וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו

הביטוי 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' נמצא כיום בכל סידור, ושגור בפי העם כולו מקטון ועד גדול. כידוע, רבן של ישראל הנודע ביהודה התנגד לאמירה זו (ראה שו"ת נוב"י מהדורה קמא יו"ד צ"ג ומהדורה תניינא או"ח ק"ז), וטען כי הדברים עמוקים מסתרי תורה, וההמון שאינו מבין אותם נכשל על-ידיהם בטעויות ביסודי הדת והאמונה. אמנם למרות התנגדותו, נכנס הביטוי הזה בישראל ונעשה לאחד ממטבעות הלשון היותר ידועות ביהדות.

ובאמת, אין ביטוי שנקל לטעות בו ולהשיאו לדעת מינים כביטוי זה של יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמי שלא בא בסודם של בעלי סודות התורה עלול להבין כי קוב"ה ושכינתיה הינם ח"ו שני ישויות, ואז לא ימלט מאחת משתי טעויות, או יאמר כי שתי ישויות אלו א-להות הם, ונמצא עושה את הא-ל האחד שנים, או יאמר ששכינתיה היא ישות חוץ לא-לוהות ואז ייחס כח א-לוהי לזולת הא-להים, וכביכול יש לאותה ישות יחס אל הא-ל, יחס של יחוד ופירוד, ח"ו לא יעלה ולא יבוא, ובודאי לא עלה זאת וכיוצא בזאת על דעתם של חכמי חידות מארי רזין דאורייתא מעולם.

ואמנם לא היו דברים אלו ראויים לדבר בהם בפרהסיא, ו'כבשים ללבושך' כתיב, אלא שכאמור הדברים כבר מפורסמים, אלא שהטעות מצויה בהם מאוד, ואינני בא לחדש דברים שאינם ידועים, אלא לפרש דברים הידועים שלא יטעו בהם, ועל כן סברתי שיהיה לנכון לבאר הדברים. אמנם מאידך אי אפשר לדבר בזה דברים מהשערת או מהרגשת הלב, אשר מי יאמר כי נכונים הם, ובדברים אלו העומדים ברומו של עולם הטעות חמורה היא מאוד.

ואשא עיני אל המקרא, התורה שבכתב אשר היא ניתנה למורשה לכל עדת ישראל קטון כגדול, כי ממנה תוצאות חיים, וכך שמעתי מרבותי, שכל דבר וענין יש לתור אחר שורשו במקרא, ומשם נבינהו על בוריו. ואבואה לבאר הדברים על פי פשוטי המקראות, שאף שודאי לא יהיה זה ביאור שלם לכלל הענין שנתכוונו לו חכמי הסוד, מכל מקום אקוה שיהיה בזה ביאור מספיק להציל הלב מן המבוכה ומן הבלבול, ובזה גם אין לחוש שאין הדברים ראויים להדרש בפרהסיא, שהרי את פשט המקרא באתי לבאר, שהוא ניתן לכל ישראל.

הנה אחר חטא העגל אמר השי"ת למשה רבינו "לך עלה מזה אתה והעם… כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך" (שמות ל"ג, ג), ומשמעות הדברים היא שהקב"ה אומר שלא יעלה בקרב ישראל מפני שאם יעלה הוא בקרבם, אזי כאשר יחטאו לפניו יכלה הוא אותם, ומפני שאין רצונו לכלותם אין הוא עולה בקרבם, וכשהוא לא יעלה בקרבם אז גם אם יחטאו לא יהיה דינם לכליה. ונמצא מבואר בכתוב שישנו מצב בו הקב"ה מצד עצמו אינו חפץ בכליונם של ישראל, אמנם אם הוא ישכון בישראל אזי מצד שכינתו בתוכם יכלו ישראל ח"ו.

והביאור בזה הוא, שבהיות הקב"ה שוכן בקרב ישראל, והם חוטאים לפניו אזי חומרת החטא חמורה היא הרבה יותר מסתם חטא, כי חטא שנעשה לפני המלך הוא פגיעה חמורה יותר בכבוד המלך, ועל חטא כזה ראויים ישראל לכלות, ועל כן בשביל שלא יהיה מצב בו יהיה החטא לפניו, נאלץ הקב"ה כביכול שלא לשכון בקרב ישראל ואז יהיו החטאים כביכול שלא לפניו, ויהיו חמורים פחות, ולא תהיה מידת הדין תובעת לכלות את ישראל בשבילם.  

וזהו סוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שבדברי רבותינו בעלי הסוד, שקודשא בריך הוא הוא הנהגת הקב"ה מצד עצמו, ושכינתיה היא הנהגתו מצד שכינתו בישראל [שהשכינה היא מעשה השכינה של הקב"ה, וכמו אכילה שהיא מעשה האכילה של האוכל, אמנם אין הכוונה רק למעשה השכינה עצמו, שא"כ כאשר אין הקב"ה שוכן בישראל לא יהיה נכון לדבר על מציאות השכינה, אלא תכנית הקב"ה לשכון בישראל היא נקראת שכינה, ובהיות הקב"ה פונה לתכניתו זו ושוכן בישראל הרי הוא פונה לשכינתו, ובשאין הקב"ה פונה לתוכניתו זו ואינו שוכן בישראל אינו פונה לשכינתו]. והנהגתו מצד עצמו היא הנהגה בחסד, אבל מצד שכינתו בישראל, פעמים רבות ההנהגה היא בדין, מפני שכאשר אין ישראל הולכים בדרך הישר והטוב, אזי מצד שכינתו בישראל והקשר שלו עמם עונשם חמור יותר, שככל שאנו קשורים לקב"ה יותר, וככל שהוא יותר שוכן בתוכנו, כך חטאינו פוגמים יותר בכבודו של מקום, והדין עליהם חמור יותר.

ועל כן אמרו רבותינו בעלי הסוד פעמים אין מספר, שקודשא בריך הוא הוא מידת החסד, ושכינתיה היא מידת הדין.

והנה כל עוד ישראל הולכים בדרך טובה אזי יש חיבור קוב"ה ושכינתיה שהקב"ה שוכן בישראל ומשפיע את טובו דרך שכינתו בישראל, דהיינו שבהיות הוא שוכן בישראל, משפיע הוא להם כל טובה וכל ברכה, ואע"פ שפעמים שחוטאים ישראל, ואז מה שהוא שוכן בתוכם מביא עליהם עונש, שהרי מצד מה שהוא שוכן בתוכם חטאיהם חמורים ועונשם מרובה, מכל מקום ניחא ליה לקוב"ה לשכון בישראל ויבוא עליהם איזה דין מפעם לפעם, מאשר שלא לשכון בתוכם, שאז יהיו חדלי כל טובה הבאה להם מהארת פניו יתברך בהיותו שוכן בתוכם.

אמנם כאשר גוברים החטאים וכבר מגיע מצב שמצד חומרת החטאים ראויים ישראל לכליה, אזי מסלק הקב"ה שכינתו מישראל, ואינו שוכן בתוכם, מפני שאז גובר החילוק והניגוד בין עניינו של הקב"ה שהוא להשפיע לישראל לבין ענין שכינתו בתוכם, שנעשה לסיבה לכליון גמור לישראל, ולכן אז הקב"ה מסלק שכינתו מישראל, וזה היה בחטא העגל, כמו שאמר ה' – "כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", וכך היה גם בחורבן בית המקדש, שאמרו חז"ל ששפך חמתו על העצים ועל האבנים ולא כילה את ישראל, והיינו ששפך חמתו כביכול על ענין השכינה בישראל וביטל וסילק את שכינתו בישראל, בשביל שלא לבוא למצב בו יהיה מוכרח כביכול לכלות את ישראל כשיחטאו בעוד שכינתו בתוכם.

ומצב זה הוא נקרא מצב של פירוד כביכול בין קודשא בריך הוא לשכינתיה, שהקב"ה אינו מתחבר עם ענין שכינתו להשפיע דרך שכינתו בישראל את טובו להם. ואמנם פירוד זה מגיע ממה ששכינתו של הקב"ה בישראל תביא לתוצאות הפוכות לגמרי מרצונו של הקב"ה, שרצונו של הקב"ה הוא להיטיב לישראל, ושכינתו תביא לאובדנם, ועל כן אין הקב"ה שוכן אז בישראל.

ויש להוסיף בזה דברים, שהנה לימדנו הרמח"ל בריש דרך ה' [ש"א פ"ב], כי מגמתו ומטרתו של הקב"ה בבריאת עולמו היא להטיב לנבראיו. עוד לימדנו הרמח"ל שם, שדרך ההטבה וצורת ההטבה הא-להית היא הדבקות בו יתברך, ונמצאו כאן שני ענינים – א' – ההטבה, ב' – הדבקות, והדבקות היא הדרך דרכה הקב"ה מטיב לנבראיו.

ושני ענינים אלו הם ממש ענין קודשא בריך הוא ושכינתיה, שענין ההטבה הוא ענינו ומגמתו של הקב"ה, ושכינתיה היינו דבקותו בנבראים ושכינתו בתוכם, והיא הדרך בה הקב"ה מטיב לנבראיו, והנה כל עוד שכינתו היא אכן סיבה לטובתם של הנבראים ע"י דבקותם בו, אזי דרך זו נרצית היא בעיני ה' החפץ בטובת בריותיו, מפני שהיא אכן הדרך היחידה להביא את הנבראים לטובתם השלמה, ואף שפעמים בא איזה דין על הנבראים מצד שכינתו בתוכם, מ"מ אין דין זה חשוב מאומה בפני הטובה השלמה של הדבקות בו ית', ועל כן בוחר ה' בדרך הדבקות להיטיב לישראל. אמנם כאשר הדבקות עלולה להיות סיבה לכליון ישראל, אזי היא מפסיקה להיות דרך להביא את ההטבה והופכת להיות ההיפך הגמור מזה, ועל כן הקב"ה סר אז מלבחור בדרך הדבקות כדרך ההטבה ומסלק את שכינתו מישראל, כיון שזו פסקה להיות סיבה להטבה, אלא ההיפך ח"ו. 

והנה כיצד היא הדרך ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כלומר, כיצד היא הדרך להביא את ענין הטבתו של הקב"ה שישוב לפעול דרך הדבקות והשכינה בישראל? הדרך הפשוטה היא שיתקנו ישראל את עצמם בתורה ובמצוות, ואז תחת אשר היתה שכינתו של הקב"ה בתוכם סיבה לכלותם ח"ו תהיה שכינתו בתוכם רק סיבה לטובה ולברכה, שעל ידי שישכון הקב"ה בתוכם ותהיה עבודתם לפניו ממש, יהיו יותר לרצון לפניו, ויותר יקבלו ממנו כל טוב, וזהו ענין תיקון השכינה שבכל מצוה ומצוה, והיינו שמעשה המצוה הזה בא להעמיד את קומת כנסת ישראל כקומה מתוקנת לפני ה', וע"י זה תהיה שכינתו מתוקנת לפניו, כלומר שיהיה ענין שכינתו בישראל רצוי לפניו, בהיות שכינתו בתוכם סיבה להיטיב להם, כרצונו האמיתי.

ואמנם יש עוד סדר של תיקון השכינה שלא לפי מעשי התחתונים, והיא בהתגלות י"ג מידות של רחמים. ודבר זה מפורש במקרא, שאחר שאמר ה' למשה "כי לא אעלה בקרבך" (שמות ל"ג, ג'), שוב ביקש משה רחמים על הדבר, ונתרצה לו ה' ית', ואמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך…" (שם י"ט), וכן קיים לו – "ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' א-ל רחום וחנון…" (שם ל"ד, ו'), ושם נאמר "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו" (שם ח' – ט'), ונתרצה לו ה' לדבר זה.

ומבואר כאן, שבהתגלות י"ג מידות של רחמים, אזי שוב יכול ה' לשכון בתוכנו, ושוב לא תהיה שכינתו בתוכנו סיבה לכליון, רק סיבה לחסד ולרחמים.

ומשמעות הדבר, שבהיות הקב"ה מתנהג במידת הדין, שכאשר חוטאים ישראל לפניו הוא מענישם לפי חומר חטאיהם, אז כאשר חוטאים ישראל אין אפשרות שישכון ה' בתוכם, מפני שאם יחטאו יהיה החטא חמור שבעתיים מאחר שנעשה לפניו, ואז יהיה עונשם כליה ח"ו. אמנם כאשר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, שאז אפילו אם ישראל חוטאים לפניו הוא מוחל עוונות עמו, שוב יכול ה' לשכון בתוך עמו, ואפילו אם יחטאו לו לא תהיה שכינתו בתוכם סיבה לכלותם, מפני שהוא בעוצם רחמיו וחסדיו יעביר פשע וישא חטא ועוון. ועל-כן בהתגלות י"ג מידות של רחמים ביקש משה ואמר "ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא", ואם תאמר אם תלך בתוכם מה יהיה אם יחטאו – וסלחת לעוונו ולחטאתנו ונחלתנו, שכיום כבר הודעת שיש בך מידה זו שאתה סולח ומוחל לחטאים ולעוונות, ומעתה אין מניעה שתשכון בישראל.      

ונמצא מבואר בתורה, שענינו של גילוי י"ג מידות של רחמים הוא לתיקון השכינה והעמדת דרך השכינה והדבקות כדרך אפשרית ורצויה בעיני ה', מפני שכבר אין חשש שמא תביא השכינה לכלות את ישראל ח"ו.

והנה נשבע ה' לאבותינו לתת להם את ארץ כנען להיות להם לא-להים, ובענין נתינת הארץ מתקיים ענין השראת השכינה בישראל, כמו שמפורש בתורה – "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה… ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל" (במדבר ל"ה, ל"ג – ל"ד). ואמנם כבר נתבאר שיש מציאות המעכבת את השראת השכינה, והיא שאם ישראל חוטאים אזי השכינה היא סיבה לכלותם, ואזי אין הקב"ה משכין שכינתו בישראל, וא"כ ארץ ישראל שנשבע ה' לאבותינו שבועה חלוטה שודאי תתקיים – כיצד היא תתקיים בפועל, הלא אם יחטאו ישראל תהא השכינה סיבה לכלותם, ואז לא ישכין הקב"ה שכינתו בישראל, ואיך תתקיים שבועתו לתת את הארץ לישראל ולשכון בתוכם?

והנה גילו לנו בספר הזוהר, שיש עוד מקום במקרא בו נתפרשו י"ג מידות של רחמים, והוא בספר מיכה פרק ז' פסוקים י"ח – כ', וז"ל הנביא – "מי א-ל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותנו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם"[1].

והמתבונן שם במקרא יראה, שהנושא בו עוסק הנביא שם הוא נתינת ארץ ישראל לעם ישראל, שכך נאמר שם – "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שוכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות… מי א-ל כמוך…" (שם החל בפסוק י"ד), וכך מתבאר גם מן האמור "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם", ואיזהו הדבר שנשבע הקב"ה לאבותינו, הרי זה א"י, שעליה נאמר במקרא פעמים אין מספר, שאותה נשבע ה' לאבותינו, וז"ל הגר"א [ספד"צ פ"א ד"ה היתה] – "הדא הוא דכתיב אשר נשבעת לאבותינו, והוא הארץ קדישא אשר נשבע לאבותינו, כמ"ש [דברים כ"ז] אשר נשבע ה' לאבותינו וכן בהרבה מקומות".

והדברים מתבארים על-פי האמור, שהשבועה שנשבע ה' לתת את א"י לישראל זקוקה היא לי"ג מידות של רחמים כדי להעמידה, שבלא הגילוי של מידות הרחמים אין אפשרות לתת את א"י לישראל בכל מצב, מפני שאם יחטאו  תהיה שכינת ה' בתוך ישראל סיבה לכלותם ח"ו, ועל כן נסמכת היא שבועת א"י על גילוי מידות הרחמים העליונות, שמכוחם ועל ידם תוכל אותה שבועה להתקיים בכל אופן, גם אם לא יהיו ישראל ראויים, וכמו שבמדבר נתגלו אלו המידות לאפשר את השראת שכינתו של הקב"ה במשכן, כן לעת"ל תתגלינה אלו המידות לאפשר את שכינתו של הקב"ה בקרב ישראל בארץ ישראל[2].

והרחמן שכבר הראנו נפלאות בקיבוץ נפוצותינו להר קדשו, יוסיף שנית ידו להראותנו נפלאותיו, ויקיים בנו דבר נביאו – "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לבדד יער בתוך כרמל, ירעו בשן וגלעד כימי עולם. כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. יראו גויים ויבושו מכל גבורתם, ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה. ילחכו עפר כנחש, כזוחלי ארץ ירגזו ממסגרותיהם, אל ה' א-להינו יפחדו ויראו ממך. מי א-ל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבוש עוונותנו, ותשליך במצולות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם." (מיכה ז', י"ד – כ').


[1] ואע"פ שאין דבריהם צריכים סמך, בכל זאת יש סמך לדבריהם, דבענינא די"ג מידות כתיב "נגד כל עמך אעשה נפלאות", ובמיכה בענינא ד"מי א-ל כמוך" כתיב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

[2] ורבותינו בספר הזהר בגודל כוחם לדמות צורה ליוצרה המשילו את י"ג מידות הרחמים כמעטרים את פי ה', והיינו את הפה שכביכול נשבע לאבותינו לתת להם את ארץ כנען, ולפי המתבאר היינו שי"ג מידות הן הנותנות העמדה וקיום לשבועת א"י ולשבועה להשכין שכינתו בישראל [ועי' בבי' הגר"א לספד"צ פ"א ד"ה היתה וגו' תליסר, שבכלל דבריו דברינו].

כתיבת תגובה