חג הסוכות מתייחד בציווי הכפול על השמחה. "ושמחת בחגך…והיית אך שמח". וכתב הרמב"ם – (לולב ח', י"ב) – "אע"פ שכל המועדות מצווה לשמוח בהן – בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתירה שנא' "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"". והפליגו חז"ל ואמרו (סוכה נ:) – "כל שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו!". ומשום כך הנהיגו חז"ל את קריאת מגילת קהלת בחג הסוכות, שנושאה בירור עניין השמחה.
ונראה קצת תמוה, מדוע ומה היה מיוחד בשמחת בית השואבה, שהייתה בה השמחה כ"כ מופלגת? מדוע אין אדם יכול לראות שמחה כשמחה שהייתה במקדש? ואפילו בזמן המקדש – מדוע רק בזמן שמחת בית השואבה? וכי כל השנה לא שרו הלווים? וכי לא היו תזמורות יפות או ריקודים סוערים חוץ למקדש? יותר מכך, בשמחת בית השואבה רק החכמים וראשי העם היו רוקדים, וכל העם רק צפה בהם! ומה העניין המיוחד בחג הסוכות יותר משאר החגים, שכפלה בו התורה את הציווי לשמוח? ובכלל, וכי אפשר לצוות על עם שלם להיות שמח באותו רגע? וכי הרגש נתון בידינו?
על-מנת להבין את עומק הדברים, נשתדל בעז"ה לבאר את מהות השמחה.
הגדרת השמחה
ובכן, מהי שמחה? שירים? ריקודים? אוכל? יין? לא. דברים אלו יכולים לבטא שמחה, אך אין זו הגדרת השמחה.
השמחה היא רגש. ובהגדרה של רגש יש קושי מסוים. על-מנת להגדיר רגש, יש להתבונן מה גורם לו להופיע, מה גורם לו להסתלק, ומה הרגש ההפכי לו.
הפך השמחה הוא העצב, העצבות, היגון. רגשות אלו מופיעים בשעת חסר. נזק, אבדן, דאגה וכדומה. השמחה, לעומת זאת, מופיעה במצב ההפוך – במצב שחסר נשלם. נישואין, לידה של ילד, הרווחה חומרית כזו או אחרת, בעיה שנפתרה, ספק שהותר וכדומה. ככל שהיה החסר גדול – השמחה במילויו תהיה גדולה יותר.
אמור מעתה, השמחה היא תחושת שלמות[1]. הרגשה ש"טוב לי", ש"לא חסר לי כלום".
דבר זה מבואר במשנה: (אבות ד', א') – "איזהו עשיר – השמח בחלקו. שנא' "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כלומר, אדם שמרגיש בחלקו שמחה – דהיינו שלימות, שלא חסר לו כלום, הרי הוא כעשיר, שכל מאווייו מצויים בידו. אך עשיר שאינו מרגיש שלמות בכל ממונו, הרי הוא עני, שכן הוא חסר ואין בידו למלא את חסרונו.
וכן אומר הכתוב בעניין הביכורים: (דברים כ"ו, י"א) "ושמחת – בכל הטוב". כשאדם מרגיש ש'טוב לו' – לא חסר לו כלום – הוא מרגיש שלמות, ושמח.
חג האסיף – שלמות חומרית
על-פי האמור מובן הציווי בפשטותו. חג הסוכות הוא חג האסיף, פרנסה של שנה שלימה נמצאת ביד כל אדם, כמו שמפורש בעניין חג הסוכות (דברים ט"ז, י"ג) – "חג הסוכות… באספך… כי יברכך ה' אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך – והיית אך שמח". הקב"ה נתן לאדם שפע – עליו להרגיש שלמות ולשמוח.
גם מאמר רבותינו "אין שמחה אלא ביין" (פסחים ק"ט.) מובן בפשטות על דרך זו. הרי לא תמיד האדם פנוי לשמוח, וכבר אמר החכם מכל אדם "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א', י"ח). לכל אדם ישנן אי אלו טרדות ודאגות. אך היין מעביר את האדם מעבר לדעתו ודאגתו, ככתוב (משלי ל"א, ו' – ז') – "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכור עוד". כאמצעי עזר להפיג את הדאגות, המונעות את ההרגשה ש"טוב לי", ניתן לשתות יין.
כך גם אכילת הבשר בזמן הזה, שגורמת להרגשת שובע ושביעות רצון, כמו שנאמר (קהלת י', י"ט) – "לשחוק עושים לחם ויין ישמח חיים".
אך כאמור, הבנה זו אינה אלא בפשטות הדברים. שהרי אילו בזה היה מסתכם העניין כולו, מדוע אם כן אמרו שמי שלא ראה את שמחת בית השואבה "לא ראה שמחה מימיו"? הרי זו שמחה פשוטה וטבעית! אלא כמובן, כמו בכל דבר, ישנו רובד עמוק יותר, שהוא שורש לרובד הפשוט.
שמחה של מצוה
חז"ל מספרים לנו בגמרא (שבת ל:) – "בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה… כתיב "ושבחתי אני את השמחה", וכתיב "ולשמחה מה זה עשה?"". קושיא! שמחה זה דבר ראוי לשבח או לגנאי? ותרצו – "לא קשיא… ושבחתי אני את השמחה – זו שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה" .
ספר קהלת כולו עוסק בכך ש"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" – אין שלימות בעולם הזה. ואילו כאן כתוב – "שבחתי אני את השמחה" – משמע, שיש שלמות בעולם הזה! עד שתירצו שאכן יש שלימות בעולם הזה. ומהי? מצוה! קנין רוחני! שהרי במה ישמח האדם, במה ירגיש שלמות, בממון? "יש עושר שמור לבעליו לרעתו". באשה? "ומוצא אני מר ממות את האשה". בבנים? "אם יוליד איש מאה… אמרתי טוב ממנו הנפל". בחכמה? "לא לחכמים לחם", וכו' וכו'. כל שלמות אנושית אינה סיבה לשמחה, כי אינה שלמות אמתית, היא שלמות מדומה שאין לדעת אם אינה אלא חסרון. אך תירצו חז"ל – יש שמחה של מצוה! בעולם הזה ניתן לקנות שלמות אמתית! נצחית! מצוות! "למעלה מן השמש – יש יתרון".
וכך כלל הרמח"ל בראש ספר מס"י (פ"א) "וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלימות האמתית הוא רק הדביקות בו ית' … כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו ב"א לטוב אינו אלא הבל ושווא נתעה… כי מה הם חיי האדם בעוה"ז, או מי הוא ששמח ושליו בעוה"ז…".
כלומר, שמחה אמתית –היא שמחה של שלימות אמתית. וזו – רק הדביקות בה'.
כעת מובן שירושלים היא "משוש כל הארץ", שבה ניתן להדבק בה' יותר מבכל מקום אחר.
גם עניין השמחה בזמן הבית דווקא בבשר קדשים, מבואר על דרך זו. כשם שאכילת מאכלות אסורות גורמת טומאה לאוכלם יותר משאר איסורים, "כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו" (מס"י י"א), כך בשר קדשים גורם קדושה ושלמות לאוכלם יתר על מצוות אחרות, בהיותו נכנס בגוף עצמו ומעלה אותו.
וכך גם בעניין היין יש עומק פנימי – "אשר בו ישמחו אלוקים ואנשים" (שופטים ט', י"ג), וכמבואר בגמ', (עירובין ס"ה:), ואכמ"ל.
סוכות – זמן הדבקות
אך עדיין יש לברר, מה ההבדל בין כל ימות השנה לימי חג הסוכות? ומה עניין השמחה הגדולה דווקא לניסוך המים?
חג הסוכות הוא חג השפע. חג האסיף. אחר ימי הדין וימי הרחמים, בהם נקבעו כל ענייני השנה החדשה, עם ישראל פונה לשמחה. במה אנחנו שמחים? אנשי כנסת הגדולה פרשו לנו בתפילה: "והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך וישמחו בך ישראל…", "ישמח ישראל בעושיו" – בקשר שלנו לה'. המלכנו את הקב"ה למלך עלינו והבענו את רצוננו לגילוי יחודו ומלכותו על כל הארץ בראש השנה, שבנו עד אליו וביקשנו קרבתו בעשי"ת, היטהרנו לפניו ביוה"כ, והוא נמצא לנו. כעת אנו נפנים ל"צילא דמהימנותא", צלו של הקב"ה, לחסות תחת כנפיו כאשה אל אישה. לא ביין אנו שמחים. "נגילה ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין", שלמותנו אינה בשפע הגשמי שקבלנו, אלא שמחתנו היא בדבקותנו בדודנו, "אדונינו אשר הוא כל טובנו ושלימותנו ואפס זולתו" (מס"י פרק י"ז).
פסגתה של שלמות זו חלה בזמן "שמחת בית השואבה" – ששואבים משם רוח הקודש ונבואה (ירושלמי סוכה ה', א'), שהיא הדרגה הגבוהה ביותר של דבקות בה' הניתנת לאדם בעוה"ז, כמבואר במדרגת הקדושה במס"י ובמקומות נוספים.
עניין המים
ונראה לומר, שהמים הם סמל לשפע היורד מלמעלה למטה, מהקב"ה לעולם, כדברי התורה – "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כ"ח, י"ב), וכן "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו י"ב, ג'), שנדרש על שמחת בית השואבה, וכפי שאמרו חז"ל בגמ' (תענית ז. – ט: בכמה וכמה מקומות) דברים מופלגים במעלת "יום הגשמים".
ועוד אמרו שם (י.) – "תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר עד לא עשה ארץ וחוצות. ארץ ישראל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות. ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו מתמצית, שנאמר הנתן מטר על פני ארץ וגו'. ארץ ישראל שותה תחילה, וכל העולם כולו לבסוף, שנאמר הנתן מטר על פני ארץ". נמצאנו למדים, שכל השפע היורד לעולם כולו נמשל במים, ועובר לכל העולם דרך ביהמ"ק.
ובניסוך המים, אנו "מעלים מים" לפני ה' על-מנת להוריד אלינו את המים ועמם את כל השפע האלוקי, כפי שנאמר (ר"ה ט"ז.) "אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה".
[וראה במדרש (במד"ר מסעי כ"ג, ז') מעלת המים של אר"י, שכל המלכים נתאוו לשתות ממנה מים, דהיינו שכל אומות העולם הבינו, שכל השפע המושפע לעולם עובר דרך אר"י ומימיה].
מכל הנ"ל נבין את מעלת הימים האלו והשמחה בהם. הרי כל סיבת מציאותנו וכל סיבת מציאות כל הבריאה, היא שעם ישראל ישיגו את הטוב האמתי, שהוא הדבקות בשלמות ה', ואין בעוה"ז דבקות גדולה יותר מהשגת הנבואה ורוח הקודש. וכשכל העם שותף בדבר הזה – זו פסגה בשלימות שניתן להשיג כעם, ופסגה בשלמות שהעולם כולו יכול להגיע אליה, שעם ה' נדבק בה' בדבקות הנשגבה ביותר, בזמן שהשפע האלוקי מופיע במלוא עוזו, הרי שלא שייכת שמחה דומה לזו במציאות! שהקב"ה – השלם בכל מיני שלמות, שהשמחה במעונו, מתיחד עם ישראל עם קרובו, משפיע להם משלמותו ושמח בהם – הרי וודאי עתה מובן, כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו!".
בזמננו
אך אנחנו, מה נאמר? הלא מאז חדלנו לקטר למלכנו והסך לו נסכים חסרנו כל, אחר שערבה כל שמחה גלה משוש הארץ, בשיר איך נשתה יין? הלא עלינו נאמר "ולשמחה מה זו עשה"! אנו, שחסרים את השראת השכינה ואת בניין ביהמ"ק, אנחנו, שאיננו יכולים לעלות ולהיראות ולהשתחוות… מה נעשה? במה נשמח, כשלא ראינו שמחה מימינו? כשאין בידינו להשיג את שלמות הדבקות בה'? מה עבודתנו בזמן הזה?
חוק קבע הקב"ה בעולם, שאנו על-ידי מעשינו יכולים לעורר את ההנהגה העליונה. וכשם שהדבקות גורמת לשמחה, כך השמחה גורמת לדביקות, וכפי שנאמר – "שאין השכינה שורה… אלא ע"י שמחה של מצוה. שנא' ועתה קחו לי מנגן… ותהי עליו רוח ה'".
ואף שדווה ליבנו, זה שאמר קהלת "לכל זמן… עת לבכות – ועת לשחוק…" – כל ימי האבל שעברו לא מכבר, היה עלינו להתבונן בחסר ובריחוק מהשלמות, לתנות ולקונן על עניינו ולחצנו. אך בימים אלו – אין עבודתנו בבכי אלא בשחוק. בימים אלו עלינו להתבונן בטוב ה', בחסדו עלינו, בנסיו שבכל יום ממש עמנו, שבחר בנו מכל העמים, אוהב אותנו ורוצה בנו, קרבנו לעבודתו, נתן לנו אפשרות לבוא אל ארצו ואל עירו, שהיינו כחולמים! ועלינו לשמוח במה שכבר נתן לנו בחסדו, כפי שאמרו עזרא ונחמיה לאנשי דורם, אשר הצטערו על חטאיהם ביום ראש השנה – "אל תתאבלו…כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה' – היא מעוזכם" (נחמיה ח', י'). הרי למדנו, שבזמן קודש – אין להצטער אפילו על דברים אמתיים! עצם השמחה היא העבודה. וכן תיקן ריב"ז נטילת לולב בגבולין כל שבעה, משום מצוות "דרישת ציון", אע"פ שמצוות לולב שייכת כל שבעה רק במקדש. זאת, משום שעצם השמחה בה' [שעל נטילת לולב נאמר "ושמחתם לפני ה'"] – זוהי דרישת ציון, והיא זו המעירה ומעוררת את האהבה, את החשק, התשוקה, הגעגוע, החפץ והחמדה. ע"י השמחה בה' אנו מראים שאין לנו שלמות אלא קרבת ה', אנו לי-ה ועינינו אליו מייחלות. וכך חותם הרמב"ם את הלכות לולב (ח', ט"ו) – "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא…וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו – הוא הגדול המכובד העובד מאהבה…ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'…".
ואף הוא ימצא לנו. "אם תדרשנו –ימצא לך" (דברי הימים א' כ"ח, ט'). אנו – "שוש אשיש בה'…" (ישעיהו ס"א, י'), ואף הוא אומר – "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך" (שם ס"ב, ה'). אנו – "ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ" (שם ז'), אף הוא אומר: "נשבע ה'…ואם ישתו בני ניכר תירושך…כי מאספיו יאכלוהו והללו את ה' ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי" (שם ח' – ט').
[1] זה הביאור לכך שביטחון בה' גורם לשמחה, כמבואר בפסוקים רבים. כשאדם מרגיש ש"ה' רועי לא אחסר" –אין שום דבר בעולם שיכול לגרום לו לאבד את השמחה.