"עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים" (ישעיהו סב י).
שבעה שמות יש לו ליצה"ר… ישעיהו קראו מכשול, שנאמר: (נז יד) "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי", יחזקאל קראו אבן.. (סוכה נב.)
-"שלום בן-ציון, מה שלומך?"
"אה, שלום ר' אליהו. שלומי טוב ב"ה."
-"איך ההתקדמות? חשבת על מה שדיברנו בפעם הקודמת?"
"כן, דווקא חשבתי על זה הרבה. האמת שזה לא הניח לי."
-"באמת? איזו נקודה?"
"מה שדיברנו על המקומות שהמסילת ישרים כותב שעבודת ה' היא דבר קל. מה שאמרת הוא שבאמת אפשר, ע"י עבודה נכונה כמו שמדריך בספר, להגיע למצב כזה. ואכן הלכתי ועיינתי קצת בספר וחיפשתי את הרמיזות שאמרת לי שיש בו להקדמות שעל גביהן נבנית העבודה, שאז היא יכולה להיות קלה."
-"נו, ומצאת?"
"במעט תשומת לב הכל קורה מאליו?"
"האמת שלא… ושוב נתקלתי במשפט הזה שנותן לי הרגשה שהספר הזה תכל'ס לא שייך אלינו. הנה תראה: " כי יודע הוא [-יצה"ר] שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי, שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי."(פ"ב) אה? איך אתה יכול להסביר את זה? גם ממה שאני מכיר מעצמי וגם ממה שאני רואה סביבי, ממש לא מספיק ששמים את הלב 'כמעט קט' ומיד הכל מתחיל לזוז לבד עד שעוזבים את החטא לגמרי. הנה, אנחנו עכשיו בסוף חודש אלול לקראת ראש השנה ועשרת ימי תשובה, והדברים בהם אני עוסק היום הם אותם הדברים עליהם 'שמתי לבי' בשנים שעברו. אמנם אפשר לראות איזו התקדמות, אולי גם בגלל שאני קצת יותר גדול…אבל איך שלא יהיה, וודאי לא כמו שהוא מתאר שהחרטה תגרום לעזוב את החטא לגמרי. אני רואה לא מעט אנשים שמתחרטים וממשיכים במעשיהם, ושוב מתחרטים וחוזר חלילה, ולא נראה שהמציאות הזו מקדמת אותם לאיזה מקום יותר טוב…"
-"יפה, אתה שואל טוב. ואתה באמת צודק. שימת לב כבדרך אגב וחרטה ספונטנית באמת לא גורמות להתקדמות אמתית. מה שהרמח"ל מתאר כאן, זה אדם שנמצא במציאות של תשומת לב. של התבוננות וזהירות. בתוך מהלך כזה – באמת אפשר לראות התקדמות מהירה."
"אני לא מבין מה שאתה אומר."
-"בסדר, נניח לזה ברשותך, ובעז"ה עוד נגיע לזה."
"רגע, אני רוצה להבין!"
-"טוב. אבל נצטרך להתחיל ממקום אחר."
"בסדר."
-"איך אתה עם עניין התשובה?"
"אה.. לא יודע…"
-"מה, שאלתי שאלה קשה?"
"כן, זו שאלה קשה. האמת שאני לא יודע מה לחשוב על כל העסק הזה של התשובה."
-"למה, מה הבעיה?"
"לא בעיה, בעיות."
"לעשות תשובה זה קשה!"
-"נו נו, בא נשמע, אולי נוכל להבהיר קצת את העניין. אתה יודע, התשובה היא העניין הכי יקר בעולם. כפשוטו, תשובה הפירוש לשוב אל ה'! התרחקנו מה', שזה הדבר הנורא ביותר שיכול להיות, ואנו שבים ומתקרבים אליו!"
"אתה מתאר את זה כאילו זה כל כך פשוט."
-"מה באמת לא כל כך פשוט?"
"כדי לעשות תשובה צריך להתחרט ולהצטער ולקבל על עצמו "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם." (רמב"ם הלכות תשובה ב' ב'). איך שייך דבר כזה בכלל?"
-"אתה שואל טוב. אני זוכר בעצמי את הספקות הללו."
"אני יודע שיש גישות וספרים שרואים את התשובה באופן הרבה יותר קליל, אך אם במסילת ישרים עסקינן, הרי לפניך[1] שהוא מכביד הרבה את עבודת התשובה."
-"מהקטע הזה אני דווקא מקבל חיזוק גדול ליכולת לתקן! שים לב שהקטע הזה הוא תשובה לשאלה שהוא העלה קודם[2], בעצם איך עובדת התשובה, וכי באמת נתקן העיוות שנעשה? ועל זה הוא עונה שכן! העוון סר ממש מהמציאות! ואתה מבין איך זה קורה? לא ע"י ייסורים וחליים רעים, אלא רק ע"י 'עקירת הרצון'. ע"י שאדם חוזר בו ממעשיו, ומתחרט עליהם מעיקרא, הרי שדי בכך לנתק ממנו את תוצאות החטא, ונשאר כמעשה שנעשה בעולם ללא קשר לאדם שבחר ברע ופעל רע."
"איך זה יתכן?"
-"כי הרי בעולם קורים כל מיני דברים וה' משגיח על הכל ומחזיר כל רעה לטובה, בכך שהוא משתמש ברע לקדם את רצונו. אלא שבבחירת האדם ה' לא מתערב להטות אותו לאיזשהו צד. לכן, כשאדם בוחר ברע – האחריות לרע שנוצר בעולם היא עליו, הוא יצטרך לסבול ייסורים וכדו' ע"מ לנקות את העולם מהרע שהוא הגביר בו. זאת אומרת, שמה שקושר את המעשה לאדם – זו העובדה שהוא בחר. כלומר, זה שהוא רוצה במעשה הזה. כך זה בכל ענייני התורה, בקנינים ובנזקין. אם אדם פעל מעשה באונס או בטעות [למעט אדם המזיק ועוד מספר דברים, שבהם חשוב השוגג כחוטא ולא כאנוס, כי באמת זו תולדה של חוסר תשומת לב והיא היא החטא במקרה זה], המעשה לא מתייחס אליו, והוא אינו אחראי למה שנפעל. וכך גם כאן, כבחרטת הנדר שמפקיעה את אותו דיבור לגמרי, בכך שהאדם אומר עכשיו שבשעת הנדר לא הייתה דעתו ורצונו שלמים עם מה שאמר, אפילו אם חטא ועבר על נדרו – אין זה נחשב לו לחטא, כי הנדר נעקר מעיקרו בכך שעתה חוכך בדעתו שאילו היה יודע את משמעות מעשהו לא היה עושהו."
"כן, אבל אתה מתעלם מכך שכדי לעקור את הרצון, לא מספיק רק לומר שלא רוצים, צריך להצטער ולהתחרט!"
-"אני לא מתעלם. אכן יש צורך בחרטה מעיקרא ובצער."
"נו, זה לא כ"כ פשוט!"
-"למה?"
"אתן לך דוגמה. אתמול נכשלתי בחטא. לא משהו מזעזע, דיברתי דברים בטלים בתוך הלימוד. עכשיו אני רוצה לשוב על זה בתשובה, איך אני יכול להתחרט ולהצטער 'צער חזק' כשאני עדיין מתמוגג מהדברים שנאמרו שם.. ואותו דבר לגבי ליצנות ולשון הרע, ועוד כל מיני דברים מצויים שאני מתקשה להצטער עליהם, כשאני חוזר עליהם בתשובה תוך כדי שאני עדיין נהנה… מה אני אעשה, אני בחור. לא איזה צדיק ונושע…"
-"מצוין! טוב מאוד שאתה מעלה את הדברים בלי להתבייש, זו באמת עשיית תשובה. ובחצי משפט אומר לך, שזה עיקר התשובה. לחפש דרך ולחקור איך להתקדם. שלבי התשובה המעשיים והתשובה על כל הפרטים זה השלב הבא. יש שלב של "שובה ישראל עד ה' א-להיך", שזו הפניה והרצון לשוב לה', ואח"כ "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", שזו התשובה לפרטי המעשים. ולענייננו, שמת לב למילים שכתוב בתחילת המשפט של 'צער חזק'? כתוב שם 'מתבונן על רעתו'. יש שם כמה שלבים שמביאים למצב של 'צער חזק'. זה באמת לא ברגע אחד."
"נו, אז אתה רוצה שאני אתבונן כמה רע אני שדיברתי בתוך הלימוד, או ששמעתי בדיחה שיש בה ליצנות? אני לא יכול לחיות ככה! זה בדיוק מה שאמרתי לך, זה לא פשוט בכלל לעשות תשובה."
"אם אתה מתבייש – זה אומר שזה לא מתאים לך."
-"אני ממש מכיר את הבעיה שאתה מעלה, ויש לי אולי עצה להציע לך. תגיד, אתה שמח במציאות של הכשלונות? אני לא מדבר אם אתה נהנה מהדיבורים האסורים, אלא על כל המציאות הזו. היית רוצה שיהיה אחרת?"
"כן, בוודאי. אבל זו לא חכמה רק לרצות!"
-"חכה, אם מישהו היה 'תופס' אותך באמצע, איך היית מרגיש?"
"אה.. הייתי מתבייש."
-"יפה. אתה יודע מתי אדם מתבייש? כשרואים בו דבר שהוא מחשיב כחסרון. הוא לא רוצה שיחשבו שהוא שייך למציאות הזו. הוא אינו מזדהה איתה. אתה מסכים למה שאני אומר? כשאדם מרגיש שהמציאות של החטא זרה לו, היא לא שייכת אליו, הוא לא רוצה שיחברו אותו עם המציאות הבעייתית הזו. ועל זה הגמ' אומרת: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עוונותיו!" (ברכות יב ב)
"אז אתה אומר שמספיק להתבייש במקום להצטער?"
-"אין לי הכתפיים לומר כזה דבר, אבל זה שלב להתקדם לצער. אם תתבונן בעצמך ותרגיש איך אתה נמס מבושה על הבדיחה ששמעת – לא יקח הרבה זמן עד שתמאס בבדיחה הזו ותוכל להצטער על ששמעת אותה. לא כי היא לא מצחיקה, אלא כי היא לא מתאימה לך. היא לא שייכת למה שאתה רוצה, להיות קרוב אל ה'.
"תתחרט על המעשה, אל תצטער על מה שאתה!"
אבל – אני רוצה לדייק משהו בעניין של הבושה והחרטה. וזה מה שאמרתי לך קודם על 'חרטה ספונטנית', שלא מועילה, וזה נכון גם לגבי 'בושה ספונטנית'. החרטה והבושה חייבים להיות ממוקדים במעשה. קורה לפעמים אצל בחורים, וגם אצל אנשים מבוגרים יותר, שהחרטה והבושה, וגם הצער, הם לא על המעשה, אלא על עצמם. אתה מבין למה אני מתכוון? בבושה אולי יותר קל להבין. במקום להתבייש במה שעשיתי, אני מתבייש בכך שאני 'אחד כזה' שעושה כאלה מעשים. הבנת אותי?"
"האמת שלא…"
-"אנסה להסביר. אם אני תופס את עצמי כאדם טוב, שרוצה להתקרב לה' וכו', אם נכשלתי במשהו, אני מתבייש במעשה הזה שלא מתאים לי. אבל לפעמים קורה שאני תופס את המעשה כמעשה שמתאים לי, אלא שאני מתבייש בכך שאני כזה שמעשה כזה מתאים לו."
"אני חושב שהבנתי.. אבל מה זה משנה? בפועל הוא לא מרוצה מהמצב שלו!"
-"זה משנה מאוד. אם הבנו שהבושה יוצרת הפרדה ביני לבין מה שלא מתאים לי, כשאדם מתבייש במה שהוא, והוא הדין אם הוא מצטער על מה שהוא, וכל שכן אם הוא מתחרט על מה שהוא, כאילו שיש דבר כזה, הוא יוצר הפרדה בינו לבין עצמו. ואז הוא מתחיל עם מציאות של ביקורת עצמית, עובר לקנאה באחרים שבעיניו 'עומדים בתקן' יותר ממנו, וכלה בשנאה עצמית וערך עצמי ירוד. מקום כזה הוא ממש לא מקום שמוביל להתקדמות. התקדמות באה במצב שאני בטוח שאני יכול לעשות מה שבכוחי, וממילא מיצר על כך שלא עשיתי כך."
"אני מקווה שהבנתי אותך נכון.. זה נשמע מילים של פסיכולוגים…"
-"נו נו, זו לא מחמאה גדולה. אולי פעם נדבר על זה."
"אבל איך מבחינים אם זו בושה, צער וחרטה חיוביים, או שזה מהסוג השלילי?"
-"שואל כעניין. יפה מאוד. זה מה שאמרתי לך 'ספונטנית'. אם המחשבות והרגשות האלו נשלטים ובאים בדעת, הם טובים ומועילים, ואפשר גם להרגיש שהם משמחים ומקדמים. אך אם הם 'ספונטניים', דהיינו לא מתוכננים ולא נשלטים – אז בדרך כלל הם מזיקים ושליליים, ואפשר גם להרגיש שהם לא מרוממים ונותנים תקווה, אלא מדכאים ומייאשים."
"אבל מה עם 'יודע תעלומות'!"
"טוב, עד כאן הבנתי איך שהתשובה פועלת להפריד את האדם מהקלקול שהוא גרם, וגם איך להגיע לחרטה בריאה ומשמחת שמתאימה למקום שבו אני נמצא. מה שעדיין מקשה עלי זה, מה עם הרמב"ם שהראיתי לך? שם כתוב שקבלה לעתיד של תשובה גמורה היא, שאין מצב בו אכשל שוב! זה לא משאיר מקום לתשובה בכלל!"
-"כן, זו הלכה ידועה, ונאמרו עליה תשובות רבות. אך דבר ראשון צריך לדעת, שאם אכן יש כאן תנאי מיוחד ומוכרח של תשובה, הרי שזו דעת יחיד, ועוד שהמקור שלה מחז"ל הוא בגדר תלוי בשערה. אך גם בדעת הרמב"ם – ניתן לפרש 'עד שיעיד עליו ה" שכעת, בדעתו וברצונו לא ישוב לזה החטא. אך מה שהכי מחוור בעיני, לענ"ד, הוא שיש הבדל בין כישלון גדול חד פעמי, לבין שינוי מציאות חיים. שהרי בהלכה א', הרמב"ם הביא דוגמה לנפילה חמורה, לא למעשה יומיומי. במעשה חמור שהוא מחוץ למערכת החיים, שם מובן שאדם נדרש, כי הוא גם יכול, להביא את עצמו למצב שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא. אך במעשים שבכל יום, לא יתכן שזהו תנאי בעשיית תשובה, שאם לא כן, פסוקים רבים בתורה ודברי חז"ל רבים אינם מובנים. "כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו". "וישוב אל ה' וירחמהו ואל א-להינו כי ירבה לסלוח" ועוד רבים."
"אז אתה רוצה לומר, שכל אדם שעושה תשובה מתוך רצון אמתי להתקרב לה' – יצא ידי חובה?"
-"האמת, שהלשון 'יצא ידי חובה' קצת צורמת באזני. אנחנו לא באים 'לקיים מצוות תשובה', אנחנו חפצים לשוב אל ה'! אבל כן. קיום דיני מצוות התשובה הוא כמבואר, חרטה, קבלה על העתיד ווידוי. אך השיבה אל ה' זה מהלך של חיים. מהלך של "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'" באופן יומיומי ממש, כמו שמלמד ספר מסילת ישרים."
"ומה עם "האומר אחטא ואשוב", שאין מספיקין בידו לעשות תשובה?"
-"מה אתה רואה במאמר הזה?"
"שמי שעשה תשובה ושוב חוטא – לא נחשב שעשה תשובה!"
-"לא זה מה שכתוב כאן. לא כתוב האומר אשוב ואח"כ אחטא, אלא אחטא ואח"כ אשוב. המשפט הזה אמור להרתיע את האדם מלחטוא, לא מלעשות תשובה…"
"ומה עם דברים המעכבים את התשובה, וכן יש דברים שידוע שלא מתכפרים בתשובה?"
-"תראה, זמנינו קצר ולא נוכל להרחיב בכל נקודה. זו ממש סוגיא שיש ללמוד. אך כלל אחד נקוט בידך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". זה הבסיס. אם תראה אח"כ מדרש, זוהר, חז"ל ולא משנה מה – תבין שמדובר בבחינה מסוימת. הפסוק כולל הכל. מכל חטאותיכם! וכמו שאנחנו חותמים בכל תפילה שה' רוצה בתשובה! ספרי הנביאים מלאים מזה יותר מכל דבר אחר, תראה איך מאריך בזה ה' ע"י יחזקאל נביאו, בתשובה לאנשים שלא האמינו בתשובה." (יחזקאל פ' י"ח ופ' ל"ג)
"ממש תודה רבה הרב. רק כדי לוודא שהבנתי, אסכם. התשובה היא ההחלטה והרצון לשוב אל ה'. החרטה והצער הכרחיים כדי לנתק את האדם מהקלקול שגרם המעשה שלו. החרטה שמועילה להתקדמות היא חרטה הבאה מתוך רצון להתחרט ולא מתוך האשמה של עצמי, והישוב של דברי הרמב"ם. יש כאן הרבה דברים עמוקים ואני עוד צריך להתיישב בהם."
-"כמובן, תשובה זה דבר שחייב להיות בישוב הדעת. סיכמת את הדברים היטב. תתבונן בדברים, וזו כבר תהיה ההתחלה של יישום הקבלה לעתיד."
"בעז"ה. ושוב תודה. הארת את עיני ונתת לי טעם לכל העבודה בימים הבאים עלינו לטובה. אני מתחיל להרגיש שבאמת זה "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו."
-"פשש.. ב"ה. בשמחה. רק תדע שכלל לא מיצינו את הסוגיא הנפלאה הזו. יש עוד לדבר על תשובה מאהבה, כפרת יוה"כ, ועוד, אך מה נעשה והזמן קצר."
"חבל אמנם, אך גם ממה שנאמר יש הרבה מקום לשמחה ותקווה."
-"אז שתהיה לך שנה טובה, שנה של תשובה וקרבה לה'."
"אמן, וכן למר ולכל בית ישראל."
[1] "…ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ז) וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע." (פ"ד)
[2] "כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות.?" (שם קודם)