בפרק האחרון ביארנו את שיטות הרמב"ם והר"ן, שלדעת שניהם צורת השלטון הראויה היא שלטון מלוכני, שכך הוא ציווי התורה – "שום תשים עליך מלך". ושניהם למדו, שהיא מצות עשה מן התורה, אולם על אופי ההנהגה והסמכות נחלקו ביניהם.
לדעת הר"ן תכלית שימת המלך היא כדי לשמור על תיקון העולם והנהגת המדינה בסדר נאות "ונמצא שמינוי המלכות שוה בישראל וביתר האומות", ולשם כך הופרדו הסמכויות של המלך והסנהדרין, כי בעוד הסנהדרין ובתי הדין פוסקים אך ורק עפ"י משפט התורה בכל חוקיה ומצוותיה, למלך נתונה הסמכות לחרוג ממשפט התורה כפי צורך השעה, ומשתמע שאפילו לתקן תקנות קבועות וליצור מערכת משפטית מופרדת, נוספת, לצד משפט התורה, כמו שכתב הגרח"ע גרודז'ינסקי (במכתבו להגרי"א הלוי הרצוג בספרו 'תחוקה לישראל עפ"י התורה' כרך ב' עמ' 75 הערה 1), וז"ל – "בנוגע לגניבות וגזילות ושאר יסודות עונשין, היה משפט המלוכה מיוחד מלבד הבי"ד הדנים עפ"י תורה כי באמת קשה הרבה לתקנת המדינה שהגנב יפטור א"ע בכפל וכו' וע"כ שבכגון זה צריך לתקן תקנת המדינה" [וראוי כאן להבהיר, כי לדעת הר"ן אין בכך כל הודאה ח"ו באוזלת ידה של התורה, שהרי התורה עצמה חוקקה את שני המוסדות הללו כאחד, "ומפני שסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו השלים הא-ל את תקונו במצות המלך". אילו ייסדה רק את משפט התורה האידיאלי לא היה מתקיים הסדר החברתי, ואילו ייסדה רק את המשפט המדיני לא היינו נגאלים והעולם לא היה מגיע לתיקונו, דוגמא לכך היא פרוזבול שתיקן הלל).
הרמב"ם, לעומת זאת, מנע ממשפט המלך להתפשט כמערכת מקבילה לדיני התורה, שהרי גם הסמכות שיש למלך לענוש מעבר לדיני התורה מוגבלת אך ורק למקרים של שפיכות דמים, וגם אז הסמכות הזו אינה נחלתו הבלעדית, אלא אותה רשות נתונה גם לסנהדרין ובתי הדין. ואמנם נראה מדבריו, שתפקידו העיקרי של המלך האידיאלי, מעבר לתפקיד הפוליטי והמדיני, הוא להיות מורה דרך ומשפיע רוחני לעם (ועוד יש בזה אריכות דברים על המחלוקת בין שיטת הרמב"ם לר"ן ואכמ"ל). והבאנו, שהשל"ה נקט כהר"ן, וכן נקט הגרח"ע גרודז'ינסקי, והגריא"ה הרצוג נחלק עליו ונקט כהרמב"ם, וז"ל – "הלא כל התורה כולה מפני תיקון העולם, ואיך קבעה התורה הקדושה לכתחילה משטר משפטי שצריך להשלימו ע"י דין המלך או הממשלה לשם תיקון העולם" (שם עמ' 169).
דעה אחרת לגמרי בכל נושא המלוכה, היא שיטת מהר"י אברבנאל בפירושו על התורה פרשת שופטים (דברים י"ז ט"ו) ובביאורו לנ"ך בספר שמואל (ש"א ח' ד-ו). הוא נוקט, שפרשת 'שום תשים עליך מלך' היא רשות ואינה מצות עשה, כעין שמצינו בפרשת יפת תואר, עליה נאמר כי 'לא דברה תורה אלא כנגד היצר', ועיקר חטאתם של בנ"י בשאלם מלך בימי שמואל הייתה על עצם הרצון למלך, וז"ל (ש"א ח') – "וכל זה יורה שהמלך בסתם יהיה מאיזה אופן שיהיה היה רעה גדולה והוא עוון פלילי".
למעשה, מהרי"א בשיטתו שולל את כל יסוד מציאות המלוכה באומות בכלל ובישראל בפרט, והוא נחלק להדיא על שיטת הרמב"ם בעצם הצורך במציאות של מלך כשלטון יחיד לתועלת בני המדינה. הוא גם כופר באפשרות שהמלך יכול להיות מנהיג רוחני שמטה את בני עמו לדרך הטוב. האברבנאל סובר, שהכח מעצם טבעו שואף להתפשט ולהתעצם, כ"ש כשהוא מרוכז בידי אדם אחד, אשר על כן, כל מונרכיה בסופו של דבר ע"פ חוקיותה הפנימית תהפוך לרודנות עריצה ושופכת דמים. וז"ל (שמואל שם) – "שמציאות המלך … הוא מזיק מאד וענינו סכנה עצומה אל עמו ואל עבדיו שיהיה בידו להשמיד להרוג ולאבד כפי העולה על רוחו…". ועוד שם – "ולפי מה שראינו מענינם בנסיון המה היו במורדי אור המה בישראל הסבו את לבם אחורנית, כמו שהתבאר מענין ירבעם בן נבט והנמשכים אחריו שהחטיאו את ישראל וגלו אותם מעל אדמתם, ומלכי יהודה גם הם, שבאחרונה נמשכו אחריהם עד אשר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה זרה…". כמו"כ הוא נחלק על הר"ן בסמכות המופלגת שהעניק למלך להקים מערכת משפטית נפרדת מקבילה למשפטי התורה, וז"ל – "אל יחשוב המלך שיסדר נימוסים ויעשה תורות כמלכי האומות" (שם). כתחליף לשלטון המלוכני נוקט האברבנאל בשיטת המשטר הדמוקרטי כצורת השלטון הראויה והנאותה, ומבאר את דבריו ע"פ ג' יסודות – א. אופי שלטון המלוכה. ב. הסיבות המצריכות מלך. ג. כוונת התורה בפרשת המלך.
א. " אומר שראוי שנדע ראשונה אם היה מציאות המלך בעם דבר הכרחי ומחויב חיוב עצמי אי אפשר בלתו, וכבר חשבו החוקרים שהוא כן, ושיחס המלך בקבוץ המדיני כיחס הלב בגוף הבעל חי אשר לו לב… ואם הם יאמינו שהמלכות יגזור שלשה דברים, ראשון האחדות והעדר השתוף, והשני ההתמדה והעדר החלוף, והשלישית היכולת המוחלט, הנה יהיה באמת מחשבתם בחיוב המלך והכרחיותו כוזבת". כאן מאריך לבאר, שג' העניינים הנ"ל אינם מחויבים המציאות כלל, כמו שמוכיח כבר בזמנו שיש ארצות רבות בהן ההנהגה אינה מסורה בידי אדם יחיד, אלא דוקא בידי "מנהיגים רבים מתקבצים ומתאחדים ומסכימים בעצה אחת ועל פיהם תהיה ההנהגה והמשפט", וכן בעניין השני אינו מוכרח שתהיה ההנהגה בהתמדה והעדר החילוף "למה לא יהיו הנהגותיהם זמניות משנה לשנה או פחות או יותר, ובהגיע תור שופטים ושוטרים אחרים יקומו תחתיהם ויראו אם הראשונים פשעו באומנותם ואשר ירשיעון אלהים ישלם את כל אשר הרשיע לעשות", וכמו"כ בעניין השלישי בדבר היכולת המוחלט – "הדין נותן [שעדיף שתהיה יכולתם מוגבלת ומסודרת כפי התורות והמשפטים] שיחיד ורבים הלכה כרבים, ושיותר קרוב הוא שיפשע ויחטא האדם היחידי במלכות אם לסכלותו ואם מפני תאותו או כעסו, משיחטאו אנשים רבים… כי עם היות שאחד מהם יחטא חבריו ימחו בידו ובהיותם עתידים לתת את הדין אחרי ימים מעטים יהיה מורא בשר ודם ועליהם".
בסוף הנקודה הזאת הוא מסיים ואומר, שגם המציאות מורה כן, וז"ל – "ומה לנו להביא בזה טענות שכליות, וכבר למדנו החכם שהניסיון גובר על ההקש. הביטו וראו הארצות שתהיה הנהגתם על ידי מלכים, ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם איש מהם כל הישר בעיניו יעשה ומלאה הארץ חמס מפניהם, ומי יאמר לו מה תעשה, והיום הזה ראינו ארצות רבות תהיה הנהגתם על ידי שופטים ומושלים זמניים נבחרים … ואם איש יחטא מהם בדבר מה עוד מעט יבואו אחרים תחתיהם ומי אשר חטא יקבל ענשו כראוי", אולם יתירה מזאת כותב האברבנאל – גם הצלחותיהם המדיניות גדולות יותר, "הלא ידעת אם לא שמעת היות רומ"י רשיעא היתה מושלת בכפה … בהיות הנהגתה על ידי הקונשו"לי שלמים וכן רבים, ואחרי שמלך בה קיסר לבדו היתה למס. ועוד היום מלכות ויניצי"א ומלכות פלורינצי"אה ומלכות גינוב"א … אין מלך בהם כי אם הנהגת המנהיגים הנבחרים מימים קצובים לימים קצובים כמו שזכרתי, והמה המלכיות הישרות אין בהם נפתל ועקש … והמה כובשות ארצות לא להם בחכמה בתבונה ובדעת".
ב. אמנם גם אם נודה שהדבר הכרחי לקיבוץ המדיני ולשמירתו, הנה ודאי בעמ"י אינו צריך ולא הכרחי להם, שהלא הסיבות המצריכות מלך הן שלוש – א. לעניין המלחמה להושיע העם מאויביהם. ב. לסדר הנימוסין והתורות הצריכות לתיקון הקיבוצי. ג. להכות ולהעניש שלא כדין כפי צורך השעה. שלוש סיבות אלו – סובר מהרי"א שהן שייכות דוקא לאוה"ע, שאין להן תורה ומצוות א-להיות, ואינם נשמרים מידי ההשגחה הא-להית בעת צרתם. אולם ישראל אינם נצרכים לזה כלל – א. לעניין המלחמות כי ילך ה' לפניהם והוא הנלחם להם, וכמאמר אדוננו משה – "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'", כש"כ כאשר השופט היה יוצא ונלחם כמו בימי יהושע, כלומר ברור שהצבא נצרך, אולם אין המלך נצרך לצבא, ואין להביא ע"ז ראיה מאוה"ע, שהלא כל כיבוש הארץ היה בלא מלך כלל. ב. אין להוסיף תורות ונימוסים כלל כמו שכתוב בתורה – "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו …", וכן "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים…", ולזה הוסיפה התורה אזהרה מיוחדת בפרשת המלך "לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", ר"ל לבל יחשוב המלך שיסדר נימוסים ויעשה תורות כמלכי האומות. ג. וגם אם צריך לענוש כפי צורך השעה, דבר זה מסור לשופטים, ומלבד זאת הודיענו ה' ית' שאם השופט כפי המשפט הצודק והמסודר יפטור אדם רשע, הנה יענישהו הקב"ה בדינו הגדול, וזה שנאמר "מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע". ומוסיף עוד לבאר, שבד"כ המלכים שהיו בעמ"י הסבו ליבם אחורנית כירעבם בן נבט שהחטיאו את ישראל והגלו אותם מעל אדמתם, וגם מלכי יהודה באחרונה, משא"כ השופטים אשר היו בישראל ונביאיהם כולם אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת.
ג. כוונת התורה בפרשת המלך היא שאחרי היות ישראל בארץ וירשוה וישבו בה בחמלת ה' עליהם, יהיו כפויי טובה כשהם ישאלו מלך לא מפאת ההכרח כי אם להשתוות עם האומות, וכאשר יקרה זה צוה ית' שלא ימליכו המלך כרצונם, כי אם אשר יבחר ה' א-להיכם בו מקרב אחיכם, ולפי זה תהיה המצוה הזאת תלויה בדבר הרשות, והיא דומה לפרשת יפת תואר, כאמור.
גם בביאורו על הנבואות והנחמות לעת"ל מפרש מהרי"א, שמלך המשיח אינו מלך כפשוטו, וז"ל (ישעיה ב' ב-ג) – "ושפט בין הגויים… והכוונה בזה היא שהבית הזה יהיה עליון למלכי ארץ ושמה ישבו כסאות למשפט, והבית ההוא ר"ל בקדושתו ונבואתו ישפוט בין הגוים ויוכיח לעמים רבים…". ועי' עוד בספרו ישועות משיחו כו: – "'אמר ר' הלל אין להם משיח לישראל…', כי הנה לעת"ל לא יהיה לישראל מלך מולך עליהם משוח בשמן… ויאמר, שלכן אמר עליו יחזקאל 'והקימותי עליהם רועה אחד ועבדי דוד נשיא בתוכם', ובאותו לשון עצמו אמר ירמיהו 'והקימותי עליהם רועים ורעום', ושכן אמר על השופטים והסנהדרין" – עיי"ש עוד.
וכן בפירוש ר' עובדיה ספורנו עה"ת בדברים שם מצינו ג"כ שביאר כהאברבנאל שפרשת המלך הוא כפרשת יפת תואר אמנם הוא מבאר שעיקר הדבר שנמאס אצל הי"ת הוא היות המלכות לו ולזרעו אחריו ולא כעניין השופטים שיהיה השופט מולך הוא לבד ולא זרעו אחריו עיי"ש.
וכן מצינו לשניים מהאחרונים מגדולי מפרשי המקרא שגם משמע מדבריהם מעין זה, עי' במשך חכמה כאן, שג"כ משמע כהספורנו. וכן בפי' הנצי"ב בהעמק דבר כאן (י"ז י"ד) וז"ל "אכן לפי לשון זה הי' במשמע שאין זה מצוה במוחלט למנות מלך אלא רשות כמו ואמרת אוכלה בשר וגו', והרי ידוע בדברי חז"ל דמצוה למנות מלך, וא"כ למאי כתיב ואמרת וגו' [ועי' רמב"ן], ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה אם מתנהג עפ"י דעת מלוכה או עפ"י דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה [ר"ל להכריע בין צורות השלטון] אי אפשר לעשות עפ"י הכרח מצות עשה, שהרי בענין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, מש"ה לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך וכו'".