"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:).
ההלל בימי חנוכה נאמר בגלל הנס – "משום ניסא" כדברי הגמרא בערכין (י:). אמנם נראה שאין הכוונה לנס פך השמן לבד, שהרי על נסים גדולים ממנו לא נקבע הלל לדורות, והלל ראוי לומר על נס של מעבדות לחרות או ממיתה לחיים, כדברי הגמרא במגילה (יד.) וכן בפסחים (קיז.): "על כל צרה וצרה שלא תבא על הציבור, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
על-כן יש לומר, כי הכוונה בהלל היא בעיקר לנס הגאולה מעול מלכות יוון הרשעה. וכן בהודאה ב'על הניסים', מאריכים בענין נצחון המלחמה, ונס פך השמן נזכר רק ברמז: 'והדליקו נרות בחצרות קדשך'.
ואם כן, יש לשאול: מדוע קבעו את ההלל על הגאולה ממלכות יוון דווקא בימים אלו, ימי חנוכת המזבח והמנורה? הרי מגילת תענית מלאה בימים טובים על נצחונות החשמונאים את היוונים, סביב כל השנה.
אם תאמר: מפני שאז נחו מאויביהם ופסקה המלחמה, כמו שמשמע ב'על הניסים': "ואחר כן באו בניך…" – הרי אין הדבר כן, כמו שידוע מספרי החשמונאים ויוסיפון, שגם אחרי כיבוש ירושלים וחנוכת המקדש, לא כלתה רגל היוונים מא"י, והיו עוד מלחמות במשך שנים רבות.
ונראה שיש ללמוד מזה, שעיקר הגאולה בעיניהם לא נחשב הנצחון הפיזי והעצמאות המדינית, אלא החזרה לתורת ה' ולמקדשו [ובפרט במלכות יוון אשר קמו לכלותנו לא בהרג ואיבוד הגוף אלא באיבוד הנשמה: 'להשכיחם תורתך'].
אכן היו מלחמות לפני וגם אחרי, אולם לנקודת המפנה נחשב הרגע של חנוכת הבית. על כן ההלל בו נקבע.
ואסמכוהו על נס פך השמן שאירע להם, שהוא סמל לענין זה של הרוחניות. שהנר יש בו שלהבת – דבר שאין בו ממש, הקשורה בשמן ופתילה, והיא העיקר, דוגמת הנשמה הקשורה בגוף. על כן נשמתו של אדם קרויה נר, והתורה נקראת נר, והמנורה סימן לתורה ולחכמתה. וכל זה ידוע, ואין צורך להאריך בו.
אך לענייננו יש להוסיף, שמקום הרוחניות הזו, הוא בבית המקדש, אשר בו נשמתם של כלל ישראל, היא השכינה השורה שם. וכמ"ש הגר"א (בליקוטים בסוף הס"ד דף לח.): "מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש".
ולפ"ז נראה מבואר, מדוע במנורה דווקא היה נעשה הנס, שהוא "עדות לבאי העולם שהשכינה שורה בישראל" [שבת כב:] – בנר המערבי שהיה דולק. שהשראת השכינה והנר הדולק – שניהם דוגמת הנשמה לגוף. והוא הדין בנס חנוכה, וכנ"ל.
מהאמור יש לנו לימוד לימינו, שזכינו בחסדי ה' לאתחלתא דגאולה, בקיבוץ הרבה מעמ"י לא"י, ובנין החרבות, ונפלאות אין מספר. אכן צריך לדעת שעדיין העיקר חסר מן הספר, ואע"פ שנתקרבו העצמות, ועלו עליהם גידים וכו', עדיין "ורוח אין בהם" כדברי הנביא יחזקאל (יחזקאל לז,ח). וכ"ז שהשלטון ללא תורה, ואין בהמ"ק קיים, אנחנו כגוף בלא נשמה, אשר גם הוא אינו יכול להתקיים. עד אשר יתקיים בנו בקרוב: "ונתתי רוחי בכם – וחייתם" (שם יד).
ואמנם, כמו שבענין הקדושה של כל אדם פרטי, "תחילתו עבודה וסופו מתנה", כמ"ש הרמח"ל (מס"י ריש פכ"ו), כן בענין השראת השכינה הכללית, מוטל עלינו לבקש ולדרוש, ולפעול עד מקום שידינו מגעת, ואז תגיע השלמתה מלמעלה.
וכך כתב ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, באגרתו לעשרת השבטים (נדפס בחייו ומופיע בס' אגרות א"י ליערי עמ' 355): "קבלה בידינו מרבותינו בעלי התלמוד ירושלמי (מס' מע"ש פ"ה ה"ב), שבהמ"ק עתיד להבנות קודם מלכות ב"ד" – ומזה הוא מוכיח להם שאינם צריכים להמנע מלעלות לא"י משום 'שלא יעלו כחומה'. הרי שהיה פשיטא ליה שהמקדש צריך להבנות ע"י ישראל קודם לביאת המשיח. וכמ"ש מרן הח"ח בהקדמה לספרו ליקוטי הלכות: "וכשיראה הש"י, שישראל עמו מכינים עצמן לדעת דיני העבודה בכל הלכותיה, ועומדים ומצפים מתי יגיע דבר זה למעשה, בודאי יחיש לגאלנו, ויבנה לנו בית תפארתנו. כי מכיון שאנחנו עשינו את של