היו אלו השנים הראשונות אחר קום המדינה, כשעולם התורה החל בתהליך השיקום אחר השואה הנוראה. ראשי ישיבות כתתו רגליהם לארבע רוחות הארץ בנסיון לגייס תמיכה למפעל האדיר, שעתיד היה לשנות את פניו של העם היהודי בארץ הקודש. אחד מאותם ראשי ישיבות היה ידוע בקנאותו וסרב לקבל תרומות ממחללי שבת. כעת הגיע ללונדון, שם ישב אחד מגדולי התורמים לעולם התורה. אלא שאותו תורם, למרבה הצער, לא היה יהודי שומר תורה ומצוות, ולמען האמת – אף אחד לא הבין מה מניע אותו לתרום.
מיודענו ראש הישיבה נהג, כאמור, שלא לקבל תרומות מאישים חילוניים, אך כעת פנו אליו עסקנים שונים בטענה, כי הפעם הוא חייב לחרוג ממנהגו. לדבריהם, באם ישמע אותו תורם שראש הישיבה ביקר במקום ולא פנה אליו, הוא עלול להיעלב, והדבר ישליך על תרומותיו למוסדות אחרים, ונמצא אותו ראש ישיבה חב לאחריני. בהיותו אמון על משקל החסידות כפי שנתבאר ב'מסילת ישרים', הסכים ראש הישיבה ללכת אליו כעצת העסקנים, אך את מידת האמת שבערה בו לא יכל לכלוא, ועל-כן בהכנסו למשרדו של התורם, מיד הפטיר – "יהודי שתורם כל-כך הרבה לתורה, כיצד יתכן שאין לו כיפה לראשו?".
היה מקום לצפות לתרעומת מצד התורם, אך תחת זאת אורו עיניו ואמר – "זו הפעם הראשונה, שעומד בפני איש אמיתי, שאומר את אשר על לבו. על-כן תקבל תרומה נדיבה במיוחד, ומלבד זאת – אספר לך את הסיפור שלי, ותבין מדוע אני תורם לעולם התורה".
אז החל לספר, כיצד גדל לפני המלחמה במזרח אירופה, כאשר ההשכלה עשתה שמות בכרם בית ישראל, והדור הצעיר נהה בהמוניו אחריה, בהשליכו מעליו את התורה והמצוות. הוריו של הבחור היו מיואשים ממצבו הרוחני, ובגיל 16 בנסיון נואש אחרון, שלחו אותו לראדין, שינסה להתקבל לישיבתו של רבן של ישראל מרן החפץ חיים. הנער לא כל-כך ראה טעם או סיכוי במהלך, אך עשה כמצות הוריו, כשאמו מוסיפה לבקש, שבכל מקרה ילך לביתו של החפץ חיים ויבקש ממנו ברכה עבורה.
הגיע הבחור לראדין ושם פעמיו לישיבה הקדושה. המשגיח שוחח אתו מספר משפטים, ודי מהרה הבין, כי כל השיג והשיח של הבחור אינו מתאים כלל וכלל לישיבה. תוך שהוא מתאנח על מצב הדור, ההולך ומתדרדר משנה לשנה, אמר לבחור, כי יוכל לישון הלילה בישיבה, ובבוקר ילך לביתו. הישיבה חייבת להשאר מקום מוגן מהשפעות הרחוב, אשר הפיל כבר חללים כה רבים, וישיבות לנושרים וכיוצא בכך טרם היו באותם ימים…
קשה לומר שהבחור הופתע, וכאשר היום נטה לערוב, אחר כל טלטלות הדרך באותם ימים, החיש צעדיו לביתו של החפץ החיים הקדוש, לבקש ברכה עבור אמו. החפץ חיים קיבל את פניו במאור פנים כדרכו, ושאל מה מעשיו במקום. הבחור סיפר כיצד נשלח במצות הוריו לנסות להתקבל לישיבה, ושהמשגיח אמר לו שהוא לא בדיוק מתאים, ושיישן הלילה בישיבה, ובבוקר ישוב למקומו.
החפץ חיים בשומעו את הדברים פסק נחרצות – "בשום פנים ואופן! אסור שתישן בישיבה ולו לילה אחד! ההשפעה על הבחורים עלולה להיות הרסנית". ואז הוסיף – "אמנם, כבר מאוחר ואין רכבות יותר שיוצאות לעיר הגדולה, ואתה צריך לישון איפשהו. בוא, אפוא, ותישן בבית שלי".
כך מצא אותו העלם את עצמו ישן בביתו של החפץ חיים בקומה העליונה, מנסה להרדם תוך שהוא משחזר את מאורעות היום האחרון. השינה נדדה ממנו, ותוך כך הוא שומע צעדים במעלה המדרגות. צעדים של אחד מענקי הדורות. החפץ חיים עלה וניגש לעבר המיטה עליה שכב. הוא עשה את עצמו ישן, כשהחפץ חיים עומד מעל גביו ואומר לעצמו – "כל כך קר הלילה…". ואז השיל מעליו את מעילו, והניח אותו על אותו בחור, שיהיה לו חם.
איש העסקים מביט לעבר ראש הישיבה ואומר לו – "חזרתי הביתה למחרת, ההורים שלי צדקו בחששות שלהם, הלכתי והתרחקתי מהתורה והמצוות. בינתיים קרה מה שקרה באירופה, עברתי את המלחמה איכשהו, שקמתי את חיי, בניתי עסק, והיום אני איש עשיר. לצערי, כאמור, התרחקתי מהתורה והמצוות, אבל החום שהרגשתי באותו לילה מהמעיל של החפץ חיים – מכח החום הזה אני תורם כמה שאני יכול לעולם התורה!".
בסיפור הנפלא הזה טמון, כמדומני, לקח עצום עבורנו לנוכח האתגרים העומדים בפני הציבור החרדי בתקופה זו. וזאת יש לדעת, כי תקופתנו אינה דומה כלל לכל מה שחווינו בשנותיה הראשונות של המדינה. מציבור קטן בסכנת הכחדה, הפכו יראי ה' לכח חזק, שהולך ומתגבר כמותית ואיכותית, והשפעתו על כלל ישראל הולכת ומתרחבת באופן משמעותי. ניתן לומר, כי המטוטלת התהפכה, ותחת החשש לקץ החרדיות, אשר טרדה את מנוחתם של יראי ה' ורועי העדה לפני ששים ושמונים שנה, כעת אנו שומעים יותר ויותר על 'חשש', שלאמתו של דבר הוא תקוה עצומה, לקץ החילוניות וחזרה של עם ישראל כאומה אל צור מחצבתה.
נתונים אלו מחייבים ראיה מפוכחת של המציאות והכנה נכונה לקראת ההתמודדות הגדולה העומדת לפתחנו. הרי במשך מאתיים השנים האחרונות, עמדה היהדות החרדית כחומה בצורה אל מול ההשכלה וגרורותיה, ובהנהגת עיני העדה, הלכה לאור משנתו של מרן החתם סופר, אשר דגל בהתבדלות והתרחקות, בבנית חומות ומבצרים, וכך זכינו לעמוד מול כל הנחשולים שעמדו כנגדנו, עד שהגענו עד הלום. מאידך, לא יכולנו להשאר אדישים אל מול הכאב העצום בראותנו את רוב האומה הולכת מדחי אל דחי, מסחי ומיאוס של התבהמות בדרכי הגויים אל סחי ומיאוס גדול עוד יותר, כאשר בכל פעם דמינו כי הגיעו לתחתית שאול, עד שגלינו לחרדתנו, כי קיימת תחתית יותר עמוקה, יותר נבובה. העולם המערבי השיל מעליו צורת אנוש ככל שחלפו השנים, והלב דמע בראותנו את בני אברהם יצחק ויעקב סוגדים לאותה תרבות בזויה.
על-כן הוקמו ארגונים שונים כדי להשיב את לב ישראל לאביהם שבשמים, וברוך ה', קמה וגם נצבה תנועה של ממש, תנועת התשובה, שהשיבה רבים מעוון, ורבים רבים עדיין עושים את דרכם בחזרה אל שורשיהם היהודיים. וכאן תמיד עומדת בפנינו הדילמה – עד כמה צריך לעסוק בקרוב רחוקים, שעה שהדבר הבטוח ביותר עבור עצמנו, לכאורה, הוא להסתגר ולדאוג לנפשנו. הציבור הדתי-לאומי, לעומתנו, ראה שליחות דווקא בחיבור לכלל האומה מתוך שותפות של אמת ומתוך מגמה לקרב אותם לתורה ולמצוות. על-אף הכוונה הרצויה, נראה כי הגשר שנוצר היה חד-צדדי, כדברי מרן הגר"א וסרמן, ולא בכיוון שרצו. את הלקחים של אותו נסיון הפיקו ועדיין מפיקים רבים ושלמים מקרב קבוצות שונות מאותו ציבור, ובשנים האחרונות אנו רואים אצלם תופעה מבורכת של אימוץ נורמות של התבדלות מהרשעים אשר היו נוהגות עד כה בציבור החרדי.
ונראה, כי על-מנת להתמודד נכונה מול המציאות המורכבת, ובמיוחד לנוכח ההתפתחויות האחרונות, בהן הפכנו לציבור בעל עוצמה ויכולות כפי שלא היינו מאז החלה תנועת ההשכלה לחבל בכרם בית ישראל, המודל הנכון ביותר הוא מעילו של החפץ חיים – בידול תרבותי מוחלט מצד אחד, ומאידך – אהבה, אכפתיות, ומעל הכל – הבנה עמוקה, כי כלל ישראל אינו רק הקבוצה שאני משתייך אליה, כי אם פשוטו כמשמעו – האומה כולה. מעל הכל, מדובר על לקיחת אחריות ודאגה כנה לכל מערכת החיים של האומה ומרכיביה – בגשמיות וברוחניות.
ההתבדלות מהתרבות החילונית, אשר יונקת מהגרועים שבאומות העולם, היא הבסיס לכל קיומו של ציבור היראים. אולם אין די באותה התבדלות. ככל שנתבדל, נסתגר ונתעלם מהמציאות הסובבת, כך אותה מציאות תלך ותבלע אותנו, וכל שנוכל לעשות כנגדה הוא לדחות את הקץ ולעכב את הפורענות. אך כל עוד אין לנושאי דברה של תורת ה' תכנית סדורה לחיים מלאים של אומה בארצה על כל מרכיביהם – תהא זו רק שאלה של זמן, עד שהמציאות תסדוק את סדקיה בחומה, ובסופו של דבר היא תתמוטט. דומה המצב למה שהיה בהונגריה בשעתו, כאשר רבנו הגדול רבי עקיבה יוסף שלזינגר זצ"ל בעל ה'לב העברי' השכיל להבין, כי מאבק הגבורה מול ההשכלה, שהוא היה מראשי נושאי דגלו – מאבק זה אין לו כל סיכוי שיסתיים בנצחון, ויבשת אירופה נדונה לכליה רוחנית וגשמית. יותר מששים שנה לפני עליתו של הצורר הגרמני לשלטון, חזה בעיני רוחו את האסון העומד להתחולל – הן את החטא והן את עונשו הנורא – ארז את חפציו ושם פעמיו אל הארץ אשר בחר עבורנו בורא עולם, שבה נחיה את חיינו ונקיים את תורתו. תחת קרב מאסף חסר סיכוי בארץ נכריה, ביכר לו רבנו הגדול את ארץ הקודש ואת כינון האומה על אדני התורה והיראה. בספרו 'כולל העברים' העמיד את החזון היחיד, שמעניק ליראי ה' אחרית ותקוה, וזאת מתוך ידיעה כי אכן תורתנו מעניקה לנו את כל הכלים על-מנת לחיות בעולם לאור תורתנו הקדושה מבלי להתפשר על קוצו של יו"ד.
הטרגדיה הגדולה שאנו עומדים למולה, היא שתחת אימוץ חזונו של רבי עקיבה יוסף, הבאנו את אירופה לארץ-ישראל. הביטוי 'יבנה וחכמיה' הפך להיות קוד סמוי להתכחשות לאחריותנו כלפי כלל האומה, כלפי היעוד ההיסטורי של הבריאה וכלפי כל מגמת ה' בעולם. כך יכולנו להעלים עין מחילול ה' העצום שבהקמת שלטון חילוני, שאינו מחויב לבורא עולם, ובלבד שאותו שלטון יזרוק לעברנו כמה פירורים.
מלבד המציאות העגומה שנוצרה, נוצר כאן דבר חמור לא פחות, והוא התודעה המובנית – הן של הציבור הכללי, והן שלנו, ציבור היראים. נוצרה תודעה, ולפיה המדינה, הממלכתיות, הזרם המרכזי – מיינסטרים בלע"ז – של העם היהודי, אינו כפוף לתורה ולמצוות, ויש איזה מיעוט זניח שמשמר מסורת עתיקה, שאין לה כל קשר למה שקורה על מרכז הבמה. וככל שחיוני להשמר ולהבדל, אם חפצי חיים אנחנו, מחובתנו להיערך לשלטון יהודי מלא, כיאה וכראוי לציבור הנושא את דבר ה' בגאון.
בעבר היה זה חלום רחוק, הלכתא למשיחא. כיום, לאור הנתונים הדמוגרפיים הברורים, כל שחסר הוא שינוי של מאה ושמונים מעלות באותה תודעה שנבנתה אצלנו באותה תקופה, בה אכן היינו מיעוט ההולך ומצטמק ונלחם על חייו, עד שלא נותר לו פנאי לחשוב על כלל האומה. כיצד עושים זאת מבלי לוותר על יחודנו, מבלי ליפול בבור שנפלו בו אותם ציבורים, אשר בחרו להתערות בישראליות? אכן, זו סוגיה מורכבת, אך מעילו של החפץ חיים יהיה לנו למורה דרך – קנאות ביחס לכל חשש של השפעה זרה, לצד אהבה גדולה, אכפתיות ומעל הכל – אחריות לכלל ישראל, והכרה בתפקידנו העצום בתקופה הרת-גורל זו.
מעל הכל, הדבר מחייב אותנו ללמוד את התורה להלכה ולמעשה, לינוק את הערכים המקוריים לאור דברי רבותינו ולפעול בהתאם מתוך הבנה, כי הגמרא, הרמב"ם, השלחן ערוך ושאר עמודי ההוראה שעם ישראל נשען עליהם – הם הם האדנים שעליהם תעמוד חוקתה של מדינת ישראל אחר שנטאטא החוצה את התרבות המערבית, את מערכת המשפט הגויית ואת כל מערכות החיים הרקובות שצמחו כאן כגידולים ממאירים בגופה של האומה. אם אנחנו נאמין בזה באמת, נופתע לגלות עד כמה רבים רבים מהעם שבשדות – הציבור המסורתי שאינו מנוכר לתורה ולמצוות, ושסובל בעיקר מחוסר מודעות – יאמצו בחום את הערכים התורניים ואת משפט התורה כחוקת האומה. השינוי חייב להיעשות, ויפה שעה אחת קודם!