בלוג

הדברים מוסבים  על נבואת יחזקאל המובאת ביחזקאל ל"ז, ט"ו – כ"ח – כדאי לעיין שם לפני קריאת המאמר.

המתבונן בנבואה זו דומה בעיניו, כאילו בשעת הנבואה עומדות להן שתי הממלכות יהודה וישראל, והנביא מתנבא על איחודן וחיבורן למלכות אחת, כשדוד יהיה למלך על כל ישראל. אמנם כידוע, לא כך היה הדבר, ונבואה זו נאמרה לאחר חורבן ירושלים וביטול מלכות יהודה, ולמעלה ממאה שנה לאחר חורבן שומרון וביטול מלכות ישראל. והדברים אינם מובנים לכאורה כאשר אין מלכות לישראל, לא מלכות יהודה ולא מלכות ישראל, האם מתאימה כעת נבואה על איחוד המלכויות? לכאורה לא היה צריך לומר, אלא שכאשר יגאלו ישראל, לא תקומנה מחדש שתי המלכויות, רק מלכות בית דוד לבדה תקום ובן דוד ימלוך על ישראל.

והקושי מתעצם למאן דאמר שעשרת השבטים אינם עתידין לחזור, שלדבריו מה מקום יש לדבר על איחוד  המלכויות, כשבני עשרת השבטים אינם עתידין לחזור, ועל כל פנים לא באופן הראוי להקים ממלכה [דגם מ"ד זה נראה דס"ל להא דגמירי דלא כלא שבטא, רק כוונתו שלא יחזרו מהם עם רב באופן הראוי להקים ממלכה].

עוד יש להתבונן במה שנראה בכתוב, שכאשר לא יהיו עוד לשני עמים אזי לא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם. לכאורה כוונת הכתוב לומר, שכאשר נחלקו לשני עמים זה גרם להם לעבוד עבודה זרה בחטאות ירבעם, וכשיהיו לעם אחד שוב לא יעבדו עבודה זרה. אמנם הדבר צריך ברור, שלכאורה ענין עגלי ירבעם היה ענין מקרי במלכות ישראל, ובזמן יחזקאל כבר היה עגל שומרון לשבבים, וכבר חדלה מלכות ישראל מלהתקיים ומלהיות סיבה לע"ז, ומה טעם א"כ יש להתנבאות, כי בעתיד כאשר יהיו ישראל לגוי אחד בארץ – אז לא יטמאו בשקוציהם ובגלוליהם?

והמתבאר מכל זאת, שענין עץ אפרים ועץ יהודה אינו מתיחס רק למלכות ישראל ומלכות יהודה אשר היו לפנים, רק כך הוא הענין, שבשורשי ההוויה ובעומק נפשה של האומה הישראלית, ישנם שני כוחות, שני עצים, עץ אפרים ועץ יהודה, כאשר במצב הקלקול כוחות אלו מפורדים, ובמצב התיקון המה מתחברים, ובהיות ישראל על אדמתם בראשונה נפרדו כוחות אלו, מה שהביא לפילוג הממלכות בפועל, ונבואת הנביא היא כי בעתיד ישובו להתחבר אלו הכוחות, מה שיביא לכך שיהיו ישראל לגוי אחד, ומלך אחד יהיה לכולם למלך.

עוד למדנו בזאת, כי המצב המקולקל של הפירוד בין הכוחות, בין העצים האלו, הוא שמביא לידי כך שישראל נטמאים בשקוציהם ובגלוליהם, וכאשר יתוקנו הדברים ויחוברו העצים – אז לא יטמאו עוד בשקוציהם, אלא יהיו לעם לה', והוא יהיה להם לאלקים.   

וביאור הענין כך הוא – כבר נתבאר בעבר, כי בעוד על כל מלך של כל אומה ולשון מוטל התפקיד לדאוג לטובתם, לרווחתם ולשלותם של בני עמו, הרי שבישראל מוטל כביכול ענין זה על ה' אלקינו, אבינו מלכנו, אשר בחסדו בחר להיות לנו למלך ורועה ולדאוג לכל צרכינו. מהו, אם כן, המוטל על המלך בישראל? עליו מוטל לתקן את ישראל בכל סדרי התורה והמצוה, שעי"ז ימצא עם הקודש חן בעיני ה' אלקיו, וישפיע עלינו ה' אלקים את כל הטובה והברכה המובטחים מאיתו יתברך לשומרי חוקיו ומצוותיו.

ונמצא תפקידו של המלך בישראל כמו הפוך מתפקידו של כל מלך. כי בעוד שכל מלך ענינו הוא לתת לעם ולהשפיע עליהם, המלך בישראל תובע הוא מהעם, דורש מהם ומחייב אותם לשמור את הברית אשר כרתו עם ה' אלקים, אלא שכמובן כל זה הוא באמת לטובתם כדי שעי"ז יאיר ה' פניו אליהם ויקיים גם הוא את בריתו עימם.

והנה ישראל בימי שמואל שאלו להם מלך ככל הגויים, והיינו לא מלך אשר יפעל לתיקונם הרוחני, שעי"ז ישפיע להם ה' את שפעו, אלא מלך אשר יוציאם ואשר יביאם, ילחם מלחמותיהם וכו', הכל כמו שמפורש שם בפסוקים, וע"ז אמר ה' לשמואל – "לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם". אמנם כאשר בקשו כן ניתן להם, מלך שחלק מענינו הוא גם התיקון הגשמי של ישראל, וכביכול מאז והלאה ה' משפיע לעמ"י את שפעו דרך המלך אשר שמו להם, אמנם כמובן שעיקר ענינו של המלך בישראל נשאר כבתחילה להעמיד את העם ראויים לקבלת שפעו יתברך ע"י שמירת התורה והמצוה.

ושני ענינים אלו – תיקונם הגשמי החיצוני של ישראל ותיקונם הרוחני הפנימי – הם הם שני העצים עץ אפרים ועץ יהודה, ובכללות יותר זהו ענין בני רחל ובני לאה, שרחל ובני רחל ענינם הוא תיקונם החיצוני הגשמי והטבעי של ישראל, ואילו בני לאה ענינם הוא תיקונם הפנימי הרוחני של ישראל.

ואציגה נא בזה מעט דוגמאות שיוכיחו זאת – הנה יוסף הוא המכלכל את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו, ויהודה הוא המעמיד את השבטים בקרן אורה ומונע אותם מלהרוג את יוסף אחיהם, וחז"ל אמרו עוד, שאותו שלח יעקב להכין לו בית תלמוד, הרי כאן המלך הגשמי והרוחני. משה מבני לאה נתן תורה לישראל, ויהושע מאפרים הכניסם לארץ, דוד ושלמה בנו את המקדש וירבעם בן יואש מבני יוסף השיב את גבול ישראל מלבא חמת ועד ים הערבה. וכשנסתכל בכללות פעולותיהם של מלכי יהודה נראה ביעור ע"ז, לימוד תורה, תשובה, כריתת ברית עם ה', בעוד שאצל מלכי ישראל, גם פעולותיהם הטובות נעשות בגשמיותם של ישראל, כעמרי שבנה את שומרון ואחאב ששבחוהו חז"ל על שעמד במלחמה לאחר שנפגע במסירות נפש שלא להבעית את ישראל [ואילו יהוא שביער את הבעל מישראל – היה זה מקרה יחידאי יוצא דופן]. וגם כששקעה שמשם של ישראל ונתנו ביד האומות אנו מוצאים את מרדכי הימיני מבני רחל דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו לאחר שפעל להצילם ממות לחיים, ואת זרובבל בן שאלתיאל מזרע דוד בונה את המקדש השני. 

נמצינו למדים, שזהו ענין עץ אפרים ועץ יהודה, עץ אפרים הוא הכח הפועל לתקן את ישראל תיקון גשמי, לבנות את הארץ וליישבה, להביא ביטחון לישראל ורוב טובה וברכה, ואילו עץ יהודה הוא הכח הפועל לקרב את  ישראל לאביהם שבשמים, לתקנם בתיקוני התורה והמצוה שעל ידי זה יאיר ה' פניו אליהם.

והנה נמצא, כי ענינה של מלכות ישראל הוא החסד, וענינה של מלכות בית דוד הוא הדין, שמלכות ישראל פעולותיה נועדו לתת לעם ולהיטיב לו, ואילו מלכות בית דוד דורשת היא מהעם תורה, מצוה, קדושה ודבקות בה' ובתורתו, כך שענינה הוא דרישה מן העם ולא נתינה לו. ואף שהמעמיק בענינה יודע, כי אין נתינה כדרישה זו, ואין טובה כמו הכפיה ללכת בדרך ה', מ"מ צורת הופעת הדברים היא אפרים – חסד ויהודה – דין.   

והנה כל עוד דינה של מלכות בית דוד פעל לתיקון, לקרב את העם אל ה', אזי היה כח בעם לסובלו, שידעו הם שזוהי טובתם, אבל כאשר יצא הדין ממקומו הראוי לו, ונהפך לדין לשם דין, אז מאס העם בזה ועזבו את מלכות בית דוד וילכו אל עץ אפרים, וזה היה כשבעצת הנערים הודיע להם רחבעם כי 'אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים', שאז מאסו העם במלכותו וימליכו עליהם את ירבעם בן נבט. ואמנם חטא העם בזה חטאה גדולה, כי טוב היה להם לסבול קצת דין גם שלא במקומו ולהיות קרובים ודבוקים בה' מלפנות למלכות שאין ענינה כלל קירבת העם לאלקיו, אך הם לא השכילו זאת, והדבר גרם להם לעזוב את מלכות בית דוד.

[וכעין שורש לשורש לפגם זה מצאנו אצל אדוננו דוד ע"ה, כשאמר 'אתה וציבא תחלקו את השדה', שהיה שם דין שלא במקומו, ואמרו על זה חז"ל – 'בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה יצאה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה'. וראה זה פלא, שמפיבושת, שקיבל אז בהכנעה את דינו של דוד ואמר 'גם את הכל יקח המלך אחרי אשר בא אדוני המלך אל ביתו בשלום', הוא היה מבנימין, ומצאנו ששבט זה גם כשכל בית ישראל עזבו את מלכות בית דוד מכח דינה הקשה – הוא נשאר נאמן למלכות בית דוד, ויש לעיין בזה].

הכלל העולה, שעץ אפרים ועץ יהודה הם שני כוחות פעולה, שתי מגמות, האחד ענינו תיקון חיצוניות ישראל, והשני ענינו תיקון פנימיות ישראל ונשמתם.

והנה גילו לנו רבותינו, כי שני כוחות אלו יפעלו בגאולתם של ישראל, ומכוחם יהיו שני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והוסיף רבינו הגר"א וגילה, שכוחות אלו מלבד מה שיבואו לידי ביטוי באותם שני המשיחים – עוד מאירים כוחות אלו בכמה וכמה בנ"א ופועלים דרכם את פעולות הגאולה, הוא מה שנקרא בלשונם של תלמידי הגר"א נהורא דמב"י [ואף שאין ראוי לסבור סברות בענינים כגון אלו, מ"מ היה נראה שכשם שיש נהורא דמב"י כך יש גם נהורא דמב"ד, ויש סמך לזה בזהר, ואכמ"ל].  

והנה כאשר נשקיף על מצבנו כהיום הזה נמצא, שכאשר מתבוננים מנקודת מבט של עץ אפרים, הרי שהגאולה לא רק התחילה, אלא היא כמעט נשלמה, שמצבם הגשמי של ישראל מתוקן מאוד, השיב ה' את שבות עמו, והערים החרבות מלאות צאן אדם, הארץ נותנת פירותיה, ולעם ישראל יש עוצמה צבאית וכלכלית הנחשבת בעולם מאוד, וכמדומה שמימות שלמה המלך ע"ה לא היה מצבם של ישראל טוב כ"כ, ו'גלות' פשיטא שא"א לקרוא למצב זה, ויודעים אנו כי לא כוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, גם כוחות הס"א לא פעלו זאת, לפי שכיהודים מאמינים קוראים אנו את 'שמע' ומעידים על יחודו של מקום, וידענו כי אין עוד מלבדו, ועל כן ידענו, כי יד ה' עשתה זאת למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותינו, לתת לנו את הארץ ולקיים את דבריו ביד עבדיו הנביאים, כי יגאלנו ויקבצנו לארצנו.

אמנם כאשר נתבונן על מצבנו מנקודת מבטו של עץ יהודה, ממבט מלכות בית דוד, נראה כי הגאולה כלל לא התחילה, שלא ניתן שלטון כלל לעושי רצונו להעמיד את ישראל בתיקונם, וגרוע מזאת – השלטון נמצא ביד מרשיעי ברית עוזבי תורה שפועלים להדיח את ישראל מעל ה', ויותר היה שלטון לשומרי התורה על ישראל בשנות הגלות ממה שיש שלטון לשומרי התורה כיום, והרי שמבחינה זו לא רק שלא התקדמנו אלא נסוגונו אחור, וסוכתו של דוד עודנה נפולה.   

והנה כיום העצים מפורדים הם, הכוחות נפרדים והמגמות חלוקות, ישנם כאלו שאין להם בעולמם אלא ענין תיקונם הגשמי של ישראל, ואנשים אלו ליבם מתרונן כמו יין, שירת הגאולה בפיהם ולא יבינו איך יתכן ויש כאלו שאינם מבינים שאנו כיום עמוק בתהליך הגאולה [ובאמת שהיו אומרים שכבר נשלמה הגאולה, ורק מס שפתיים הוא מה ששגור על לשונם, שאנו ב'אתחלתא דגאולה'].

וישנם כאלו, שכל ענינם הוא תיקונם הרוחני של ישראל ולזה פונה כל ליבם, ואין שמחה בליבם בישועתם הגשמית וברוממות קרנם של ישראל [ואין כוונתי שלא אכפת להם מעניני הגשמיות של היחידים שבעמ"י, אלא שלא אכפת להם ממצבו הגשמי של עם ישראל כאומה, כגון נצחון במלחמות וכדומה], ואלו הולכים שפופי ראש ושפופי קומה על מצבו השפל של עמ"י, וכמה הוא מרוחק מה', ורואים במצבנו כיום את הקשה שבגלויות, ואינם מבינים כיצד יש מי שמסוגל לומר שכיום אנו באתחלתא דגאולה.

והאמת כדרכה אינה לא כאן ולא כאן, או לחילופין גם כאן וגם כאן, והתיקון הוא שישובו העצים להיות לעץ אחד, והמגמה תהיה מגמה אחת שלמה, והיא תיקונה של כנסת ישראל כקומה שלמה מפוארה מבית ומחוץ בגשם וברוח, וממבט אמיתי זה אנו שמחים מחד גיסא על קימתה של כנס"י מעפר שעבוד האומות ודוחק הצרות, ואנו אבלים על סוכת דוד הנופלת, ומצפים ומקווים ומיחלים לתיקונם הרוחני הפנימי של ישראל ולשובו של ה' אלקינו לשכון בתוכנו כימי קדם.

והנה כאשר העצים מפורדים, עץ אפרים עומד מנותק, ואלו אשר ענינם הוא חיצוניותם של ישראל רואים את אנשי עץ יהודה כאנשים מנותקים מצרכי העם ומתיקונו, אזי ישראל נטמאים בגלוליהם ובשקוציהם, שהעם כולו אשר אוחז בעץ אפרים הולך אתר החיצוניות ועוזב את הפנימיות וסר מאחרי ה'.

והנה איחוד העצים מיעודי הגאולה הוא, והוא מעשה ה', אמנם בעקבות רבינו הגר"א אשר לימדנו כי יש לפעול עם א-ל, ואין לנו לפטור את עצמנו מלנסות להגשים את יעודי הגאולה כפי אשר תשיג ידינו, נבואה להתבונן כיצד נוכל אנו לאחד את העצים ועל-ידי זה לאחד את העם, ועל כך אי"ה בגליון הבא.

ויהי רצון מלפני ה' אלקינו, שמהרה נזכה לקיום היעוד האלקי, "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו" (ירמיהו ל"א, ה').