אמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה ט"ז, ד') – "וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י, שם הבדולח ואבן השוהם וגו', מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה", ובגמרא נאמר, כי "אוירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנ"ח:). וידוע, שתלמוד בבלי משול לחושך, שכן גרסינן – "במחשכים הושיבני כמתי עולם אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כ"ד.). תלמודה של ארץ ישראל, לעומת זאת, נקרא 'אור', כפי שאמרו – "והאור זה התלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא (זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת איכה דף נ"ו:). וכן כתוב – "מלכה ושריה בגויים אין תורה" (איכה ב', ט') – הרי מפורש להדיא שאין התורה עומדת על מתכונתה בעת גלותנו לבין האומות.
ולכאורה הדבר אינו מובן, שהרי שנות הגלות היו מאוד פוריות לתורה, ונוצרו בהן יצירות כבירות ואדירות. ונראה בביאור העניין שתי דרכים עיקריות –
א – ריבוי הספרים והחכמה שהגיעו בזמן הגלות – דווקא הם המעידים על צמצום התורה מאוד מאוד, שהרי עצם הכתיבה של כל דבר שאינו מכ"ד ספרים זה בעצם אסור משום 'דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם', והסיבה שזה נכתב מכל מקום היא כי "עת לעשות לה' הפרו תורתך", דהיינו שהתורה אבדה ונשתכחה, וכל חידוש צריך מיד לכתבו [עד שאמרו שמותר לכתוב חידושי תורה בחול המועד כי זה דבר האבד], משא"כ בזמן שהיה המקדש קיים הייתה כל התורה על לוח ליבם, וכעין מה שאמרו חז"ל, שבימי דוד תינוקות שלא טעמו טעם חטא ידעו לפרש את כל התורה במ"ט פנים, וכמו שיהיה לעתיד לבוא, מה שאין כן בזמן הגלות שהתורה במיעוט עצום מאוד.
ב – עיקר התורה זה סודות התורה, וכמו שהבאנו מהרמח"ל, וכל כבוד התורה ושמחת התורה הכל תלוי בסוד, וזה השורש והעיקר הגדול שהכל תלוי בו, ומשזה אבד מכלל ישראל ונשאר אך למתי מעט – זוהי גלות נוראה לתורה וצמצום רב, כאשר לא רואים איך כל פרט בתורה יש בו חכמה נוראה ונפלאה ושמחה פשוטה ומאירה ביותר.
ובאמת שתי הדרכים הנ"ל יוצאות משרש אחד. כשהיו סודות התורה נגלים לכל, ידעו כולם את התורה, מפני שהסוד הוא כמו שורש, ממנו יוצאים ענפים רבים, וע"י ידיעתו בברור הם זכו לידיעת התורה משרשה, וממילא זה כלל את כל הפרטים.
ועכשיו שזיכנו ה' לשוב לארץ אבותינו, שאין מעלה כמעלתה, מן הראוי להשיב עטרה ליושנה ולשוב לתורת ארץ ישראל שנקראת 'אור' כי טוב, ללמוד ולהשכיל את סודותיה כדי שתכתב על לוח ליבנו.
והרי ידוע, שתכלית יציאת מצרים הייתה להביאנו אל הארץ הזו ולשכון כבוד בארצנו, ובפרוס עלינו ימי ניסן, כשאנו רואים את הארץ פורחת מחדש – מן הראוי שנעמוד מעט על עניינה של ארץ ישראל ועל הבנה מעט יותר פנימית, כדי שנזכה גם אנו לחבבה באמת ולכבדה בכל לבנו ומעשינו, ולשמוח בישיבתנו בה, ועל ידנו ובזכותנו תקרא הארץ 'ארץ חפץ'.
כתוב "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל. כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים ל"ב, ח' – ט'), ופירשו, שיש שבעים אומות כנגד שבעים נפש, והקב"ה נתן לכל אומה חלק בעולם, ואילו את ישראל לקח ה' להיות לו חלק, ושיכן את ישראל בארץ ישראל, שעליה נאמר "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה" (דברים י"א, י"ב), והיא מבחר היישוב. ובזמן שישראל עליה כראוי ועובדים את ה', הארץ משפיעה עליהם שפע גדול ורב ושמן ארץ זבת חלב ודבש, ואילו כאשר ישראל אינם על אדמתם, כתוב "ושממו עליה איביכם" (ויקרא כ"ו, ל"ב), זוהי ארץ ניסית, שתכונותיה מראות כולן על גודל ההשגחה של ה' על עמו ונחלתו.
כידוע, כל הדברים בעולם מכוונים כעין מה שיש במרום, כמאמר חז"ל "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" (זוהר מקץ קצ"ז. ועוד מקומות), וכן מקדש של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ועוד הרבה בסגנון זה.
ארץ ישראל למטה מסמלת את השכינה הקדושה פה בעולם השפל, ונבאר מעט מזעיר מהי השכינה ומה עניינה, ובכך נתקרב להבין את מעלתה וגודל קדושתה של ארץ ישראל, היכל המלך.
השם 'שכינה' נגזר מהמילה 'שוכן'. תכלית בריאת העולמות כולם הוא בשביל שה' ישכון בארץ. 'נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים', כך אמרו חז"ל (תנחומא נשא ט"ז). לאחר מתן תורה נצטוו ישראל לעשות לקב"ה משכן, ובמשכן נמצא הקשר בין הקב"ה לישראל, "וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם" (שמות כ"ט, מ"ו).
השכינה היא הארה עליונה נאצלת מהאין סוף ב"ה, ותכונתה היא להיות מקום בו מתקשרים הבורא עם הנברא, היא הארה אלוקית שניתנת להשגה לבריות, היא ההארה אותה רואים הנביאים, בה מצטיירות ההשפעות, הדרכים וההנהגות שבהן ה' מנהיג את העולם, וע"כ בה הנביאים רואים ויודעים את שעתיד להיות. היא נקראת "תמונה" ו"מראה", בגלל שבה רואים את כל מה שמושפע מהקב"ה להגיע לעולם. [בעצם, כל השפע שמגיע הוא אלוקי ורוחני ואין לו שום צורה גשמית, ולכן מה שרואים ומשיגים אינו השגת עצם הדבר, אלא דמיון, כמו שנאמר "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב, י"א), והשכינה היא זו שמדמה לנביאים את ההשפעות האלוקיות שאין בהן תפיסה באמצעות ציורים גשמיים ומובנים לנבראים, ומ"מ דמיון זה הוא מובחר ביותר, שכן כך בחר ה' שיראו דברים עליונים בצורות אלו]. וזה כעין מה שכתוב במשה – "ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב, ח'), אלא שכמובן – דרגת נבואתו הייתה שונה בתכלית משל שאר הנביאים, ואכמ"ל בזה. ועל ישראל במעמד הר סיני כתוב "כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד', ט"ו), ומבואר בזוהר (תרומה דף רכ"ז.), שהם ראו רק חלק מהשכינה הנקראת 'תמונה', אך לא את כולה.
על-פי הקבלה, הקב"ה נקרא 'ישראל'. הדבר מבואר בכתבי האר"י, ורמזו לזה חז"ל במה שאמרו על הפסוק "ויקרא לו א-ל א-להי ישראל" (בראשית ל"ג, כ') – "מלמד, שקראו הקב"ה ליעקב א-ל" (מגילה י"ח.). וכן אמרו על המלאכים במראה הסולם, שעולים ורואים אותו למעלה ויורדים ורואים אותו למטה, וכבר התבאר שהקב"ה הוא משפיע לשכינה לצורך הבריאה כולה, אם כן השכינה נקראת 'ארץ' בערך הקב"ה הנקרא 'שמים'. ואם הקב"ה נקרא 'ישראל', אם כן השכינה היא 'ארץ ישראל'.
ודי לנו בזה לעת עתה להבין מעט מזעיר בעניינה של ארץ ישראל, שהיא דוגמת השכינה בעולם, אשר כל פרט ופרט שנמצא בה – יש דוגמתו בשכינה הקדושה. עכשיו נבין מעט מה שאמרו חז"ל בסוף מסכת כתובות (ק"י: – קי"א.) – "לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים… וכל הנקבר בא"י כאילו נקבר תחת המזבח, שנא' 'וכפר אדמתו עמו'… וכל השרוי בא"י שרוי בלא עוון… וההולך ד"א בא"י יש לו חלק לעולם הבא… ואפילו שפחה כנענית בא"י יש לה חלק לעולם הבא", ועוד מאמרים רבים המפליגים בגודל קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל, מה שלא מצינו בשום מצווה אחרת.
וע"פ האמור נבין את היחס המיוחד שקיבלה ארץ ישראל מבניה, כמבואר בהמשך הגמרא שם בסוף כתובות (קי"ב. – 🙂 – "ר' אבא מנשק כיפי דעכו, ר' חנינא מתקן מתקלא [מתקן הדרכים בארץ ישראל כדי שלא יצא עליהם שם רע], ר' אמי ורב אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא [כדי לא להתלונן על חום וקור!], ר' חייא מיגנדר בעפרה, שנא' 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'".
כי כל פרט, כל אבן ושביל, כל עץ ופרח, כל אדם ובהמה שנמצא כאן בארצנו הקדושה הוא סימן לדברים עליונים הנשרשים למעלה למעלה, ומספר לנו מה יש בשכינה.
אם כנים הדברים, אזי צריך לשים אל ליבנו כמה צער יש בזמן שארצכם שממה, בזמן שהארץ חרבה, כמה צער יש בזמן שהאויבים מחללים את קדושתה.
ומאידך, כמה שמחה עצומה ישנה בזמן שהארץ נושאת פירות ובניה יושבים בקרבה – אין מקרה בארץ, ה' דורש אותה תמיד, נוי ויופי ופאר והדר של אר"י מסמלים השפעות טובות ומרובות ונחת רוח ועילוי גדול לשכינת עוזנו.
מכאן נבוא לשמחה עצומה והודיה מופלאה על גודל חסדי הבורא עלינו בקיבוץ פזורינו מארבע כנפות הארץ לתוך הארץ הנפלאה והקדושה, שלא נהיה חלילה כפויי טובה, בנין הארץ ופיתוחה, שכלולה ופארה הלא המה כבוד והדר אלוקינו, וצריך להבין שזה מסמל מה שנעשה ומצטייר בשכינה הקדושה, וכל התקדמות ופיתוח של הארץ הקדושה הטובה והרחבה הזו מראה לנו על עליה גדולה ונפלאה של הקמת שכינת עוזנו מעפר הגלות ועל ייפויה ולבישת בגדי תפארתה.
גם נבין מה מסמל כיבושו של שטח בארץ ישראל מהגויים, ומה זה אומר חלילה מסירה לגויים אפילו של ס"מ בארץ ישראל, ובפרט כמה חמור המצב שגויים בני השפחה מסתובבים חופשי במקום המקדש שזה חילול נורא, שהלא אסור להם להכנס כלל לכל שטח ההר שהרי הם כזבים לכל דבריהם וודאי שאסורים להכנס לפנים מן הסורג, שהיה כתוב עליו בזמן שהיה המקדש קיים – "כל גוי שנכנס לפנים מן המחיצה דמו בראשו".
ואם כן ככל שנעמיק בהבנה ובידיעה שאנו נמצאים במקדש מלך ואנו יושבים על אדמת קודש [כידוע מהגר"א, שסוכה וא"י הן המצוות שכל גופו נמצא בהם], כך נזכה לדאוג לתיקונה וייפויה של ארץ הקודש, הן בתוספת קדושה ורוחניות כדי שנהיה ראויים להשראת השכינה והן בייפוי חומרי וגשמי, שכל תיקון לארץ ישראל הוא תיקון לשכינה הקדושה, ועל פינוי הדרכים וזריעת עצים וכיסוח קוצים בארץ ישראל אפשר לעשות "לשם יחוד". אמוראים הקדישו את זמנם ליפות ולשפר את ארץ ישראל, וכל שכן אנו – מן הראוי שנקדיש לכך את תשומת לבנו לפארה ולרוממה בכל הבחינות, ונזכה במהרה שארץ ישראל תגיע לשלמות ולמעלה היותר גדולה, עד שתהיה ראויה יחד עמנו להשראת השכינה בגלוי בבית ה' שיבנה במהרה בימנו, ונזכה שתתקבלנה תפילותינו ברצון לראות בבנינו ולשמוח בתיקונו, וישובו כהנים לעבודתם ולויים לדוכנם וישראל למעמדם, ותחזינה עינינו בהחזרת השכינה לציון.