאתנו במצב בלתי נמנע זה, מתוך ניסיון לממש את הערכים התורניים החרדיים, ולפרוץ עימם למרחבים חדשים ומאתגרים, וכל זאת מתוך חזרה למקורות.
כאשר אנו מתבוננים בתורה שבכתב ושבע"פ, אנו רואים שהתורה לא ניתנה אך ליושבי ביהמ"ד, אלא היא ניתנה בעיקר בכדי שנכונן את חיינו החומריים על פיה, כאשר המקום המסוגל לזה ביותר הוא ארץ ישראל בזמן שמרכז העם נמצא בה. אז אנו יכולים להתנהל באופן שכל המערכות מתפקדות על פי התורה וערכיה. ואכן הקדים מסובב הסיבות להביא אותנו לארץ ישראל, בכדי שאכן נוכל להתמודד עם העולם החדש והמודרני מתוך עיקרון זה של חיי אומה על אדמתה הטבעית – היא ארץ ישראל – בה אנו מנסים לנהל את כל מערכות החיים על פי התורה.
כמובן, שכאשר התורה וערכיה המיושמים בצורה מלאה בחברה החרדית יפרצו קדימה על מנת להתממש אף במרחב שמחוץ לבית מדרש, כראוי לעיקרון של 'חיי אומה בארץ ישראל', אזי המסגרת החרדית תוכל להכיל בקרבה בצורה לכתחילאית אף את מי שלא שם מושבו בין ספסלי ביהמ"ד, החל בנגרים וכלה במומחי טכנולוגיה, וזאת מבלי להתפשר על פסיק מדבר ה'.
במצב השורר לדאבוננו כיום, לעומת זאת, מוסכם על הכל, כי חרדי ש'יוצא' להתפרנס מחוץ למסגרות התורניות בהכרח חייב לוותר על השקפת עולמו ברמה מסוימת, ועל אורחות חייו. במקום לדון האם צריך להרחיק את אותו אדם כדי לגונן על הציבור שבפנים או לקרב אותו בכל זאת – אנחנו אוחזים שהוא כלל אינו חייב להיכנע לתכתיבי החברה החילונית, אלא עלינו לפרוץ עם ערכי החברה החרדית-תורנית למרחב ה'חול'.
כמובן, שבצורה האידיאלית דבר זה דורש מרחב ציבורי המנוהל לגמרי ע"י התורה הקדושה, חוקיה, ערכיה, ורוחה, מה שלא ניתן ליישם היום בצורה מלאה, אמנם ודאי ניתן לחשוב עליו ולהתכונן אליו כאשר קהל יראי ה' מתעתד להפוך לרוב כאן בארץ, ויש להיערך בהתאם בכל החזיתות[1].
איננו משלים את עצמנו, שהדבר בר-ביצוע בשנים הקרובות ממש. אך אם אנו רוצים שבבא העת נהיה מוכשרים למשימה גדולה זו, ולא תהיה זו אך 'מדינה חילונית המנוהלת בידי חרדים', עלינו כבר עתה להציב לעצמנו חזון, כיצד אנו שואפים שתיראה מדינת היהודים – אשר כיום קשה לקרוא לה 'המדינה היהודית' – על-פי הערכים החרדים התורניים, וכמובן שמתוך זה נגזור למעשה אף את הדברים הריאליים הניתנים למימוש כבר עכשיו, כאשר בלאו הכי רווח נקי בידינו, אם צורת ההתנהלות עם עולם החול תהיה מושכלת יותר, תורנית יותר ואידיאלית יותר.
הדבר מציב בפנינו אתגרים רבים, אך גם אפשרויות רבות להתמודדות עם בעיות, אשר עד כה היו נראות כבלתי פתירות. נקווה, שהציבור יחוש את החסרון שישנו כיום, ויבין כיצד למלא את החלל בצורה הראויה. לבל נמצא את עצמנו בבוא העת קרחים מכאן ומכאן, ולא יקוים בנו הכתוב "באין חזון יפרע עם".
אני מנצל במה זו על מנת לקרוא לכל אשר יקר תפארת ישראל חשוב בעיניו – לאישי רוח ולאישי מעש, ליושבי אהלים ולאנשי עסקים, לעובדי ציבור ולאנשי מחשבים, לכלל עובדי ה' – אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים – להתאחד כולנו למען מטרה נעלה והכרחית זו, ויחדיו לחשוב ולתכנן כיצד אנו מתקדמים למימוש רעיון נשגב זה, כל אחד בדרכו הוא.
אגודת 'קדושת ציון' תתאחד, תטה כתף, תשתף פעולה, ותקבל בחפץ לב כל רעיון או מעש המתאימים לחזוננו, לחזון של כולנו.
[1] כאשר לא היה שייך אפילו לחשוב על כיוון זה, כל עוד היינו מיעוט נרדף העסוק בהישרדות בין שבעים הזאבים המקיפים אותו מסביב, ואח"כ מהערב-רב היהודי החילוני והידידותי המסוכן מכולם.