"עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים" (ישעיה סב י).
"שבעה שמות יש לו ליצה"ר… ישעיהו קראו מכשול, שנאמר: (נז יד) 'ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי', יחזקאל קראו אבן.. (סוכה נב.).
הנה עברה שנה, ושוב עומדים אנו לקראת חודש אלול. זכינו בעז"ה במשך השנה החולפת לכתוב ולהציע לפני הקוראים החשובים מאמרים במגוון נושאים הנוגעים באופן כזה או אחר אל עבודתנו את בוראנו ית' ובמבטנו אל המשימות העומדות לפנינו במציאות דורנו זה, אשר מחד אור חדש מאיר עלינו, ומאידך האמת נעדרת וסר מרע משתולל. עד כה היו המאמרים כתובים כעקרונות, אשר השתדלנו שאכן יגעו בלב הקוראים ויהיו ברורים ומעשיים בפועל, אך עדיין נשארו בגדר עקרונות השקפתיים מחשבתיים. עתה אחר שחלפה שנה, עלה לפנינו הצורך בבירור דברים יותר ממוקד מבחינה מעשית, ע"מ שאכן נוכל ליישם את העקרונות בפועל ולהתמודד עם קשיים והתמודדויות העומדות בפני כל יהודי אשר חפץ לעמוד לפני ה' ולשרתו. המאמרים יכתבו מעתה כדרך דו-שיח בין בחור החפץ לעבוד את ה' כרצון ה', לבין אברך אשר עסק בעצמו בנושאים אלו. המאמרים אמורים לבוא כמבנה רציף על בסיס ספר "מסילת ישרים" אשר כבר נקרא שמו כספר אשר נותן את כל כללי עבודת ה' האישית, בין בעקרונותיה ובין בכלים ליישמה.
ועתה ישאל השואל, מה בין מסילת ישרים לדרישת ציון? מה המקום למדור שאינו עוסק בענייני ציון והגאולה? תשובתו בצדו. כאותה ששנינו "לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שציווה על המקדש" (יבמות ו:) – אף הכא לא את המקדש אתה דורש אלא את מי שציווה עליו. ומינה – קשה שידרוש אדם את ציון אם אינו דבק במגמה של מי שרוצה לשכון בתוכנו. קשה שישתוקק האדם אל חידוש עבודת המקדש, כולל העליה לרגלים וכל דיני טומאה וטהרה אשר אינם מהווים הקלה על החיים, בלשון המעטה, אם אינו במצב של תשוקה לקרבת א-לוהים, "ומצוותיך תרדוף נפשי", מתוך ההבנה ש"את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". וע"מ להגיע לאפשרות לחיות כך את החיים – שֹומה עלינו לשׁום את דרכינו איש איש בעצמו, ואף שבקשת בניין ביהמ"ק צריכה לבוא כבקשה של ציבור – אם אין יחידים אין ציבור. וכבר אמרו חז"ל' שאפילו כנישתא חדא ששבים בתשובה יכולים להביא את הגאולה השלימה, וכן אמרו, שאפילו יחיד שעשה תשובה – מוחלין לכל העולם כולו (יומא פו:).
ע"כ אזרתי חלצי, להשתדל להביא לפני החכמים אי אילו נקודות אשר יכולות להיות לעזר לעבודת ה', ואף שאיני הגון וראוי לכך, אולי ה' איתי ובזכות הציבור נעמוד על דבר אמת, לברר וללבן עד עת קץ. וכאן הנני להודיע, שהמדור בעיקרו מן הסתם יעסוק בהתחלות ויסודות בעבודת הקודש, ע"כ בעיקרו נועד לבני הנעורים הנאהבים והנעימים, ו"אפשר שלא ימצא הקורא חידושים.." כדברי המס"י, ואעפ"כ אענה אף אני חלקי, שאדרוש ואקבל שכר, ויהיו הדברים לתועלת למי שיהיו.
וכן אבקש ממעלת הקוראים, כל מי שיש בידו הערות, תגובות, שאלות על הנאמר או שאלות שירצה להעלות לעסוק בהן, או אף דברי חיזוק ועידוד, שלא ימנע טוב מבעליו בהיות לאל ידו לעשות, וישלח אל המערכת, ומתוך כך יוכלו המאמרים להיות לתועלת ולחיזוק. ואם תהיינה שאלות שאינן מתאימות למדור זה – לא ישובו ריקם, אלא ינתנו להם תשובות בעז"ה במדור אשר עוסק בכך. "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי". "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד, כי למשפטך יחלתי".
"שלום בן ציון!"
"שלום הרב."
"נו, איך התחיל הזמן?"
"בסדר, ב"ה."
"ואתה מרוצה?"
"כן, די. אבל משהו מפריע לי."
"היה נראה כך. אולי אתה רוצה לשתף אותי?"
"כן, בשביל זה חיכיתי לרב"
"תקרא לי בבקשה אליהו, בלי הרב. כל עוד אין לי תפקיד רשמי, אתה יכול לוותר על זה.. מה רצית לשאול?"
"הנה עוד שנה עברה וחזרנו שוב לזמן אלול, ואני באמת רוצה להתקדם. שמעתי בשלושת השבועות דברים נשגבים בעניין ביהמ"ק ושכינת הקב"ה בתוכנו, ומאז אני מסתובב עם השאלה המנקרת בי בימים ובנחלים ובכל הנקיקים שבהם עברתי. יפה, היה היה בית מקדש, והוא חרב, ורק אם נעשה תשובה וכו' תבוא הגאולה השלימה. נכון, כבר למדתי שהגאולה כבר מתקדמת גם בלי תשובה "למען שמו באהבה", "ולא זכו בעתה". אבל אני מבין שיש גם לנו מה לפעול, ולי כבן ישיבה, בעיקר בהתעוררות הלב וההשתוקקות למלכות ה' וכו'. אלא מה, כשאני מנסה להרגיש את התשוקה – אני לא ממש מוצא… את האמת, אני אפילו מפחד מביאת המשיח. מה, זה כמו שתגיד לי לעבור דירה לארץ לא מוכרת.. דבר שני, אני באמת רוצה להתקדם בעבודת ה', אבל אני לא ממש יודע איך!"
"קודם כל, יישר כח! בדבריך ניכרת התשוקה האמיתית שלך להתקדם. אך אולי תוכל למקד, מה הקושי שאתה מרגיש בכך?"
"לא יודע, החיים זורמים בקצב שלהם, וגם כאשר ישנה התעוררות של רצון – בפועל אין לי כלים לממש את הרצון הזה, והוא מתפוגג מהר ורק משאיר תחושה של חוסר יכולת ואולי אפילו יאוש…"
"כן, אני ממש מבין אותך. אני מכיר את התחושות האלו. תגיד, מה אתה מנסה לעשות כאשר מתעורר הרצון?"
"א.. משתדל לתפוס חיזוק ולהיות יותר טוב."
"ומה קורה אח"כ?"
"זה מחזיק איזה זמן, ואח"כ, אתה יודע, חוזרים לשגרה.."
"נו, והזמנים האלו הם כלום בעיניך?"
"לא, וודאי שיש בהם ערך וכו'. אבל מהלך מתמיד של התקדמות – אני לא מצליח ליצור."
"וניסית ללמוד מוסר בקביעות, בספר, בשפתיים דולקות, כמו שאמרו בעלי המוסר?"
"כן, אבל זה לא מחזיק. כמה אפשר לחזור על דברים, כשבעצם אני יודע מה צריך לעשות, אלא שאני לא יודע איך לעשות!"
"אה.. אני מבין את ההרגשה שלך.. אבל יש ספרים שכל עניינם הוא ללמד איך לעשות!"
"איזה ספר לדוגמא?"
"מסילת ישרים.."
"אה, מסילת ישרים.. מה הוא אומר, שכדי להתקדם צריך לעשות חשבון המעשים, ולהתגבר על העצלות ועוד, הבעיה היא שהוא לא כותב איך להצליח להתמיד בחשבון המעשים ואיך להתגבר על העצלות!"
"כן, אני מכיר את ההרגשה הזו. הרבה שנים גם אני ראיתי כך את הספר, אבל האמת היא, שהוא אכן נותן את הכלים כיצד להצליח. צריך ללמוד אותו נכון, ויש לכך הקדמות שצריך לדעת, והוא רומז אליהן כל הזמן"
"אתה רוצה לאמר שלא הבנתי נכון את הספר?"
"אני לא אומר שמה שהבנת הוא לא נכון. הרמח"ל בחכמתו צפן בספר הזה רבדים ועומקים רבים, כמו שהוא אומר בהקדמה: 'על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.' – ובנוסף, מתחדשות הבנות נוספות בעומק הדברים."
"ואיך אתה יודע שאתה הבנת אותו נכון יותר, או עמוק יותר?"
"שאלה טובה.. תגיד איזה משפטים הכי מפריעים לך בספר?"
"אה.. אני אגיד לך. מידי פעם הרמח"ל מצייר את עבודת ה' כאילו זה דבר קל, שבקצת עבודה הכל זורם[1]. וזה מפריע לי! אפשר לאמר שחייבים לעבוד את ה', שבשביל זה נוצרנו וכו', אבל לאמר שזה קל? זו מלחמה תמידית! זה מחייב כל החיים להתגבר ולוותר על דברים שאנחנו רוצים, כדי לזכות לעולם הבא וכדו'!"
"יפה. אלו המשפטים אליהם התכוונתי. גם לי הפריעה הטענה שאתה טוען. אולי לגבי רמח"ל מילתא זוטרתא היא, אבל אני לא יכול להשתמש בספר כזה שלא מדבר למקום שבו אני נמצא. אבל דווקא המשפטים האלו יכולים ללמד אותנו אם הבנו את הספר נכון. כשאני מרגיש ש"העבודה קלה עלי וודאי" – זו הוכחה שאני עובד באופן אליו התכוון הרמח"ל. כי הרי הוא עצמו גם כותב שיש עבודה קשה[2], ואעפ"כ הוא אומר שבעבודה נכונה כמו שהוא מדריך – זה יכול להיות קל."
"נשמע מעניין, אתה חושב שאתה יכול להביא גם אותי להרגשה הזו?"
"כן, בעזרת ה'. זו לא מלאכה לשיחה אחת, אך אם תרצה – נוכל לקבוע בלנ"ד קביעות ללימוד מסילת ישרים "אליבא דהלכתא.." לא רק ללמוד מה לעשות, אלא ללמוד גם איך לעשות. ובעז"ה תוכל להגיע להרגשה הזו שבאמת העבודה קלה, כמו שהוא אומר."
"וואו, זה נשמע טוב.. וודאי שאני רוצה."
"טוב, בעז"ה נקבע זמן, ונתחיל. אבל עכשיו אני רוצה לעסוק אתך קצת בהרגשה של הפחד שתיארת לגבי ביאת המשיח. לעסוק בזה עכשיו, זה ממש בגדר "ודבר בעתו מה טוב". גם מפני שאנו עומדים כעת בחודש אלול, שעניינו קשר האהבה שיש בינינו לה', [ראה משנ"ב תקפ"א א' א'], גם מצד פרשות חומש דברים בהן אנו עוסקים, וגם מפני ההפטרות של שבעה דנחמתא שאנו עומדים בעיצומן."
"מה עניין אהבת ה' לכאן?"
"מאלו דברים אנו פוחדים? כשאמרת שזה כמו לעבור למקום לא מוכר, מה מפחיד במקום כזה?"
"אה.. לא יודע, מה שלא ידוע – מפחיד!"
"נכון. פחד הוא תמיד מפני דבר רע. וכאשר אני לא יודע לאן אני הולך אני לא בטוח שלא יקרה לי דבר רע. אך אם אני הולך עם מישהו שאני יכול לסמוך עליו? אז אני לא מפחד. זה מה שאומר משה רבנו בפרשת דברים. ממש כמו שאתה מתאר לגבי ביאת המשיח הרגישו בנ"י לגבי הכניסה לארץ ישראל. זה משהו לא מוכר, "וגם בני ענקים ראינו שם", ומי יודע מה יהיה. "נשינו וטפנו יהיו לבז". אני לא רוצה להאריך במילים, לכן לא אצטט את כל הפסוקים, אך תראה בפנים בעצמך. ומשה מחזק אותם שאין ממה לפחד כי ה' ילך איתם, אך הם לא נרגעים. למה? "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים.. להשמידנו". "ובדבר הזה אינכם מאמינם בה'.." הם לא היו בטוחים שה' אוהב אותם ורוצה אך ורק בטובתם, ולכן לא נתנו בו אמון. לא היו יכולים להיות בטוחים בו שלא יקרה להם משהו רע. ומכאן ואילך, למשך פרשת ואתחנן, משה מעלה עוד ועוד הוכחות מתוך כל מה שעברו במצרים ובמדבר ובמתן תורה ועוד, על כך שהקב"ה אוהב אותם. שהוא רוצה רק דבר אחד. "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". וממילא המסקנה היא ש"וידעת כי ה' א-להיך הוא הא-להים הא-ל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו…" הקב"ה אוהב אותנו ולכן אנו יכולים להיות בטוחים שלא יהיה לנו רע! כי הוא כל יכול, כמו שהוכיח ביציאת מצרים, והוא בחר בנו להיות לו לעם נחלה, להיות א-להים קרובים אליו, להיות דבקים בה' וחיים, כמו שהראה במשך השנים במדבר, ולכן אנו יכולים לתת בו אמון. וכך גם אנחנו. אם אתה בטוח שה' אוהב אותך ורוצה אך ורק בטובתך- אין ממה לפחד! משיח יביא אתו רק טוב! שום רע לא יהיה! ואפילו שאנחנו לא יודעים בדיוק מה ואיך יהיה – דבר אחד סגור וברור ללא כל ספק – יהיה טוב! אין ממה לפחד!"
"אז איך מבינים את הקשיים שעוברים עלינו, ואת הקשיים שעברו על עם ישראל, כולל בדור המדבר?"
"יפה. על זה עונה משה בפרשת עקב. שלוש פעמים משה מזכיר, שה' עינה את עם ישראל! ה' עשה דברים בשביל לענות אותנו!"
"מה זאת אומרת? הרי הוא אוהב אותנו!"
"יפה, ואכן זו התשובה הראשונה שמשה משיב. ה' אכן אוהב אותנו תמיד. אך האם אנחנו תמיד אוהבים אותו? לכן ה' מענה אותנו, לראות האם אנו עובדים אותו באמת או רק כאשר נוח לנו. "למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותיו אם לא". זו תשובה א'. תשובה שניה היא – לעיתים באים קשיים על האדם כדי להפריד אותו מתחושת הביטחון שיש לו במציאות שלו, ולהראות לו שהוא יכול להתקיים גם ללא מה שחשב שהכרחי לו. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". והטעם השלישי שמשה מביא לעינויים שה' מביא, הוא כדי לכפר עוונות או להרבות שכר. "למען ענתך.. להטיבך באחריתך". אם תרצה לעיין בכל עניין הייסורים, תפתח בספר "דרך ה'" בחלק ב' פרק ג'. ותראה גם כן במס"י במידת החסידות (פרק י"ט, "והנה זאת וודאי") מה שהרמח"ל כותב על אהבת ה', אהבה שתלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר, וכמו שאומר משה בפירוש: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך". תהיה בטוח, תדע עם הלב, שה' אוהב אותך יותר מאשר אוהב אב את בנו, וממילא אם יבואו עליך יסורים – תבין שהם לטובתך ולא נגדך."
"תשמע, זה ממש נותן לי מבט אחר על כל המציאות!"
"ב"ה. אני שמח. וזה מה שאמרתי לך שזה קשור גם לז' דנחמתא, אתה יודע מה זו נחמה?"
"האמת שלא בדיוק. המילה הזו משמשת בתורה גם כמו שאנחנו משתמשים בה, אך גם משמשת כמילה "חרטה". כך שלא ברור לי מה הקשר."
"נכון. הפירוש של המילה הוא, מבט חדש. הסתכלות אחרת. האדם שנתון באבל מרגיש שכל עולמו חרב ואין תקווה, והמנחמים, ע"י השתתפותם בצערו – נותנים לו את האפשרות להבין שהצער שלו זה לא כל החיים. יש תמונה רחבה יותר. וזה מה שעושה לנו ה' ע"י נביאיו, ובעיקר ע"י ישעיהו הנביא. אם תתבונן בהפטרות תראה, שמה שכתוב שם ממש דומה למה שמשה אומר בפרשת ואתחנן. שהקב"ה בחר בנו, ואנו כל עולמו. אין לו עניין בעוה"ז אלא אנחנו. וממבט זה – אנו מסוגלים לשאת את כל הקשיים מתוך אמון באהבת ה' אלינו, ובתקווה וידיעה ברורה שעוד יבוא היום ונבין הכל למפרע. "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני". (ישעיהו יב א') נראה שכל הסבל והקושי היה רק להטיבנו באחריתנו – ואז לא רק שנתנחם, אלא גם נודה לה' עליהם."
"וואו, תודה רבה! אני כבר נושא עיניים ללימוד הבא!"
"כן, הארכנו עכשיו טובא, ועסקנו בעצם בשני עניינים, בעז"ה. תחשוב על הדברים, ובעז"ה נשוב ונדבר עוד."
"בעז"ה. יישר כח!"
"יישר כח לך! שיהיה לך זמן טוב וחודש טוב."
"אמן, תודה וכן למר."
[1] פרק ב' :"כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. פרק ג': "כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו." פרק ט': "וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי," "אמנם, אחר שכבר פקח עיניו לראות מעשיו ולהזהר בם וחשב חשבון המצות והעברות, כאשר זכרנו, נקל הוא לו שיסור מן הרע וישתוקק אל הטוב ויזדרז בו. וזה פשוט." פרק יא: "והנה אינני יכול להכחיש שיש קצת טורח לאדם להגיע אל הנקיות הזה. אעפ"כ אומר אני שאין צריך כל כך כמו שנראה לכאורה. והמחשבה בדבר הזה קשה מן המעשה, כי כאשר ישים האדם בלבו ויקבע ברצונו בקביעות להיות מבעלי המדה הטובה הזאת, הנה במעט הרגל שירגיל עצמו בזה, תשוב לו קלה הרבה יותר ממה שהיה יכול לחשוב. זה דבר, שהנסיון יוכיח אמיתו".
[2] פרק א': "נמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה", פרק ו': "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז.." פרק י': "ואמנם ודאי, שהמדה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה…"