לכבוד קהל יראי ה' המשתייך לציבור החרד"לי
ה' עמכם!
ראשית נבהיר, כי מכתב זה מיועד לכל אותם יהודים יקרים המשתייכים לציבור הדתי-לאומי ורואים עצמם כמחויבים באופן מוחלט להלכה המסורה ולצורת ההנהגה היהודית כפי שנמסרה מדור לדור. הוא אינו מיועד לאלו הרואים בתורה כחלק ממערכת הערכים שלהם, כאשר בנוסף עליה ישנם ערכים אחרים הסותרים אותה.
יהודים יקרים,
חלפו כבר שלושה דורות לערך מאת אשר נפרדה דרכו של הציבור הדתי-לאומי מזו של הציבור החרדי כאן בארץ ישראל. במשך אותם שלושה דורות נוצרו דפוסי חיים שונים לשני הציבורים הללו, כאשר כל אחד מתמודד עם אתגריו ומנסה להתגבר על בעיותיו. במשך הזמן נוצרו גם תתי-מגזרים, כאשר החלוקה העיקרית במחנה הדתי-לאומי היא בין דתיים-לאומיים 'רגילים' לבין אלו המכונים 'חרד"לים'. ככל שחלפו השנים והוקמו ישובים, כמו גם ישיבות ומוסדות לימוד נוספים, הלך ונבנה כאן ציבור של אנשים מקרב הציבור הדתי-לאומי, אשר רואה בלימוד התורה ערך עליון ומדקדק בקלה כבחמורה. ציבור זה אף נשא את דגל המאבק על שלמות הארץ והקמת ישובים רבים ברחבי יש"ע. לכאורה, נוצרה כאן שלמות של חיי תורה מתוך התיחסות לאומה ורצון מעשי לכונן כאן את מלכות ה', והיה מקום לצפות, כי מתוך הציבור הזה תבוא בשורת המהפכה הנצרכת בכדי שישראל תהפוך ממדינת היהודים למדינה היהודית, ממדינה גויית דוברת עברית לממלכת התורה הנושאת את שם ה' בעולם, כשבמרכזה כהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, ישראל במעמדם, סנהדרין יושבים בלשכת הגזית וארמון עומד על מכונו.
אולם בפועל, נראה כי המהלך נעצר בנקודה כלשהי, ואף בתוך הציבור החרד"לי נוצרה סוג של השלמה עם המציאות והסתפקות בשאיפות 'ריאליות' יותר – עוד ישוב, עוד בית-ספר תורני וכדומה, כאשר הרעיונות ה'משיחיים' נדחקים לפינת בית המדרש ואינם מקבלים ביטוי בשיח היום-יומי. במהלך השנים הללו, מדינת ישראל אף היא הלכה ונסוגה מהשותפות שהייתה לה עם נושאי דגל הגאולה בדרך הטבע, וכיום כבר הגענו למצב, בו חייל דתי השואף לקצונה ולתפקידים בכירים בצבא יודע מראש שהמחיר שישלם על כך הוא אמונתו וקיום מצוותיו. ונשאלת השאלה מדוע, האם יש כאן רק עצירה זמנית, או שמא יש כאן שינוי כיוון, המחייב אף את הציבור הנושא את הרעיון לערוך חשיבה מחודשת.
מבחינה מסוימת, עלינו להודות לאותם גורמים חילוניים קיצוניים כמו הרמטכ"ל הנוכחי, אשר חדדו את העימות והביאו למצב, בו חייל דתי, אף אם אינו חרדי, מרגיש ניכור מאת המערכת הצבאית. אחר משבר ההתנתקות והבגידה הגדולה של השותפים החילונים למפעל הציוני, ירד השבר כעת לרמת הפרט של כל אחד ואחד, והצורך בחשיבה מחודשת על כל המהלך נעשה יותר ויותר מוחשי.
וכעת, כאשר הציבור החרד"לי עומד עם הגב אל הקיר, אחר שחווה על בשרו את בגידת השלטון ומוסדותיו – אין זמן טוב מזה לעריכת רוויזיה מחשבתית, פתיחה מחודשת של יסודות ההשקפה אשר הנחתה ציבור זה במהלך שלושת הדורות האחרונים.
האמת חייבת להיאמר – מציבור איכותי עם חומר אנושי כפי שיש בציבור החרד"לי היה מקום לצפות להרבה יותר מבחינה תורנית, מבחינת הצמחת תלמידי חכמים ומורי הוראה, מבחינת הקמת ישיבות המסוגלות להתמודד ברמת הלימודים עם הישיבות החרדיות הטובות ומבחינות נוספות. כמובן, שישנם יוצאים מן הכלל, אולם אלו לא באו אלא להעיד על הכלל. השורה התחתונה של כל מי שאינו מרמה את עצמו מורה על כך, שהחיבור לתנועה הציונית פגע אנושות בציבור החרד"לי וגרם לו נזקים חינוכיים ורעיוניים גדולים. נכון הדבר, שציבור זה נשאר במסגרת כלל יראי ה' הנאמנים להלכה, אולם אחר הכל עינינו רואות, כי מי שרוצה חינוך תורני איכותי לילדיו יחפש אותו בציבור החרדי הרגיל, וההוכחה המובהקת לכך היא מספרם הגדול של הורים חרד"לים – מהאיכותיים ביותר – השולחים את ילדיהם למוסדות חרדיים, ומוכנים לוותר רבות בעניני השקפה ובלבד שילדיהם יגדלו במסגרת בה החילוניות נמצאת מחוץ לגדר, בלי הסתייגויות.
אולם בנקודה זו עלינו לעצור ולהתבונן בזהירות – מה גורם לנוער החרד"לי לפזול לעבר הישראליות? מה מוציא אותם מבית המדרש? מי שיאמר שלא חנכו אותם מספיק לאהבת תורה אינו אלא טועה. מי שיאמר שבבתים חרד"ליים מדקדקים פחות מבתים חרדיים רגילים בהלכות מוקצה אינו אלא מעלה השערה. יתכן ובקהילה מסוימת זה נכון, ובאחרות – פחות. הרמה הדתית של היהודי החרד"לי הממוצע היא רמה גבוהה ולא היא אשר גרמה לשבר אותו אנו מתארים. הבעיה של הציבור החרד"לי איננה בתפיסתו הדתית, כי אם בתפיסתו הלאומית.
מאז הופיע מייסד הציונות המדינית על בימת ההיסטוריה, נוצרה חלוקה בקרב העם ביחס לתנועתו. היו שצדדו בה, דתיים וחילוניים כאחד, והיו שהתנגדו, כאשר גם בקרב מתנגדיה היו דתיים וחילוניים. אולם כל זה היה נכון ביחס לציונות, אותה תנועה לאומית אשר בקשה ליצור עם חדש בארץ-ישראל תחת העם היהודי ההיסטורי הנמק בגלות. האסון הרעיוני היה, שכמעט כולם כאחד – תומכי הציונות ומתנגדיה – זיהו את הלאומיות היהודית עם אותה לאומיות חסרת שורשים הבאה ליצור עם חדש המעורטל מתורה ומצוות. ואחר שנוצרה 'זהות' זו, כל אחד בחר לעצמו צד ביחס אליה. בקרב יראי ה' החלוקה העיקרית הייתה כזו, שהציבור החרדי הלא-ציוני דחה את רעיון הלאומיות הציוני, בעוד הציבור המזוהה עם תנועת המזרחי אימץ אותו. אלו ואלו לא נתנו דעתם ללאומיות היהודית האמתית – זו ששורשה בסיני, זו אשר קבעה שתורת ה' היא ההופכת אותנו לעם, ולא כל דבר אחר כפי שהוא אצל העמים. "היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך" (דברים כ"ז, ט' – עיי"ש). לאומיות זו, לאומיות קדושה זו של תורת ה' – נדחתה הצדה מפני הלאומיות הציונית, והתקיימו דברי החכם "ושפחה כי תירש גברתה" (משלי ל', כ"ג). שפחה זו הפילה בפח, כמובן, את החילונים שלא היה להם מושג מתורת ה', או שמאנו להאמין בה, אך חמור מכך – היא הפילה בפח את הציונים הדתיים, ואף את היראים והשלמים שבהם. אלו, אשר הבינו אל-נכון את מהותו הלאומית של עם ה', אשר ידעו כי איננו קיבוץ של יחידים העוסקים כל אחד בארבע אמותיו, אלא אומה אנחנו על כל המשתמע מכך – אומה היודעת את ה' – דווקא בנקודה זו כשלו, כאשר זיהו את הציונות ההרצליאנית עם הלאומיות היהודית האמתית. לדידם, פשעו של הרצל הסתכם באי-שמירת המצוות בחייו הפרטיים, וכך התיחסו גם לחבריו בהנהגה הציונית. הם ראו בציונות כתנועה לאומית גואלת של עם ישראל, אשר אנשיה נכשלים בחייהם הפרטיים בעבירות ותו לא. החרדים הלא-ציוניים, מאידך, זיהו את הניגוד שבין התנועה הציונית ושאיפותיה לבין דרכו של עם ה', אלא שמרוב להיטות להלחם נגד הציונות, שפכו את התינוק עם המים וקברו את הלאומיות היהודית האמתית והמקורית, תוך המצאת 'השקפה' חדשה, ולפיה היהדות אינה אלא דת – השקפה הלקוחה מבית מדרשם של הרפורמים הראשונים, אשר עוד בטרם זרקו את השבת והכשרות הם זנחו את ציון וירושלים. הצד השווה לכולם היה ההתעלמות מהלאומיות היהודית המקורית ששורשה בסיני ובברית האבות. את התוצאות ההרסניות של התכחשות למימד הלאומי של עם ישראל ניתן לראות בקרב אותם חרדים המוכנים לוותר על נחלת ה' לבני השפחה הארורים ואשר חלקם אף מואסים בארץ חמדה ובונים לעצמם את עתידם הרוחני והגשמי בטומאת ארץ העמים. ואת התוצאות ההרסניות של אימוץ הלאומיות בגרסתה הציונית אנו רואים באחוזים העצומים של נושרים מקרב הציבור הדתי-לאומי, גם החרדי-לאומי, בהערצה הגלויה והסמויה המקננת בקרבם לאישים חילוניים שונים ומשונים וברגשי הנחיתות המובנים כלפי הרוב החילוני, דבר המקבל ביטוי מובהק בצבא, שם גודלה של הכיפה הולך וקטן כפונקציה ישירה של העליה בסולם הדרגות, וכן בהתבטלות כלפי השקפת העולם הציונית-חילונית בשלל נושאים, בהם תחת להשמיע את דבר ה' מכח הלאומיות היהודית האמתית, נכנעו לתכתיבי השלטון החילוני ומוסדותיו. דוגמא מובהקת לכך היא היחס לאויב הערבי – הציבור החרד"לי, על-אף הבנתו את חשיבות הנושא של שלמות הארץ – מאנו להציג את עמדת היהדות הנאמנה המחייבת את גרוש האויבים מקרבנו והשוללת מכל וכל מתן שוויון אזרחי לגויים במדינה היהודית, וזאת משום שאילו עשו כך היו נותנים גט כריתות לתנועה הציונית אשר חרטה על דגלה את ערכי הדמוקרטיה והשוויון ושאר תועבות המערב. זוהי דוגמא אחת מני רבות, והיא מעידה על בעיה מובנית, לא על כשל מקומי הניתן לתיקון בנקל.
ישנם רגעים בחייה של אומה, בה היא עומדת על פרשת דרכים וחייבת לקבל הכרעה. ניתן להגדיר זאת כ'צוק העתים'. פשיטת הרגל של הציונות החילונית מבשרת כי תקופה חדשה בפנינו, ואם נכיר בגודל השעה ובהזדמנויות העומדות בפנינו, נוכל להביא את העולם לתכליתו בגאולה השלמה לה חכינו כה רבות. הציבור החילוני כאמור מצוי בשבר, הציבור הדתי-לאומי שאינו מוגדר כחרד"לי אף הוא כרוך אחר אדוניו החילוניים. על הציבור החרדי מוטלת כיום חובה להתנער מעפר, ולאמץ מחדש את הלאומיות היהודית השורשית, ואם הציבור החרד"לי – אשר כבר יש לו מושג של לאומיות יהודית – ישכיל להבין כי התנועה הציונית אינה מבטאת לאומיות זו, כי אם להפך – היא ניסתה [וברוך ה' נכשלה] להעמיד לאומיות חילופית תחתיה – אזי יוכל ציבור זה ליטול חלק בכיר בהעמדת הלאומיות היהודית המקורית על תילה.
אחים יקרים! הגיע הזמן לערוך את חשבון הנפש ההכרחי הזה ולהכריע – להכריע באומץ ובתבונה כראוי לגודל השעה.