בעומדנו בספר הגאולה, יש לנו לבקש בתורה מהו העיקר הגדול המכוון בגאולה זו. בגליונות הקודמים עמדנו על כך שכיבוש הארץ מוזכר בתורה כתכליתה של יציאת מצרים, כמבואר הן בהבטחות לאבות והן בנבואת מרע"ה על היציאה.
בברית בין הבתרים נאמר לאברהם – "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית ט"ו, ז'), היינו דהצלתו של אבינו הראשון מהכבשן לא היתה אלא ע"מ לתת לו את הארץ. ויש מקום לומר, כי המכוון בפתיחה זו לנבואת גלות מצרים [היינו המחזה שראה אברהם על גלות בניו העתידה] הוא כדי לומר שיציאה שניה של אבותינו ממצרים אף היא תהיה כמותה. וכששאל "במה אדע כי אירשנה", השיבו – "ידע תדע כי גר יהיה זרעך… ואחרי כן יצאו ברכש גדול… ודור רביעי ישובו הנה…" (בראשית ט"ו, י"ג – ט"ז). ר"ל שקיום הבטחת ירושת הארץ יהיה באופן זה, ע"י שיצאו מגלות מצרים לרשת את ארץ האמורי.
וכך אמר ה' למשה – "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש…" (שמות ג', ח'), ובדבריו לזקני ישראל – "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני … אל ארץ זבת חלב ודבש" (שם י"ז), ושוב חזר ואמר לו "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה, וגם אני שמעתי את נאקת … ואזכר את בריתי" (ו', ד' – ה'), והיינו שע"י צעקתם זכר ברית האבות לתת להם את הארץ. ומסיים את דבר הנבואה מעין הפתיחה ב"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה… ונתתי אתה לכם מורשה…" (שם ח').
אף עיקר מצוות זכרון יציאת מצרים אינה אלא לאחר קיום ההבטחה והברית, כמפורש במקרא – "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת" (שמות י"ב, כ"ה), וכן בפרשת קדש – "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני …ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה" (י"ג, ה').
וכן הוא בדברי משה אדוננו בתוכחתו הגדולה – "ויוצאך בפניו בכחו הגדל ממצרים. להוריש גוים גדלים ועצמים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה" (דברים ד', ל"ז), ועוד שם – "ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו" (ו', כ"ג). וכיוצא בו דבר ה' ביד נביאו "ואנכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמרי" (עמוס ב', י'), כשהמשמעות הפשוטה הינה שתכלית היציאה והולכתם במדבר נועדו לצורך מטרה זו של ירושת הארץ.
והדברים מפורשים יותר ברש"י בתחילת שופטים (ב', א') עה"פ "אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם", ופרש"י – "כך היה דעתי מתחילה להעלותכם ממצרים וכן עשיתי על מנת להוריש את אויבי", הרי מפורש שמטרת היציאה ממצרים היתה ע"מ להוריש הגויים ולרשת את ארצם.
עם זאת, מצאנו בתורה עניינים נוספים בכלל מטרותיה של יציאת מצרים בכמה פנים.
א. מצד ידיעת פרעה ומצרים בשליטתו והנהגותיו ית"ש. ב. כדי שיכירו ישראל הנהגת ה' וכוחו. ג. כדי שיהיו ישראל עבדיו ויעשו מצוותיו. ד. כדי שיהיו ישראל עמו והוא יהיה להם לאלוקים [כל זה מלבד מה שהוזכר בנבואת משה הראשונה – "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו, כי ידעתי את מכאביו" (ג', ז') ולהלן (ו', ה') משמע שהיה עניינו כדי להזכיר הברית, וצ"ב, אך אין זה מעניין מאמר זה].
ידיעת ה' של מצרים
עניין ידיעת ה' של המצרים לא הוזכר כטעם לעצם היציאה, אלא למה שהיתה ע"י אותות ומופתים ולא פעל ברצותו בכח "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו" (משלי כ"א, א').
באופן כללי אמר טעם לגאולתם דווקא ע"י המכות – "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז', ה'), וזה לא הושלם עד אחר קריעת ים סוף, עליה נאמר – "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (י"ד, ד').
אך לגבי פרעה עצמו הוזכרו חלוקות שונות בידיעתו. א. במכת דם כבר נאמר "בזאת תדע כי אני ה'" (ז', י"ז). ב. בדברי משה לפרעה על תפילת סילוק הצפרדעים הזכיר את ידיעת פרעה בבחינה זו שאין כה' אלקינו (ח', ו'). ג. ע"י הפלאת ארץ גושן במכת ערוב, נודע "כי אני ה' בקרב הארץ" (ח', י"ח). ד. ממכת ברד נודע כי אין כמוהו בכל הארץ (ט', י"ד). ה. ידיעה נוספת שלמדו מצרים היתה בשמירת פי הכלבים שלא יחרצו לשונם בעת יציאתם – "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (י"א, ז'). ומצאנו שנתאווה משה לידיעה זו על הפלאת ישראל מן האומות (ל"ג, ט"ז) שבזה יוודע שמצאנו חן בעיני המלך.
ידיעתם של ישראל
הנה משה רבינו מאריך בתוכחותיו בהזכרת יציאת מצרים להעמידה כיסוד אמונת ישראל וכיסוד אהבתו ויראתו ית"ש. "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו … וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים .." (דברים ד', ל"ד – ל"ט). גם העמיד חובת שמירת המצוות על יסוד האמונה המתגלית בגאולת מצרים (שם ז', ט; י"א, ב', וע"ע בפרשת מסית שם י"ג, י"א).
אמנם שזה היה הטעם ליציאתם מצאנו גם בנבואת הגאולה בתחילת פרשת וארא, בתוך האמור על הבטחת הארץ – "וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם…" (שמות ו', ז'). ושוב אנו מוצאים כן לגבי מכות מצרים בתחילת פרשת בא – "ולמען תספר…את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י', ב'). ואף כי דבר זה לא נאמר על עצם היציאה, מ"מ מצאנו עניין נוסף בגאולת מצרים, והוא ידיעת ה' הבאה על ידה.
ובאמת, כל עיקר אמונת ישראל במציאותו ית"ש עומדת על הכרתם בו כא-ל מוציאם ממצרים, וכמו שפתח בראש דבריו אמת – "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ', ב'). וריה"ל בספר הכוזרי העמיד ענין זה ליסוד אמונת ישראל, היות וזה כל עיקר הכרתנו בו (כוזרי מאמר ראשון).
שיהיו ישראל עבדיו ומקיימי מצוותיו
בכמה מקומות מגדירה התורה את עם ישראל כעבדים, ומעשה הקניין בהם הוא יציאת מצרים. (במדבר כ"ה, מ"ב; נ"ה). ומשמעות עניין זה למעשה מבוארת בפרשת עבודת הפסח – "והגדת לבנך… בעבור זה עשה ה' לי". ובפשוטו משמע כמ"ש ראב"ע שם (שמות י"ג, ח') "בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו, ככתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג', י"ב) וכו'".
אף מצוות השבת, שהיא מיסודי התורה והאמונה, לא עמדה להם לישראל אלא מכח יציאת מצרים, כמפורש בדברות שבואתחנן – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה', ט"ו).
וכך מעמיד מוסר המסורה את הנחלתה לדורות – "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" (דברים ו', כ' – כ"א). ופשט הכתוב אינו מדבר דווקא על מצוות הפסח ודומיהם, אלא כל המצוות כולן מבואר טעמן משום "עבדים היינו".
ובאמת, כל צורת היציאה היתה באופן זה, שהמו"מ עם פרעה נסוב מתחילתו ועד סופו על עניין זה, וכל התראה והתראה לא הייתה אלא על-מנת לאפשר להם לעבוד את ה'. וכך גם היתה צורת השחרור בסופו, שלא שחררם אלא לילך לעבוד את ה', באומרו: "קומו צאו…ולכו עבדו את ה' כדברכם" (י"ב, ל"א), ונמצאו נמסרים מאדון זה לאדון אחר.
שנהיה עמו והוא אלוקינו
בזכירת יציאת מצרים שאנו מזכירים בכל יום מתפרש טעמה – "להיות לכם לאלקים", וכן הוא בכמה מקומות. וכיו"ב הוזכר כמה פעמים עניין היותנו לו לעם, "ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה" (דברים ד', כ') ובדבר ה' ביד ירמיהו – "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים…כי אם את הדבר הזה …שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם" (ירמיהו ז', כ"ב – כ"ג).
ויש שפותח בעניין לקיחתם לעם וממשיך בסיפור גדולתו של מקום וחוזר ומסיים במה שלקחם להיותם עמו והוא אלוקיהם. "אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו, ותכונן לך את עמך ישראל לך לעם עד עולם ואתה ה' היית להם לאלקים" (שמו"ב ז', כ"ג – כ"ד).
ובאמת כל שלושה עניינים אלו הוזכרו כולם בפרשת הגאולה שבתחילת וארא, והיינו: א. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים. ב. וידעתם כי אני ה' אלקיכם… ג. והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.
הכל הולך אל מקום אחד, להיות עם עבדיו בארצו והוא שוכן בתוכם
אמנם דעת לנבון נקל, כי אין כאן כמה טעמים נפרדים, אשר די בכל אחד מהם בפני עצמו, ובדרך מקרה בא זמנם בעת אחת, אלא כולם עומדים כיחידה אחת המשלמת זו את זו, ולפיכך אנו מוצאים אותם במקומות רבים מופיעים כהמשך אחד, כמו שאנו רואים בדברי משה שעל שאלת "מה העדת והחקים והמשפטים", התשובה הינה "ואמרת לבנך עבדים היינו .. ויציאנו ה' .. ביד חזקה. ויתן ה' אותת ומפתים גדלים… לעינינו. ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ" (דברים כ' – כ"ג). הרי שכולם כרוכים זה בזה, וצריך טעם בשייכותם.
והנה היותנו עמו והוא אלוקינו והיותנו עבדיו הוא דבר פשוט דהא בהא תליא. שהרי כל עניין אלוקותו כלפינו הוא העמדתנו כעבדים אליו, שזה מתבטא במעשי המצוות, ובעיקר במעשי ה"עבודה" שהיא עבודת העבד לאדוניו שנותנים לפניו לחם אשה ומנסכים לפניו ובונים לו ביתו וכו', והוא כביכול בדמיון עבודה שלפני אדון בשר ודם.
נמצא, כי עניין היותנו עבדים לו, מתבטא בפועל בהקרבת הקרבנות, שזו הייתה צורת פנייתם לפרעה שיוציאם לזבוח לפני ה'. ושלמות העבודה היא בבנין ביתו שתיקונו השלם חל בהעמדתו במקומו הקבוע לו אשר אוה למושב לו, בהר בית ה' מקום מנוחתו עדי עד.
וכן משמעות פשט הכתוב, שהיה עניין היציאה לשם השראת השכינה בתוכנו – "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם" (שמות כ"ט, מ"ו). ולכאורה זוהי הרחבה של העניין הנזכר, דהיינו שהיותם עמו ונחלתו והוא להם לאלקים, הוא באופן זה של השראת השכינה בתוכם.
אף בעניינה של ארץ ישראל, מצאנו כן בפירוש בהבטחתו לאברהם – "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים" (בראשית י"ז, ח'). הרי מפורש, כי עצם זכות הארץ נאמרה בהקשר של העמדת בני ישראל כעם ה' והוא אלוקיהם, וכמבואר, שמקום זה הוא מקום העבודה שהיא המקבעת את עמו בשם עבדיו. וכן משמעות הפסוקים בפרשת רבית (ויקרא כ"ה, ל"ח) – "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים", אשר פשט הכתוב בהם מורה על כך שיציאת מצרים היא למען הביאנו אל הארץ הזאת, וזה עבור היותו לנו לאלקים, וכהבטחה הנ"ל שהובטחה לאברהם. נמצאנו למדים, כי הבאה ראשונה שנאמר בה "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי", היא היא תחילתה של הבאה שניה, שנאמר בהבטחתה "והבאתי אתכם אל הארץ", ואינם אלא עניין אחד, והוא להעמיד לו אומה יודעת אותו ולייחד לה את המובחרת שבארצות להיותו שוכן בתוכה.