נתבאר במאמרים הקודמים עניני עץ יוסף ועץ יהודה, שהם המלכות הפועלת לתיקונו הגשמי של ישראל והמלכות הפועלת לתיקונו הרוחני הפנימי של ישראל.
ונבוא עתה אי"ה לבאר היאך יתאחדו שני העצים האלו, והיו לאחדים.
ולשם כך יש לנו להתבונן בראשונה על המושג עם מהו, אחר כך להתבונן על ענין עם ישראל מהו, ובזאת נבוא אל מבוקשנו.
ונתבונן ראשונה על המושג עם, שהוא דבר מפליא, שהעולם כולו מחולק לעמים, כל עם עומד לעצמו, רוצה בהצלחתו שלו וחפץ לראות את קרנו רמה על כל שאר העמים, וכל יחיד ויחיד מאנשי העם מוכן למסור את נפשו למען כבוד עמו. וכל זה דבר תמוה הטעון הסבר, מה מחלק בין עם לעם, מה מגדיר כל עם כדבר נפרד לעצמו, מה גורם לכל יחיד מן העם להרגיש שייכות לעמו עד כדי נכונות למסירות נפש למען יגדל כבוד עמו.
ולהבין זאת עלינו להתבונן בשורש חילוק העולם לעמים היאך אירע, והתורה הקדושה לימדתנו שזה אירע כשבלל ה' שפתם של דור הפלגה אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו, ומשם וע"י זה נחלקו העמים איש ללשונו, ועד כדי כך תלוי חילוק העמים בחילוק לשונותם עד שאחד מן השמות לעם בלשון חכמים הוא 'לשון', כמו ששגור על לשונם בכמה מקומות 'אומה ולשון'. נמצינו למדים, שיסוד החילוק בין עם לעם ובין אומה לאומה הוא לשונם השונה.
והנה דבר זה אומר דרשני, מה מהותי כ"כ בשפה ולשון, עד שהיא תחלק את האומות ותגדיר עם ועם לעצמו. אכן הכתוב אומר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג', ט'), תלה הכתוב את השתעבדות האומות כולן לה' בכך שתהא שפתם שפה ברורה וישובו לדבר בלשון הקודש, הרי לנו כי אין השפה דבר בעלמא, אלא היא מגלה על רעיון מסוים, על תפיסת עולם מסוימת.
ולפ"ז מתבאר, שענין חלוקת העמים תלוי בזה, שלכל אומה ישנו הרעיון שלה, ישנה תפיסת העולם שלה, וכל אומה ענינה באמת הוא הרעיון שלה, הלב שלה, וכל יחידי האומה הם בני הרעיון הזה, הם משרתים אותו, ונכונים למות עבור זה שהאומה בעלת הרעיון הנכון [לדעתם] ותפיסת העולם המתוקנת והישרה [כנ"ל] היא תשלוט בעולם.
וכאשר נבוא להתבונן עפ"ז בענינו של עם ישראל, נבין מיד, כי ישראל – שלשונם היא לשון הקודש – ענינם הוא הקודש. ואם העולם כולו כשישוב לדבר בלשון הקודש, אזי ישוב גם לקרא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, הרי שעם הקודש, שכבר היום לשונו היא לשון הקודש, כבר היום ענינו הוא הקריאה בשם ה' ועבודתו, ותפיסת העולם הישראלית הפנימית היא שהטוב האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והרעיון הישראלי הפנימי הוא להביא את העולם לתיקונו ע"י הכשרתו ליאור באור ה'[1].
והנה כשם שכל עם יסודו הוא הרעיון הפנימי שלו, ומה שמאחד אותו להיות עם אחד הוא היות כל בניו בני תפיסה אחת ורעיון אחד, וכל רצונו בהצלחתו וברום קרנו היא רצונו בהצלחת הענין הפנימי שלו, כך בודאי גם עם הקודש יסוד מציאותם והיותם עם, הוא היותם בני תפיסת הקודש, והחיבור לעם קשור בהכרח לחיבור לענינם, והרצון לתיקון ולהצלחת העם מוכרח הוא להיות נובע מרצון לרוממות הרעיון הפנימי של העם.
ועפ"ז עולה, שאין בין עץ יוסף אשר ביד אפרים לבין עץ יהודה שום הפרש וחילוק, שהרצון בתיקונו הגשמי של עם ישראל והרצון לתיקונו הרוחני שניהם נובעים מאותו מקום, מן הרצון להרמת קרנו של רעיון הקודש העומד בבסיס מציאותה של כנסת ישראל, ואין ההבדל ביניהם אלא בשטח עבודתם, שמשיח בן יוסף עוסק בהרמת קרן הקודש ע"י תיקונם הגשמי של ישראל, ומשיח בן דוד עושה זאת ע"י תיקונם הפנימי של ישראל.
וממוצא דבר תבין ותשכיל, שא"א לו למשיח בן יוסף להיות דבר לעצמו, וכל ענינו הוא רק כסא דוד [כמ"ש האר"י בשעה"כ, שכסא דוד הוא מב"י], שמהותו של עם ישראל היא היותו נושא הרעיון הפנימי של ישראל, וכל תיקון הן גשמי והן רוחני שנתקן בישראל, מהותו היא התרחבות והתפשטות והתעצמות ענינה הפנימי של כנסת ישראל, ועל כן כל פעולת תיקון גשמית בישראל [שזהו ענינו של מב"י] אין לה חשיבות אלא מצד מה שהיא עומדת לכסא לענינה הפנימי של כנסת ישראל [שזהו ענין מב"ד], וזהו איחודם של שני העצים, בהיות שניהם מבינים שאין כאן שני צדדים כלל, ותיקוני מב"י כל מציאותם היא כסא לבן דוד .
והנה בדורות האחרונים דבר נפל בישראל, ויקומו אנשים להפריד בין הדבקים, להפריד בין העצים, שקמו אנשים והצהירו שדבר אין להם עם הקודש, עם ענינו הפנימי של עם ישראל, ואעפ"כ עסקו הם בבנינו הגשמי של עם ישראל, והצליח ה' בידם והקימו מדינה ומלכות והרימו את קרן ישראל כעם מכל העמים.
אמנם לשקר אין רגלים, ואם לאיזה זמן קצר היה נראה שיש אפשרות להתחבר לעם ישראל ולתיקונו הגשמי בלי חיבור לענינם האמיתי, קל מהרה נתגלה שאין מציאות כזו, והמנתק עצמו מליבן של ישראל בהכרח יתנתק גם מן הרצון בטובתם הגשמית של ישראל, ואם תמהת איך עם יכול להשליך לכלא חייל מחייליו בעוון הריגת אויב, או אם תמהת איך עם נותן את אדמותיו לאויביו במתנה, דע לך שאין זה העם, רק אותם בני בליעל שניתקו את עצמם מענינו של עם ישראל ושבהכרח מנותקים הם גם מן העם, הם העושים כל זאת, והם אין בינם ובין העם ולא כלום, לא אכפ"ל בטובת העם כלל, ועל כן יכולים הם לדון בדיון בין בן עמם לבין בן אויב עמם באובייקטיביות גמורה, שאין להם שום רצון בטובת עם ישראל [ליתר דיוק תמיד תהיה נטיה לצד האויב, כי אויב ענין העם בהכרח יהיה גם אויב העם], ולכן אנו רואים, כי ככל שאדם מחובר יותר לדת ישראל ולמורשתו, מחובר הוא יותר לרצון בטובת ישראל ולשנאת אויבי עמו [ימין], וככל שאדם מנותק ממורשת ישראל וקדושתו כך הוא מאבד את הרגש הלאומי ואין לו חפץ בהצלחת עם הקודש ובמפלת אויביו [שמאל], כי הדברים אחד הם, עם ישראל הוא עם הקודש ואין חיבור לעם מבלי חיבור לקודש.
והנה יבוא האומר ויאמר – א"כ, מה לנו מכל זאת, ואיזו תקומה יש לה לכנסת ישראל בכך שנקבצו ישראל לארצם ויש להם ממשלה, אם ממשלה זו אינה מחוברת לעם ישראל, אין כאן הרמת קרן ישראל רק הרמת קרן עם אחר, עם מזויף שאיננו ישראל.
על דבר זה משיב הנביא ישעיהו ואומר – "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך" (מ"ט, י"ח) – כל קיבוץ הגלויות הזה לאמיתו של דבר הוא לירושלים, שהיא ענינו הפנימי של עם הקודש [עי' בהערה לעיל], ואם תשאלי שאין זה נראה כך, העם רחוק הוא מירושלים, רחוק מא-להיו, רחוק מקדושתו, על זאת משיב הנביא ונשבע בשם ה' – "חי אני נאום ה' כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה", עוד יום יבוא והעם יחזור להתחבר לענינו, ישוב לירושלים, וירושלים תתקשט בבניה בוניה שיהיו כולם לימודי ה', ראויים להיות לעדי לירושלים. וממש כעין זה מצינו במדרש פסיקתא רבתי ל"א – "שראתה ציון שהגליות מתכנסות וכל ישראל והשמים והארץ שמחים להם והיא אינה נזכרת תחילה, התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אלא שכח אותי הרי הכל מתכנסים ואני איני נזכרת, התחילה אומרת וה' שכחני ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אמר לה הקדוש ברוך הוא יש חופה שאין לה כלה, שאי עיניך סביב וראי כולם נקבצו באו לך חי אני נאם ה' כי כולם כעדי תלבשים ותקשרים ככלה (שם ישעיהו מ"ט, י"ח)" – עיי"ש כל הענין.
ואומר הכתוב (משלי כ"ו, י') – "רב מחולל כל ושוכר כסיל ושוכר עוברים", והיינו שהקב"ה הוא מחולל כל, ועל-מנת לקדם את מגמותיו פעמים הוא משתמש בכסילים ופעמים שהוא משתמש גם בעוברי עבירה, ומנפלאות תמים דעים הוא שסיבב ה' שקיבוץ זה ותחילת הרמת קרן ישראל נעשה ע"י רשעים שמגמתם בזה היתה ביטול ענינו של עם הקודש והפיכתו לעם ככל העמים [וכידוע ממרן הגר"ח מבריסק], אך הפך מחשבתם ורצונם מסובב ה' דרך מעשיהם עצמם את הרמת קרן ישראל האמיתית, ועוד עם כלביא יקום וכארי יתנשא, וישוב לציון ולענינו הפנימי באמת.
ובסוכה [מ"ח:] אמרו – "א"ל ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת, השתא דכתיב בששון משכא דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא".
ואם כי סוד האגדה הזו עמוק מאד כנודע מרבינו הגר"א, אולי שמץ מינהו יתבאר לפי הנ"ל, דההוא מינא הוא ענין קליפת הערב רב, ור' אבהו הוא ענינם האמיתי של ישראל, דשופריה מעין שופרא דיעקב אבינו (ב"מ פ"ד.), והוא שייך לענין מב"ד, שאמרו עליו (כתובות י"ז.) "רבא דעמיה מדברנא דאומתיה", וא"ל ההוא מינא לר' אבהו, שלעתיד לבוא ישתעבדו עניני הקדושה לקליפת הערב רב, והקדושה תחיה את קליפתם המתה, וכמו שנראה לכאורה, שהם משתמשים בשם עם הקודש ועיר הקודש לכל עניניהם, ובזה גנבו את לב העם לילך אחריהם, וא"ל ר' אבהו שסוף דבר יהיה ההפך, וכל פעולותיהם והכנותיהם ישובו וישמשו את הקדושה, ומשכא דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא, ועתה תשוב הממלכה לבית דוד, בקרוב בימינו אמן[2].
[1] והנה בשבועות אלו עוסקים אנו בנחמות ציון וירושלים, ותאבים אנו לדעת מי היא ירושלים, זאת שאנו בניה והיא אמנו, מי עוד נמצא במרכז הענינים חוץ מאיתנו עם ישראל, והתשובה לזה היא שירושלים היא לב האומה, הרעיון הפנימי של האומה, שכל יחיד מיחידי האומה הוא בן הרעיון הזה וכל מציאותו וכל פעולותיו עומדים לשכלול הרעיון הזה, והיא החרבה בשפלות עמה, והנבנית בשוב בניה אליה, וקצרתי במקום שהיה ראוי להאריך הרבה, ותן לחכם ויחכם עוד.
[2] בגמ' מגילה ט"ז: אמרו "ששון – זו מילה", וכן אמרו בזוהר (בלק רי"ב:), דששון הוא יסוד, שהוא ענין יוסף ומשיח בן יוסף, ולפ"ז ההוא מינא דשמיה ששון הוא ענין הערלה המחפה ומכסה על משיח בן יוסף וצועקת ומכרזת ואומרת אני יוסף, והיינו דא"ל ר"א משכא דההוא גברא משוינן ליה גודא, שהוא עור הערלה שעתיד לחזור לקדושה כמו שהאריך בזה רבינו הגר"א בספד"צ פ"ק [ד"ה חד לאלף יומין זעירין].