משפטי ציון [חלק ה]

בכל הנוגע למצוות מינוי מלך נתבארו לעיל שיטות הראשונים בזה. אמנם גם לדעת הר"ן והרמב"ם ורוב הראשונים שהיא מצוות עשה חיובית, יש לדון האם בזמננו שייך בפועל מינוי מלך. הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים י"ז ט"ו) מקשה מדוע הזכירה התורה "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", הלא כתיב "אשר יבחר ה' א-להיך", וה' ודאי לא יבחר בנכרי. ושם ביאר, וז"ל – "יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם". הרי מבואר מדבריו, שנביא אינו תנאי מוכרח, אבל נכרי אסור בהחלט. ובהמשך דבריו שם כתב שכל מולך על עמים מאת הא-להים היא לו, ויוצא א"כ שלדברי הרמב"ן מינוי מלך שייך בזמננו. אמנם כבר הבאנו לעיל (קדושת ציון חודש אלול עמ' ד) את דברי הציץ אליעזר בספרו הלכות מדינה ח"א שער ג' פ"א, שנקט שאין באפשרותנו כעת לחדש את המלוכה על-פי דברי הרמב"ם בפהמ"ש לפרק חלק ביסוד השנים עשר ובהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"א ה"ח וברדב"ז שם, שזה תלוי בנביא.

ובר מן דין, גם אם הרצוי הוא להקים מלך כפי דעת רוב הראשונים שהוא רצון ה' לכתחילה וודאי יש בדבר זה יסוד ותיקון גדול לשכינה, מכל מקום כמו שאנו נוכחים לדעת בכל הקשור לגאולתן של ישראל, מהלך הדברים בדרך-כלל הוא על-פי המצוי, כלומר רצון הקב"ה כעת שהוא מוביל את מהלך הדברים באופן שונה ממה שהיינו רוצים. וענין זה בפרט אף למדנו מתורתו של המלבי"ם (עי' מיכה ד יח – הובא ב'קדושת ציון' גליון אב עמוד ג'), ומי יתן שברגע אחד הכל יתהפך ותבוא הגאולה השלמה ומלכנו בראשנו ויקוים בנו "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה" (דניאל ז', י"ג). משום כך, יחד עם השאיפה לכינון וחידוש המלוכה מוטלת עלינו חובה קדושה להזהר ולא לחזור על טעויות העבר מרוב רצון ושאיפה לשלמות. ומתוך כך יש לנו לבחון האם השיטה הדמוקרטית כפי שהיא נהוגה כיום יכולה להוות בסיס למדינה דתית מובהקת, שבה הדת, ההלכה והפוליטיקה הולכות יחדיו ואינן צרות זו לזו.

לעיל ביארנו את שיטת האבאבנאל, ולפי עיקר כוונת התורה היא שצורת השלטון תהיה דמוקרטית, כלומר שההלכות תתקבלנה ברוב דעות. דא עקא, שרבים רואים בעצם המושג 'דמוקרטיה' דבר המנוגד בתכלית ליהדות, בבחינת קיסרי וירושלים, שאם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין. אכן, על-פניו הדמוקרטיה המערבית כיום מציבה את האדם במרכז ההוויה, את חיי החומר והנהנתנות היא רואה כתכלית ואת פריקת העול כמטרה – אכול ושתה כי מחר נמות. התורה, לעומת זאת, דוגלת בערכים הנעלים שמציבה היהדות בפני האדם. אולם עדיין יש מקום לעיין האם בהכרח הדברים סותרים, שכן נראה לומר, כי עצם המושג 'דמוקרטיה' הוא רחב מאד, ולאו כל אנפי שוין. בכדי לבאר ולברר את הדברים, נפרוס מעט את היריעה כדי לרדת לשורשם.

הרעיון הדמוקרטי בבסיסו הוא שהעם במדינה הוא הריבון, ולכולם ישנם זכויות, וכל ההחלטות וההכרעות מתקבלות על-פי רוב דעות. ישנן שתי גישות מרכזיות, האחת דמוקרטיה ישירה, אשר בה בכל החלטה שואלים את העם  – מה שקרוי 'משאל עם'. הגישה השניה היא הדמוקרטיה הייצוגית המקובלת כיום, במסגרתה העם בוחר אנשים מסוימים ומסמיך אותם לנהל ולהחליט בכל ענייני המדינה. עקרונות אלו מובאים כבר בחו"מ, ונבאר בקיצור. גרסינן בגמ' ב"ב ח: – "תנו רבנן… ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן", ופרש"י 'לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה'. פרוש הדבר, שמלבד הכח של בני העיר לתקן, יש להם גם כח לקנוס ולהעניש את העובר על תקנתם אף כאשר מדין תורה אין ראוי לקונסו, וכן נפסק בשו"ע בחו"מ רל"א סכ"ח. והם רשאים לא רק לקנוס על תקנתם, אלא גם על שאר דברים שנצרכים לישוב העיר והמדינה – עי' שם סי' ב' ס"א, וז"ל – "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים… דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה… ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור… וכל מעשיהם יהיו לשם שמים, ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג…", ועיין שם בבהגר"א סק"ח, שמקור הדין מהגמרא הנ"ל בב"ב.

אמנם בענין הסמכות לתקן לכל העיר נחלקו הראשונים לגבי דברים שהם רווח לאחד והפסד לאחר. דעת המרדכי בשם רבנו תם (ב"ב סי' ת"פ – תפ"א), שאי אפשר לתקן אלא בהסכמת כולם. אולם רבים מהראשונים חולקים, וסבירא להו שיש כח ביד רוב בני העיר או ביד טובי העיר לכפות תקנותיהם על היחידים אפילו במקום הפסד – מרדכי שם (תפ"ב בשם ראבי"ה), וכ"כ הרא"ש בשו"ת כלל ו' ס"ה, וז"ל – "דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה אחרי רבים להטות ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם. לכן אמרה תורה בכל דבר הסכמה של רבים – אחרי רבים להטות". ובס"ז שם כתב – "ועל זה אמרה תורה: אחרי רבים להטות. דאי לא תימא הכי, אין תקנה לציבור לעולם, כי מתי יסכימו כל הקהל לדעת אחד?". ועי' ברמ"א סי' ב ס"א, שפסק כר"ת, אולם כתב שמ"מ הולכים אחר מנהג העיר, וכ"ש אם קבלו עליהם. ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' קט"ז ביאר דבריו, שר"ת עצמו מודה לראבי"ה בכה"ג שהוא ממנהגא, וגם בשו"ת הראנ"ח סי' צ"ח ביאר, שלא נחלקו הראשונים אלא בנוגע לדברים שאינם מוכרחים להיעשות מצד עצמם כגון להתנות על השערים וכדומה, אבל דברים שהם נצרכים לקיום של בני העיר – פשיטא לכו"ע שהולכים בהם אחר רוב דעות.

אמנם יש דברים, שאף המיעוט יכול לכפות על הרוב, כמו שנפסק בסי' קס"ג ס"א – "כופין בני העיר זה את זה אפילו מיעוט את המרובין לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות בי"כ ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה מן הציבור". הבאנו בקיצור נמרץ את שורשי הדברים לבאר, שהדבר יתכן גם על-פי דת תורתנו הקדושה.

אמנם לכאורה נראה, שהדמוקרטיה אינה ערך בפני עצמו [כמו המלוכה, לכל הפחות לשיטת הרמב"ם], אלא זהו כלי שעל-ידו אפשר יהיה לנהל את עניני העם בצורה הטובה ביותר (עי' אברבנאל בראשית י"א, י"א ד"ה ויותר נראה, ודו"ק). אולם כיום קיימות שלוש תפיסות מרכזיות בקרב אומות העולם, אשר מממשות את ערכיהם והשקפת עולמם בתוך מסגרת הדמוקרטיה – א. התפיסה השלטת בעשרות השנים האחרונות, ולפיה הערך המרכזי הוא הערך הלאומי, והמימוש הטוב ביותר שלו הוא על-ידי הדמוקרטיה. באופן כזה כל החוקים והפעולות שנגזרות מהשלטון מבטאות ומדגישות את ערכה של האומה ופחות את האדם הפרטי כבעל ערך בפני עצמו. ב. לפני כשלושים שנה החלה הלאומיות לפנות את מקומה לטובת האדם כפרט יחיד. כל אדם הוא בעל ערך בפני עצמו, וממילא מזה נגזרות הזכויות שלו. ג. בשנים האחרונות רווחת תפיסה חדשה ומסוכנת, שאינה רואה את המהות באדם עצמו. כולם שווים לא מפני שהם שייכים לאותה מהות, אלא מפני שהם חסרי מהות. לכן אף אחד אינו רשאי לבוא בשם אמת מוצקת, מפני שאף אחד אינו מנסה לפרוך אותה. אחד מאמין בזה והשני בדבר אחר וכולם שווים. לפי תפיסה זו, לכל אחד ישנן זכויות, וממילא הוא בעל ערך, כלומר הערך נגזר מהזכויות [על-פי הגיון זה גם בעלי חיים יכולים להיות בעלי ערך כמו בני אדם, משום שגם להם יש זכויות].

על בסיס התפיסה השניה נוסדה המהפכה השיפוטית שממנה סובלת היהדות במדינה [מצב זה קיים בכל העולם ואינו מתיחד דווקא לארץ-ישראל]. באמצעות חוק 'כבוד האדם וחרותו' שאותו כתב ודחף נשיא הבג"ץ דאז אהרן ברק, שודדו כל המערכות השלטוניות והוכפפו  לבית המשפט. החוק נוסח באופן עמום וקצר במיוחד, כך שניתן יהיה לפרשו ככל העולה על הדעת. השלמה לחוק הזה נתן ברק באמצעות חוק יסוד 'חופש העיסוק', ובקובעו את שני החוקים הללו כחוקי יסוד, הכפיף את כל שאר החוקים אליהם. ואכן, בשורת פסיקות משפטיות לאחר מכן, פרש והרחיב ברק את יסודות החוק לאורך ולרוחב כיד הדמיון הטובה עליו. נביא כאן דוגמא אחת, שממנה ניתן ללמוד על כל המהלך. בפסיקה של בית הדין הגדול בירושלים בתביעה של בעל נגד אשתו שזנתה תחתיו חייבו את האשה לקבל גט מכח עדות שהבעל הביא, אשר הושגה באופן לא חוקי. מכח 'כבוד האדם', שזכאי לחרות ולפרטיות, פסל ברק באמצעות שורה של הבלים וגיבובי דברים את השימוש בעדות, מפני שעל-מנת להשיג את העדות עבר הבעל על החוק. וככל שהדיינים האריכו להוכיח, שגם על-פי החוק אין כאן פגיעה בפרטיות, וגם לו נניח שישנה פגיעה, עדיין אין זה פוסל את העדות עצמה, שהרי בא הרוג ברגליו, עשה ברק פלפולי הבל וטיהר את השרץ בק"ן טעמים (עיין בזה בהרחבה בספר מהלכי משפט ח"ג מהלך כ"ב עמ' 436). גם במשפטו של החייל היורה מחברון אלאור עזריה נ"י, עוסק נתח נכבד מפסק הדין בקדושת חייו של המחבל, אותו כנתה השופטת 'המנוח'….

דברים אלו מוכיחים שוב, שכל מי שחושב עדיין, שכפי שהמציאות היא כיום אפשר להשתלב בחברה הישראלית מבלי להציב אלטרנטיבה תורנית ברורה וערכית הנוגעת לכל שטחי החיים, טועה הוא טעות חמורה ומסוכנת. זאת, מכיון שכל התנגשות בין ערכי היהדות וההלכה לבין הערכים הליברליים תסתיים תמיד לרעת היהדות, וכפי שאנו נוכחים לדעת יום יום, במיוחד לאור התפיסה השלישית שמתפשטת כעת בעולם מצד השמאל הליברלי. כמובן, שבית המשפט הישראלי דבק מאד בגישה זו, בבחינת 'ככל תועבות העמים אשר סביבותיכם', ועל-פיה הוא מכשיר את כל התועבות והשרצים שבעולם.

לאור הדברים שנתבארו לעיל, נראה בברור, כי שלטון דמוקרטי על-פי התורה כשיטת האברבנאל והנצי"ב או כבררת מחדל יכול להתקיים כפי האופן הראשון, שהערך היהודי והתורני עומד בראש, וממנו נגזרים כל החוקים או כל מה שנצרך לתועלת ותיקון המדינה, ואפילו בדברים שמעבר למשפט התורה, כמו שביארנו לעיל. באופן זה אין הדמוקרטיה מנוגדת לשלטון התורה, אלא היא משמשת ככלי ביד התורה וביד רצון ה'. ואפשר גם לראות בצורת מימוש הרעיון שבתפיסה השניה ובפרשנות שנתנה לה כפתרון טוב ומועיל עד שתתחדש המלוכה מבחינת 'מאויבי תחכמני'. אם נחליף את 'כבוד האדם וחרותו' על-פי התפיסות הנפסדות לתפיסה היהודית – שהרי התורה היא זאת שייסדה את כבוד האדם כערך עליון – 'כי בצלם א-להים עשה את האדם' – רחמים, חמלה, צדק ויושר, מניעת פערים קיצוניים בתוך החברה [שמיטת כספים, איסור ריבית, איסור הונאה וכן הלאה], תביעת צדק ביחס לגר תושב הראוי למעמד זה לפי תורתנו, ועוד סוגיות ארוכות בכבוד האדם האמיתי, המנוגד לשוויון האוניברסלי המזויף. ומעליהם נציב את בית הדין הגדול העליון, שהוא יפרש את חוקי המדינה על-פי חוקי היסוד של התורה. וכמו שהיועץ המשפטי לממשלה מלווה כל חוק ובודק אם הוא חוקי ואם הוא יעבור בבג"ץ, אפשר לעשות כן גם ביחס למדינה תורנית, וכל חוק שירצו להעביר לרווחת העם יצטרך לקבל אישור אם הוא תואם את ערכי התורה. הכלל העולה הוא אחד – אין הדמוקרטיה בהיותה כלי בלבד מנוגדת לשלטון התורה. היא מנוגדת לתורה רק כאשר תופסים אותה כפי שהיא כיום ויוצקים לתוכה ערכים אוניברסליים נפסדים.

כתיבת תגובה