לנוכח דרישת ציון ההולכת וגוברת בקרב ציבורים נרחבים, כאשר רבים מבני היהדות הנאמנה מהרהרים בדעתם, וחלקם אף בקולם, בדבר האפשרות הריאלית של כינון שלטון יהודי המתנהג על-פי ערכי התורה, חוקיה ומשפטיה בארץ הקדושה, שזו משאת נפשה של האומה מאז חרב בית המקדש ועמו שלטון התורהף דא עקא שכמיהה עמוקה זו ציירה בדמיונם של רבים חזון אוטופי של מדינה אידיאלית בה כולם למגדוליהם ועד קטניהם יראי ה' חושבי שמו, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. אמת, שכך הבטיחו נביאינו לאחרית הימים, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק י"ב הלכה ה' – "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות… ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד". אמנם, כמי שאמונים על דברי הנביאים וחז"ל, שפרשו לנו בכמה מקומות שתהליך הגאולה יתרחש בהדרגה שלב אחר שלב ולא בבת אחת, וכמו שאנו זוכים לראות עין בעין בהתגשמות הדברים, אין לנו אלא להתבונן במציאות שלנו כיום על-פי חזון הנביאים ולנווט את דרכנו בהתאם להכוונת התורה.
אומר הנביא מיכה (ד', ח') – "ואתה מגדל־עדר עפל בת־ציון עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשנה ממלכת לבת־ירושלם". ומפרש שם המלבי"ם, שזה יהיה בשלוש מדרגות, תחילה 'בת ציון עדיך תאתה', שהגלויות תתקבצנה אליך, ואחר זאת 'ובאה הממשלה הראשונה' – תבוא ממשלה קטנה, שתהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלך מלך לבני ישראל, שהיו להם שופטים מנהיגים אותם, ואחר זאת תבוא 'ממלכת לבת ירושלים', תהיה להם מלכות קבועה, שהיא מלכות בית דוד, שאחר-כך ימלך המלך המשיח בממלכה קבועה, שמלכות בית דוד תתגלה בהדרגה ותחילה לא יהיה אלא במדרגת שופט, ויתעלה לאט לאט עד שתהיה לה' המלוכה. ועייו עוד במגילה י"ז: – " ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים – דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך, וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשנה…". היום, אם כן, כאשר אנו עדים לקיבוץ גלויות, אלא שעדיין לא זכינו שישובו שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, אלא אנחנו עדיין בשלב הקודם [וכפי שמשתמע, שבין שלב קיבוץ גלויות לבין 'השיבה שופטינו', השופטים והיועצים יהיו רשעים שלא כבתחילה], מכל מקום מוטלת עלינו החובה להיערך לשלב הבא, בו תיכון ממשלה ומערכת משפט המכפיפה עצמה למלכות שמים.
נושא זה, של מדינה יהודית הנאמנה לתורה, הוא רחב ועמוק. הקושי הגדול הוא שאין שולחן ערוך והלכות פסוקות וקצובות למשפט מדיני הן מבחינה רעיונית והן מבחינה חוקתית. חיי הגלות יצרו ספרות משפטית ענפה ביחסים שבין אדם לחברו ברמה הפרטית [חו"מ] ופחות ברמה הכללית המדינתית. הרעיונות הנשגבים שמעניקה לנו תורתנו הקדושה נותרו מבחינה מסוימת בכח, ורבותינו האחרונים לא תרגמו לנו אותם לשפת היום-יום וחיי המעשה. [כתוצאה מכך, אפשר למשל לראות אדם שביצע עבירת בניה וכדומה באופן שאין פגיעה באדם מסוים, ולאחר שנענש הוא רוטן – 'אוי גלות, גלות', ומייחל שהמשיח יבוא כבר תוך שהוא מעלה בדמיונו שאז יניחוהו לנפשו לעשות ככל העולה על רוחו, שהלא לבטח השופט יהיה חברו מהשטיבל, שבקריצה אחת יסדר לו את כל ענייניו, וד"ל]. מחמת זה ישנם רבים הטוענים [ולדאבון לב גם מקרב שומרי התורה והמצוות], כי כיום התורה אינה יכולה לשמש מקור השראה וסמכות שלטונית הן מבחינה מדינית כלפי העולם המערבי כולו בכלל וכלפי עמי האזור בפרט והן מבחינה פוליטית כפי שהיא מורכבת כיום. לטענתם, נסיון המדינה היהודית בעבר הוכיח שעם ישראל היה שרוי במשך חלק גדול מהזמן במלחמות אחים עקובות מדם, עד שעל-ידי הפילוג בין הקנאים לתושבי ירושלים חרבו הבית והמדינה. נסיון העבר הוכיח, כי שלטון מלוכני הוא מקור לשחיתות וסיאוב, והעולם ברובו עבר לשיטת השלטון הדמוקרטי, כשלכאורה התורה אינה מכירה בצורת שלטון כזו.
אמנם תורתנו, מלבד היותה תורת אמת, היא גם תורת חיים ויש בה מענה ברור לכל שאלות החיים בכל סיטואציה שהיא. סדרי שלטון משפט ומנהל תקניים הם משאלות החיים הקריטיות ביותר, ונביא כאן מדברי הרמב"ם בעניין זה ב'מורה הנבוכים' חלק ב' פרק מ', וז"ל –
"כבר נתבאר היטב, כי האדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהא בתוך חבורה, ואינו כשאר בעלי החיים, אשר אין לו הכרח להיות בחבורה. ומחמת ריבוי ההרכב במין זה, לפי שהוא מורכב אחרון כמו שידעת, רב ההבדל בין יחידיו, עד שאפשר שלא תמצא שני אחדים תואמים במין ממיני המדות כלל… ואין כמו השוני הזה האישי העצום מצוי באף אחד ממיני בעלי החיים, ולא השוני בין אישי כל מין קרוב זה לזה פרט לאדם, שאתה תמצא שני אחדים ממנו כאילו הם משני מינים בכל מדה ומדה, עד שתמצא אכזריות אחד מגעת עד כדי לשחוט צעיר בניו מרוב הכעס, ואחר יחמול על הריגת פשפש או אחד הרמשים ותרך נפשו לכך, וכך ברוב המקרים. וכיון שיהיה טבעו מחייב שיהא באישיו השוני הזה והחברה הכרחית לטבעו, לא יתכן בשום אופן שתצלח חברתו כי אם על-ידי מנהיג בהחלט יאזן את פעולותיהם, וישלים את החסר ויחסר את המרובה, וינהיג מעשים ומדות שיעשו את כולם כפי נוהג אחיד תמיד עד שיעלם השוני הטבעי בריבוי התאום המוסכם ותהיה החברה תקינה. ולפיכך אני אומר כי התורה, ואף-על-פי שאינה טבעית, יש לה מבוא בענין הטבעי. והייתה מחכמת הבורא בקיום המין הזה, כיון שרצה מציאותו, שנתן בטבעו שיהא לאישיו כח הנהגה…".
ועיין עוד בחלק ג' פרק כ"ז, וז"ל שם –
"מטרת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף. תיקון הנפש הוא כדי שיושגו להמון השקפות נכונות כפי יכולתם, ולפיכך יהיו מקצתן בפירוש ומקצתן במשל, לפי שאין בטבע המוני עמי הארץ שתהא יכולתם שלמה להשגת אותו הדבר כפי שהוא. אבל תיקון הגוף הרי יהיה בתקינות מצבי עסקיהם זה עם זה, וענין זה יהא שלם בשני דברים, האחד סילוק העושק מביניהם, והוא שלא יהיה כל אחד מבני אדם רשאי לעשות כחפצו ועד היכן שתגיע יכולתו, אלא יכפף למה שיש בו תועלת הכלל, והשני – להקנות לכל אחד מבני אדם מדות מועילות בחברות כדי שיהיו עניני המדינה תקינים. ודע, כי שתי המטרות האלו, האחת בלי ספק גדולה בחשיבותה, והיא תיקון הנפש, כלומר מתן ההשקפות הנכונות, והשניה קודמת בטבע ובזמן, כלומר תיקון הגוף, והיא הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל אנשיה כפי היכולת, והשניה היא היא החמורה, והיא אשר הופלג בקביעתה וקביעת כל פרטיה, לפי שלא תושג המטרה הראשונה כי אם לאחר השגת זו השניה. והוא שכבר הוכח, שיש לאדם שתי שלמויות – שלמות ראשונית, והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה, והיא שלמות הנפש. והנה שלמותו הראשונית היא שיהיה בריא כפי מיטב מצביו הגופניים, וזה לא יהיה אלא במצאו צרכיו בכל עת שיבקשם, והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו, כגון מדור ומרחץ וזולתם. וזה לא יתכן לאדם אחד בודד כלל, ואי אפשר שיושג כשיעור הזה לכל אחד כי אם על-ידי ההתקבצות המדינית כפי שכבר ידוע, כי האדם מדיני בטבע. ושלמותו האחרונה היא שיהיה הוגה בפועל, כלומר שיש לו דעה בפועל… וברור הוא, כי השלמות הזו האחרונה אין בה מעשים ולא מדות, אלא היא השקפות בלבד שכבר הוביל אליהן העיון וחייב אותן המחקר. וכן פשוט הוא, כי השלמות הזו האחרונה הנעלה אי אפשר להשיגה אלא לאחר השגת השלמות הראשונה, לפי שהאדם אי אפשר לו לצייר מושכלו אפילו יסבירוהו לו – כל שכן שיתעורר לכך מעצמו – כשיש בו כאב או רעב גדול או צמא או חום או קור חזק, אלא לאחר השגת השלמות הראשונה אפשר להשיג השלמות האחרונה אשר היא יותר נעלה בלי ספק, והיא סיבת הקיום הנצחי[1], לא זולתה. ותורת האמת באה להועילנו שתי השלמויות גם יחד, כלומר תיקון מצבי בני אדם זה עם זה בסילוק העושק ובהתנהגות במדות הטובות הנעלות, כדי שיתאפשר קיום אנשי המדינה ותמידותם בסדר אחיד כדי שישיג כל אחד מהם את שלמותו הראשונה ותיקון הדעות ומתן השקפות נכונות, שמהם תושג השלמות האחרונה…" – עיי"ש עוד.
מתבארים, אם כן, מדברי הרמב"ם שני עניינים – האחד, שהאדם זקוק מטבעו לחברה ואינו יכול לחיות לבד, והשני – שאמנם השלמות הרוחנית והנפשית היא המטרה הסופית, אבל אי אפשר להשיג אותה בלא השלמות הגשמית, ומשום כך היא קודמת. והתנאי הראשון בשלמות גשמית הוא ליצור חברה מתוקנת, ולכן התורה הרחיבה הרבה בענין הזה של בין אדם לחברו.
כעין זה מצינו גם כן בדברי הר"ן בדרשות – דרוש י"א, וז"ל – "ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר (אפלטון, המדינה, א', 351). וישראל צריכין זה כיתר האומות…".
אמנם באותו דרוש מציג הר"ן בעיה מובנית בניהול המשפט הפלילי על-פי התורה, וז"ל – "ונבאר עוד כשנניח צד אחד מהצדדים, הרי שנינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ:) תנו רבנן מכירים אתם אותו כו' התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש…" – עיי"ש. כלומר, דבר ה' שהנחיל לעולם את ערך חיי האדם, "כי בצלם אלקים עשה את האדם" ו"חביב אדם שנברא בצלם" מלמד אותנו, שכדי ליטול נפשו של אדם אנו נדרשים לוודאות מוחלטת, וכמו שכתב הרמב"ם – "ולזכות אלף חוטאים יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד" (ספר המצוות, לא תעשה ר"צ). אולם מונחת כאן סתירה בעצם, שהלא אותו דבר ה' מגלה גם כן אפס סבלנות לכל חריגה מהנורמות המוסריות כפי שהתורה רואה אותן, מפני שבסופו של דבר זה מוביל להרס וחורבן. כיצד, אם כן, נוכל לקיים את שני הדברים גם יחד? על-מנת ליישב את הסתירה הזאת ולצמצם את אפשרות ה"נבל ברשות התורה", הסמיכה התורה את מוסד המלוכה, כלומר סמכות שלטונית נרחבת, אשר בכחה להרחיב את הדין הפלילי לעת הצורך [אמנם תפקיד המלך במובנים מסוימים רחב יותר, אולם כעת אנו מתמקדים בעיקר בדין הפלילי]. בנקודה זו, של מעמד המלך, ובשאלה מהיכן הוא שואב את סמכותו דנו רבותינו הראשונים. משנה סדורה בעניין זה והתיחסות נרחבת יותר מבחינה פילוסופית רעיונית וגם מבחינה פרקטית למהות החיבור בין דת ומדינה מצאנו בעיקר אצל רבותינו הספרדים בתקופת תור הזהב, הלא הם הרמב"ם, הר"ן והאברבנאל. בפרקים הבאים בעהי"ת נבאר את שיטות הראשונים בפרטות.
[1] כלומר השארות הנפש.