חזון ציון

"הנה חנמאל בן שלם דדך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאלה לקנות … ואקנה את השדה מאת חנמאל בן דדי אשר בענתות ואשקלה לו את הכסף שבעה שקלים ועשרה הכסף" (ירמיהו ל"ב).

מעשה זה היה בשנה העשירית לצדקיהו כשחילות מלך בבל צרו על העיר, והיה ודאי הפתעה גדולה ליושבי ירושלים. באותו הזמן היתה התקוה בקרב אנשי ירושלים שנבוכדנצר יעלה מירושלים, והיו אומרים "אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאתיו ויעלה מעלינו" (פרק כ"א), ואילו ירמיהו מזהיר "כה אמר ה' הנני נתן את העיר הזאת ביד מלך בבל ולכדה", ובגלל נבואה זו כלאוהו בחצר המטרה. והנה ירמיהו משקיע מכספו וקונה שדה, בעוד שלפי דבריו עצמו, לא נשאר הרבה זמן עד הגלות.

ירמיהו עצמו תמה בדבר, ושאל את ה' לפשר הענין. "ואתה אמרת אלי … קנה לך השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדים". ענה לו ה' שקניית השדה היא לאות וסימן, "כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם … שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימן ובסביבי ירושלם ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב כי אשיב את שבותם נאם ה'". קניית השדה היא להראות שאין הגלות לעולם, אלא עוד עתידים לחזור ולהיגאל, ולקנות קרקעות בארץ הזאת.

ניתן להבין שמעשה קניית הקרקע אכן לא היה בה שום תועלת, שהרי יגלו, ואין ירמיהו עתיד לחזור לענתות ליהנות מהשדה, אלא שזה לסימן שעוד עתידים לקנות שדות. אבל אין נראה כן, שהרי בכל שאר העניינים, אכן ה' אמר לו להתנהג באופן שמראה שאין מה להשקיע יותר, ככתוב בפרק ט"ז, "לא תקח לך אשה ולא יהיו לך בנים ובנות במקום הזה וכו'", ורק לגבי הקרקע אמר לו ה' שיקנה את השדה. והטעם באמת מבואר בקניה, שה' אמר לו, "לקוח את הספרים האלה את ספר המקנה … ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים". זאת אומרת, שקנין השדה עומד לירמיהו לדורות הבאים, וכשיחזרו תהיה השדה שייכת למשפחתו.

בזה למדנו לימוד גדול. שגם בזמן שחטאו ישראל ובעוונותיהם גלו מעל אדמתם, אין כיבוש הארץ מפקיע את רשות ישראל מעליה, אלא כיון שעתידים הם לחזור, הארץ עדיין שייכת להם, ואף כל אחד קניינו הפרטי נשאר לו.

ובאמת הרי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל עוד קודם שכבשוה, ככתוב בכל מקום בתורה שנאמר לאבות, "לך ולזרעך נתתי את הארץ", ואמרו על זה בפרק רביעי דע"ז (דף נ"ג ע"ב), ירושה היא להם מאבותיהם. נמצא שגם כשכבשוה גוים אין בכך כלום, והארץ שייכת לישראל תמיד. [ואמנם הקדושה יכולה לפקוע, כמבואר שם (דף נ"ב ע"ב), אבל לא הקנין]. גם הראשונים הזכירו ענין זה, לענין קנין אגב ארבע אמות. שהיו ראשונים שסברו שאפשר לסמוך על כך שיש לכל יהודי קרקע בארץ ישראל. עי' תוס' פרק שלישי דב"ב (דף מ"ד ע"ב), וביתר ביאור בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"ד סי' תקל"ו, וא"ת נטלוה הגוים ואנן בגלות קיי"ל לרבנן דקרקע אינה נגזלת ובחזקת ישראל היא וכו'. [ואף שלא סמכו על זה להלכה לענין זה מטעמים אחרים, עיקר הענין ברור].

בזה יתבארו דברי רמב"ן בשכחת העשין מ"ע ד', שכתב שמצות ירושת הארץ היא גם בזמן גלות. [עד כמה שהדבר מתאפשר]. שלכאורה הדבר תמוה שהרי ה' שנתנה חזר ולקחה, וכשם שהארץ הקיאה את הגויים שהיו לפנינו בגלל תועבותיהם, ובגלל זה ציוה ה' להורישם, שבה והקיאה את ישראל מאותו הטעם. אבל לפי המבואר לעיל לא לקח ה' את הארץ מכלל רשות ישראל, אלא רק הגלה את אנשיה מתוכה, ועדיין מי שמתאפשר לו הדבר מצוה עליו לחזור ולהורישה. גם רמב"ם שלא מנה את ירושת הארץ כמצוה, אלא כפי שהבין רמב"ן בדעתו, הוא סבר שזה יעוד והבטחה של שכר לישראל, כותב במ"ע קנ"ג, "אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל". הרי שגם הוא נוקט שאף בזמן הגלות יעוד והבטחה זו קיימת במידת מה, והיינו כמו שביארנו.

דבר זה ניכר גם בברכת המזון, שחז"ל דרשו בברכות בפרק שביעי דברכות (דף מ"ח ע"ב), "על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים", שצריך לברך ברכה על הארץ וברכה על ירושלים. ובעוד שעיקר ברכת ירושלים הפכה לבקשה על בנינה, ורק החתימה נשארה להודות על כך שה' בונה את ירושלים, אבל ברכת הארץ, כולה הודאה היא, ולא ראו צורך גם בגלות, להופכה לבקשה. שגם בעוד שהעיר חרבה, הארץ עצמה שייכת לישראל, וראוי עדיין להודות על כך באותה המידה.

כתיבת תגובה