והנה באים אנו עדי החודש המר, החודש החמישי, בו שבת משוש ליבנו, ולפי שחטאנו אנחנו ואבותינו, חרבה עירנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו בראשונה ובשניה, יתן ה' ויהפוך אותו לנו לששון ושמחה ולמועדים טובים כבר בזו השנה.
כידוע, הגמ' ביומא (ט:) מלמדת אותנו מהי הסיבה לחורבן. "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".
דבר זה טעון ביאור, שהרי לא נראה שהלאו "לא תשנא את אחיך בלבבך" הוא דבר כ"כ מהותי בתורה, שהרי לא מצינו בו חיוב מיתה, כ"ש שאינו ביהרג ואל יעבור, ומנא להו לחז"ל, שזה העוון הוא הגורם לחורבן הנורא.
אמנם מתוך עיון בפסוקי הנביאים נוכל לראות מקור לדבר זה.
הנביא זכריה מביא בפנינו את אשר התרחש בזמנו, בתחילת בנין בית שני. וכה דבריו:"ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה בארבעה לחדש התשעי בכסלו. וישלח בית אל שר אצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ה'. לאמר אל הכהנים אשר לבית ה' צבקות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים. ויהי דבר ה' צבקות אלי לאמר. אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני. וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האכלים ואתם השתים. הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשנים בהיות ירושלם ישבת ושלוה ועריה סביבתיה והנגב והשפלה ישב. ויהי דבר ה' אל זכריה לאמר. כה אמר ה' צבקות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סררת ואזניהם הכבידו משמוע. ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה' צבקות ברוחו ביד הנביאים הראשנים ויהי קצף גדול מאת ה' צבקות. ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע אמר ה' צבקות. ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם מעבר ומשב וישימו ארץ חמדה לשמה" (זכריה ז', א'-י"ד). ובהמשך – "כי כה אמר ה' צבקות כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבתיכם אתי אמר ה' צבקות ולא נחמתי. כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלם ואת בית יהודה אל תיראו. אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבעת שקר אל תאהבו כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה'. ויהי דבר ה' צבקות אלי לאמר: כה אמר ה' צבקות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (שם ח', י"ד- כ'). הקב"ה מלמד את אנשי בית שני מה הדבר שגרם לחורבן בית ראשון, ומה הדבר שיש לעשות ע"מ שישוב הקצף מעל ירושלים, והוא ממקד את העניין בעשיית משפט אמת, חסד ורחמים ואהבת איש אחיו.
שמא מכאן יש לאמר, שבית שני עמד כביכול בתנאי. אם ישמרו את התנאי הזה – יעמוד, ואם לאו – יחרב. וכאשר אכן חטאו בשנאה – נשמט הקרקע לקיום הבית.
אך עדיין צריכים אנו להבין מדוע הבניין תלוי דווקא בעניין האהבה בין איש לרעהו, ומדוע שנאה שקולה כנגד העבירות החמורות ביותר, שיש להיהרג ולא לעבור עליהן.
הרבה יש להרחיב בעניין זה, אך נעמוד כעת על נקודה אחת בעז"ה.
כידוע, וכבר עסקנו בדבר בארוכה, בעז"ה, בגליון חנוכה השתא, עצם רצונו של הבורא הוא להטיב. וכך הנביאים מלאים בפסוקים המוכיחים את העם לכך שאין רצונו של הקב"ה בקרבנות כשם שרצונו שיעסקו בדרכי ההטבה. [כמו שנקרא בהפטרת 'חזון', וכהנה רבות].
וביותר הדבר נוגע אל המקדש. כל עניין המקדש הוא להשרות את שכינתו בתוכנו, וכך נוכל להידבק בו, ולהתחבר אתו, ע"י עבודת הקדשים שעושים 'ריח ניחוח' לפניו, ובכך מחברים שמים וארץ.
אך מה שאומר לנו הקב"ה הוא, שזה אינו עיקר הדביקות! לא זו נקודת החיבור האמתית! זו אמנם נקודה של חיבור, אך זהו חיבור בחיצוניות, בגשמיות של האדם והעולם. אך נקודת הדביקות והחיבור לה' – היא להתחבר בפנימיות האדם, שנרצה את מה שהוא רוצה, שנאהב את מה שהוא אוהב. "עשה רצונך כרצונו… בטל רצונך מפני רצונו…" (אבות ב', ד'), שיהיה האדם דבק והולך בדרכי ה', מה הוא רחום וחנון… אף אתה היה כך! נמצא, שהשנאה היא ההיפך ממש מרצון ה'. כל רצונו ית' הוא לחבר, לדבק, להשלים, לאהוב, לתקן ולבנות, ואילו השנאה – כל עניינה הוא ההיפך. להפריד, לפרק ולהרוס. ואף שוודאי יש צורך גם בכוח זה ע"מ להשמיד את מה שמהווה סכנה, כאשר השנאה היא שנאת חנם, שנאה שאינה מופנית כלפי מי שמסכן את כלל ישראל, אלא כלפי אחרים שמשום מה איננו אוהבים, הרי שזו מערכת השמדה והרס שאינה מאפשרת מציאות של בניין[1]. וכשם שהמעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, מפני שהוא דבק ברצון האלוקי במקום הכי פנימי – כך מי ששונא במקום שהקב"ה אוסר לשנוא – הרי הוא הולך כנגד מגמתו של הבורא ית' בנקודה הכי שורשית ופנימית, הרצון להיטיב.
ואכן יש להתבונן, מה גורם לאדם שישנא את רעהו? התורה מצווה "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'". מה הגורם לקושי לאהוב את כל רעינו כמונו? הסיבה לכך היא שאנו מרגישים מאוימים או נפגעים מאחרים, שמא יחסרו לנו צרכינו או יחסר מקומנו בעולם מחמת אדם אחר, ומפני כך אנו מפתחים מרחק ממנו, ואף יותר מכך, עלולים להגיע לרצון לאיים עליו או לפגוע בו. אך אומרת לנו התורה: "אני ה'". מי שמלא באמונה שהקב"ה נותן לחם לכל בשר, ומשביע לכל חי רצון, ובשום אופן אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלוא נימא, ואין איש אשר יכול לפגוע במקומו של האחר לולא שה' מאפשר לו זאת, אין לו כל מפריע מלאהוב את רעהו כמוהו, ואין לו כל מונע מלהתאחד עם כל בני ה' החפצים ברצונו.
ונראה עד כמה גדול כוח האחדות לבנות, עד שאפילו אנשי דור הפלגה, רשעים ההולכים נגד רצון ה' – כאשר הם מאוחדים, "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". ומה שעושה ה' כדי שלא יוכלו לפעול הוא – "הבה נרדה ונבלה שם שפתם". וכן מצינו אצל אחאב, אשר הרשיע יותר מכל מלכי ישראל כעדות הכתוב (מלכים א' ט"ז, ל'; ל"ג), ובכל זאת אמרו רבותינו, כי "דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היה להן דילטורין [מלשינים] היו יורדים למלחמה ונוצחין" (ירושלמי פאה פ"א ה"א, וכן הוא בויקרא רבה כ"ו, ב'). זאת, משום שכוח החיבור הוא הכוח המהותי העומד בבסיס הבריאה, וכאשר הוא קיים – אפילו רשעים אינם נפגעים, אך כאשר איננו – כאשר הפירוד והשנאה, דברים אשר ה' שונא, מצויים – אפילו צדיקים אינם יכולים לעצור את החורבן.
מעתה נשפך אור חדש על גאונותו האדירה של רבן של ישראל, מרן החפץ חיים, אשר מי כמוהו היה מגדולי המצפים לגאולתנו השלמה הן בהמיית ליבו והן במעשיו, כאשר חיבר את החיבור האדיר 'ליקוטי הלכות' על ענייני קדשים, שנדע את הדינים למעשה עד פרטי הפרטים הקטנים ביותר ביום בו נזכה לשוב אל העבודה. והוא הוא אשר ידע להעמיק חקר אודות הסיבה לאורך הגלות, ואחר שליבן את הדברים היטב וירד לשורשן, הודיע לנו בפתיחת ספרו הידוע "שמירת הלשון", כי עוון זה של שנאת חינם, הוא אשר מעכב בעדנו מלשוב ולהראות לפני מלכנו כבתחילה. כיום זכינו, שהדברים כבר מושרשים וידועים בקרב ציבור בני התורה, אולם באותו הזמן היה זה חידוש שהרעיש עולם ומלואו, אלא שגאונותו האדירה של אותו צדיק וחסיד, גאונות הנובעת דווקא מהפשטות, מהירידה לנקודה הכי פנימית והכי שורשית – היא שהניבה את כל המפעל האדיר של ספרי 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון' ואת כל ההתעוררות האדירה שחלה בעקבותיהם, אחר שבעבר רבים עוד טעו לחשוב, כי מדובר במידות חסידות וכיוצא בטענות אלו, אותן מפריך החפץ חיים בספריו.
וכן אמרו חז"ל, שירושלים תבנה בזכות הצדקה, שהיא מעניין ההטבה – "אמר עולא: אין ירושלים נפדה אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (שבת דף קל"ט.).
ונזכה לקיום דברי ה' הנ"ל, וצום החמישי יהיה לנו לששון לשמחה ולמועד טוב, ע"י שהאמת והשלום נאהב.
והוא ממש עניין מה שאמרו חז"ל:
תניא, רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם – מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים (שבת ל"ב:). כי כאשר "מפעילים" מערכת של הרס – שום בנין אינו יכול להבנות.