כשמתבוננים בדברי התורה, וביחוד בספרי הנביאים, המתארים את הגאולה השלמה, אחד הדברים שמזדקרים לעיניים הוא החשיבות המרובה שמיוחסת להכרת הגויים בתקומתם של ישראל, בנצחונם ובגאולתם. דבר זה אומר דרשני, שכן בהסתכלות שטחית לא היינו מייחסים לכך חשיבות מרובה – אם עם ישראל זוכה סוף סוף לשוב לארצו ולהגאל, דבר זה אמור להיות תכלית שאיפתנו אליה אנו מייחלים בכל הדורות, ומה אכפת לנו, לכאורה, אם איזה גוי ביבשת רחוקה מכיר בכך או לא? מה יחסר מהתכלית הא-להית בבריאה – שהיא השכנת השכינה כאן בארץ – אם גוי מגושם וטיפש אי שם בעולם מכיר בזכויות ה'פלשתינים'? אך כאשר יורדים לעומקו של דבר, מגלים כי הכרת הגויים במעלתם של ישראל היא דבר יסודי והכרחי בתהליך הגאולה.
המאבק בין ישראל לעמים, אשר הולך ונפרס על-פני ההיסטוריה הוא מאבק רעיוני, אך יש לו ביטוי מאד מעשי. עם ישראל, הטוען כי אכן יכול הבורא לשכון בעולם, כי אכן דרכו של אברהם אבינו – "לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט) – היא דרך ישימה ומעשית בעולמנו זה – עומד בעימות מתמיד מול אומות העולם, הדוגלות ברעיונות שונים ומשונים, אשר המשותף לכולם הוא הריחוק העקרוני שבין שמים וארץ. כשגלינו מעל אדמתנו, היה זה נראה בעיני הגויים כנצחון שיטתם, כי אכן אין מקום כאן בארץ לנוכחות הא-להית.
כמובן, שההפך הגמור הוא הנכון, שהרי אנחנו גלינו מעל אדמתנו דווקא משום שלא הלכנו בדרך אותה התווה לנו הבורא, ומשלא מלאנו את היעוד – הגלה אותנו על-מנת שיכנע לבבנו הערל ונשוב לקבל עול מלכותו ביודענו, כי עזיבת דרך ה' היא אשר גרמה לנו לגלות מעל שולחן אבינו. אולם גלות זו לא נועדה להיות עונש עולם, וה' הבטיח כי נשוב לחיות לפניו – אם על-ידי שנעשה תשובה ונהיה זכאים לכך, ואם על-ידי שהוא יעשה זאת למען שמו אשר חולל בגויים. כידוע, האפשרות השניה היא שנתקיימה בפועל, ועם ישראל שב לארצו לא בצדקתו כי אם בשל החלטתו של בורא עולם למחות את החרפה הנוראה של הגלות, אשר מראה כאילו מאס ה' בעמו ואין לו חפץ עוד ביעודי התורה והנביאים.
הכנסיה הנוצרית – אויבתה המושבעת ביותר של עם ישראל במשך מאות בשנים – בססה את השקפת עולמה על שפלותם של ישראל, על כך שה' אינו חפץ עוד בברית אתם ועל כך שהם לא ישובו לעולם לארצם. בעת השואה האיומה, שתפה הכנסיה פעולה עם הצורר הגרמני וחככה ידיה בהנאה, כאשר "נבואתם" בדבר שפלותם של ישראל ויעודם לסבל הולכת ומתגשמת בצורה החזקה ביותר. מה רבה הייתה מבוכתם כעבור שנים בודדות, כאשר העצמות היבשות החלו לקרום עור וגידים, קם לו שלטון יהודי עצמאי לראשונה מאז תקופת החשמונאים, וביתר שאת – אחר הנסים האדירים של ששת הימים, כשחזרנו לשלוט על ירושלים כולה ועל מקום המקדש, וכן חזרנו למרחבי ארצנו תוך הנסת האויב. עד היום לא הצליחה הכנסיה להתאושש מאותה סטירת לחי רעיונית שקבלה מהמציאות הטופחת על פניה בכל עוז.
ואמנם נכון הדבר, שלא זכינו לאותם נסים מכח מעשינו, ושהמדינה הקיימת כיום אינה מדינה יהודית כי אם מדינת היהודים בלבד [וגם זה בקושי], אך זהו טבעה של גאולת בעתה, הבאה שלא בזכותנו, כי אם בשל חילול ה', במיוחד אחר השואה הנוראה. ובפועל אכן רואים, שהגויים רואים במדינה זו את נציגת העם היהודי, והכנסיה – על-אף נסיונותיה הפתלתלים שלא להכיר במציאות ועל-אף התרגילים הדיפלומטיים של הותיקן שנועדו להתכחש לשלטון הישראלי בירושלים – על-אף כל זאת לא עלה על דעתם עדיין לומר בפשטות, שמכיון שמדינת ישראל אינה מתנהלת לפי התורה, ממילא אין כאן "קושיה" על שיטתם, שישראל לא ישובו לארצם. לעולם כולו ברור – כולל לשונאינו הגדולים ביותר – כי נבואות הגאולה הולכות ומתגשמות, והגם שהעצמות זכו רק לקרום עור וגידים, אך רוח חיה עדיין אין בהן – גם היא בוא תבוא, ודבר אחד מדברי עבדיך הנביאים לא ישוב ריקם.
הכרזתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בדבר ירושלים בירת ישראל היא עוד נדבך בהכרת האומות בשיבת ישראל לארצו. כמו הצהרת בלפור, ועידת סן-רמו והחלטת האו"ם על תכנית החלוקה – יש כאן ביטוי של "וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י׀ אֲנִ֣י ה' בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י ה' דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי" (יחזקאל ל"ו, ל"ו). נכון הדבר, שטרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, הוא עדיין דיבר על 'עיר שלוש הדתות' והוסיף אי אלו משפטים אודות 'שתי מדינות' [קשה לצפות שיהיה טוב מראש ממשלת ישראל], אבל אחר הכל – מה שיזכר בהיסטוריה זו עצם ההכרה, והפגנות הזעם בעולם הערבי מוכיחות זאת היטב.
היו שרצו לומר, כי מוטב היה אילו נשיא ארה"ב היה 'מאשר' בניה בלתי-מוגבלת בירושלים מאשר ההכרזה האמורה. אולם חשיבה כזו נובעת מחוסר הבנה בסיסי ברעיון של קידוש ה' לעיני הגויים וביחס לגויים בכלל. כפי שבארנו, תפקידם של הגויים בגאולה היא עצם ההכרה במלכות ה', בכך שעם ישראל שב לארצו ונבואות ה' ביד עבדיו נתקיימו במלואן. בעצם ההכרה בכך הם ממלאים את תפקידם. לבנות בירושלים יחידות דיור – זה כלל לא תפקידו של טראמפ, הוא לא אמור 'לאשר' או 'לא לאשר' דבר בעניין. היהודים צריכים לבנות היכן שנראה להם נכון, בלא כל התחשבות בדעת הגויים. הכרת הגויים בעוצמתו של עם ה' אינה מגיעה מכח הסכמים כאלו ואחרים, היא מגיעה מכח המציאות שמכריחה אותם להודות בכך. ומבחינה זו, טראמפ אכן עשה את שלו, והוא יזכר לטוב בעבור זאת. לא משום שאנחנו זקוקים לו, אלא משום שהוא והעם שהוא מייצג זקוקים לברכת ה', וכבר הובטח בתורה – "ארריך ארור ומברכיך ברוך" (בראשית כ"ז, כ"ט). לא נותר לנו אלא לקוות, שמנהיגי ישראל ישאו קל וחומר בעצמם, ויבינו שאם אותו גוי מבין את הצורך שלו ליטול חלק במהלך ההיסטורי האדיר של שיבת ישראל לארצם, על אחת כמה וכמה שהם צריכים להבין את היעוד שהועידה עבורנו ההשגחה, ונזכה למדינה יהודית אמיתית בכל מרחבי ארץ-ישראל, וארמון על מכונו ישב.