מכתב שפורסם בגליון הלכה ומעשה:
קדושת ציון?
ת"ל זכינו לשוב לאר"י שהתחלתו מלפני מאות שנים, שיש בזה התחלת רצון מהשי"ת אלינו, וזכות היא לנו, מ"מ אין לזה שום קשר למדינה לשלטון הנמצא כאן, ששורשה ומהותה פריקת עומ"ש, שהוא 'גלותא דערב רב' ולא אתחלתא דגאולה אלא סוף הגלות (לשון החזו"א במעשה איש) גלות התורה במחריביה שכשלא שומרים תו"מ ראויים להקאה מתוכה כמבואר בפסוק והוא סיבת הגלות ואיך יהי' תחילת הגאולה, רק להתרחק מהם ומהונם ומשפתם וכו' כידוע.
לאחרונה יוצא בקצה המחנה עלון חודשי המבלבל ומערב ומשבש בין הדברים כאילו שעתה איננו בגלות, וצריך לעלות בחומה, ולצאת מהלותיות שא"א לעשות כלום, ולכבוש הארץ מהערבים ועוד דמיונות והבלים, ושצריך לדבר עברית ואחדות העם, וד"ל. ושורש הדברים בלאומיות ורצון גופני להיות אומה על אדמתה כלשונם ומלבישים זה בתורה, ולכן הוא שלא כדרך התורה וזה המזרחי ממש, וכל בשם גדולי ישראל זיע"א ושליט"א, מי הם? יש מה להאריך אבל אכמ"ל, על כן יראה כל אחד להסיר המכשול מרשות הרבים, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב, אמן.
אנו רואים לנכון להתייחס למכתב זה שהתפרסם באחד העלונים, מאחר וצוטט בו משפט בשם רבן של ישראל מרן החזו"א זי"ע, משפט זה משמש הרבה בידי רבים להעמדת כל עיקר התייחסותם ליישוב החדש בארץ ישראל. ואגב כך נתייחס לשאר דבריו.
ראשית יובהר, כי המושג אתחלתא דגאולה שדובר בו בעלון, אינו מתייחס לכינונה של מדינת ישראל, אלא לקיבוץ היישוב היהודי בארץ וביטול עול האומות, אשר עניינים אלו הינם טובה בפני עצמה, ללא קשר להתייחסותנו לעניין זה של שלטון רשעי ישראל בארץ הקודש בחוקות העמים. ומכאן לעצם דבריו.
א. דברי החזו"א
כבר אמרו רבותינו, שאפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד (עבודה זרה י"ט:), וא"כ צריכים אנו לדעת למי ולמה ובאיזה הקשר נאמרו הדברים.
והנה המושג 'אתחלתא דגאולה' לא הומצא ע"י 'המזרחי' או הציבור הדת"ל, ואף לא בא לבטא את החלק הטוב שבגאולה, שהרי בגמ' אמרו זאת בהקשר לדברים הקשים שבחבלי משיח – "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה י"ז:).
ומ"מ כשאנו באים לדון בענייננו, יש לנו לדון בו משני פנים. ראשית יש לנו לדון מה הן הגדרותיה של אתחלתא דגאולה, והיינו אחר שאמרו בגמ' שהמלחמות שבחבלי משיח הינן אתחלתא דגאולה, האם אפשר לומר שקיבוץ גלויות אף הוא תחילת גאולה, וא"כ אפשר לדון גם ששלביו הראשונים של קיבוץ זה, גם הם בבחינת תחילת הגאולה, וכנ"ל יש לדון לגבי גזירת שעבוד מלכויות, אם אפשר לומר שפריקת עול שעבוד מלכויות מעל ישראל הינו ג"כ שלב משלביה של הגאולה השלמה העתידה.
והשנית: יש לנו לדון בין בדברים שבאו מחמת הקמת המדינה ובין בדברים שבאו שנים הרבה קודם לה, האם מצבים אלו משויכים לאחת מהגדרות אלו שהוזכרו לעיל.
כלומר: האם מצב זה בו אנו מצויים, שפדה ה' את צאנו מפי אריות – העם הגרמני הארור ימ"ש, והוציאם מתוך גלויות אדום וישמעאל (על יסוד לשון הפייטן "פרוק ית ענך… ") וקבצם לארץ הקודש – האם הוא מצב שהתחיל עניין קיבוץ גלויות, או שמא כל קיבוץ ישראל המצוי כאן שגדל מאוד אחר שכלה שלטון הנכרים בארץ הקודש, אינו עניין של קבע, ועתידים כל ישראל המצויים כאן לחזור ולגלות לארצות פזוריהם, ורק משם יבוא בן דוד ויגאלם. ונאמר, שמאחר ואנו רואים שרשעי ישראל נצלו את כח השלטון שניתן בידם להרע, אזי אות הוא, שכל הקיבוץ הנפלא הזה שנעשה בפלאי פלאות ובכח דם ואש ותמרות עשן השרופים ריבי רבבות מעמנו, אינו אלא פעולת הסט"א שעתידה להתבטל וכוחם ועוצם ידם של הרשעים הוא שעשה להם את החיל הזה, ולא טובתו וכחו של מסובב כל הסיבות העמידה זאת לנו.
וכנ"ל יש לדון על פריקת עול שעבוד הגויים, שהיו ישראל מצויים בו ונתונים למדרסם ולמרפסם של אומות העולם ומלכיהם קרוב לאלפיים וחמש מאות שנה (מאז חורבן בית ראשון, עם הפסקות קטנות בתקופת בית שני), אם עניין זה הינו התחלה של ביטול שעבודם של ישראל, או שנתלה הכל ביד המקרה, או נאמר שכל זה עניין עראי, ועתידים אומות העולם לשוב ולכבוש את הארץ, ובן דוד בא ופורק מידם.
וכל ספקות הנ"ל אין להן שום שייכות לעניין הברור ופשוט, והוא החיוב להתרחק מן הרשעים וממעשיהם בכל דרך הרחקה. ואף השותפות בממשלה משותפת שהותרה ע"י רבים מגדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א, היא דבר הצריך תלמוד ליישבו עם דעת רבינו יונה שאסור להתחבר לרשעים אפילו לדבר מצוה (שע"ת שער ג, ע"פ מה שאמרו באבות דרבי נתן א', ט', ועיי"ש נוסחת הגר"א, וב"אורחות צדיקים" שער האהבה ד"ה ואל תתחבר).
והואיל וכל מי שיש לו מח בקדקדו אינו מסתפק באף אחד מהספקות שהוצגו לעיל, והואיל ומרן החזו"א זי"ע חי ופעל בדור שאנשי הרשע פשטו ידיהם בתוך הקודש מכח התיחסות זו לפועל ידיהם כמעשים קדושים בהיותם פועלים בבניין הארץ וקירוב הגאולה, וע"י כך רבים חללים הפילו במלחמת הסט"א, הרי פשוט הדבר, שדברי מרן ז"ל באו לומר, שאין זה מענייננו היאך לכנות את המצב הזה, אם שמו יקבנו "אתחלתא דגאולה" או "סוף הגלות", ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, ובין כך ובין כך אנו לא נסור מחוקי התורה, ובכללם החיוב להתרחק מן הרשעים בכל מה שאפשר.
אשר בדבר זה שגו קצת אנשים ממחנה ה'קנאים' וממחנה ה'פשרנים', שהיו סבורים שכינוי השם לתקופה זו יש בכוחו להתיר איסורים, ועל כן יש מהם שראו חובה לעצמם להעמיד כל עניין המדינה בכח ועוצם יד החילונים ולא מידו יתברך, ומאידך יש מי שהתיר מכח סברה זו קצת עניינים האסורים.
ב. בענין לשון הקודש
גם ביקורת זו על עלון "קדושת ציון" חוזרת על עצמה בתגובות למיניהם, לפיכך אנו רואים צורך להבהיר:
למרות חשיבותה העליונה של לשון הקודש ומעלתה הן מצד עצמה "וכן היה ר"מ אומר כל הדר בא"י וקורא ק"ש שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש הרי הוא בן העולם הבא" (ילק"ש האזינו תתקמ"ו) הן מצד היכולת להבין טוב יותר את דברי התורה שנמסרו בלשון זו, והן מצד הקשר והחיבור הגשמי והרוחני שלשון זו מאפשרת בין כל חלקי עם ישראל יוצאי הגלויות השונות.
ולמרות שכל עיקר לשון היידיש וביסוסה הינה מחמת שלא ראו אבותינו להקפיד כ"כ שלא לדבר בלשון העמים שסביבותיהם, ונתערבו בלשון עם גרמניה הארור בתערובת מילים עבריות וניבים מזרח אירופיים שונים שחדרו במשך השנים, וכדרך שבתקופת האמוראים היו בני ישראל משיחים בלשון ארמי [ואולי קיימו בעצמם "לא שינו לשונם" בכך שנשתמרה ביניהם גם הלשון העברית, השפה ה'יהודית' – יידיש המקורית (עי' מלכים ב' י"ח, כ"ו)].
ולמרות שגם הרוצים להתרחק ולבדל עצמם מן הרשעים יכולים היו לשוב ללשון הקודש כפי ההברה הנהוגה בארצות מוצאם, ולא בהברה הישראלית דהיום, שהינה תערובת של שיבושי כל העדות כולן, ובכך להתרחק מלשון הרשעים. ואולי אילו עשו כן היו מתקנים מקצת שיבושי לשון שחדרו ללשון המדוברת בעשרות השנים האחרונות.
למרות כל זאת, מעולם לא הובעה ביקורת בעלון זה כלפי אותם שבחרו לוותר על כל אותן מעלות שהוזכרו לעיל, ואשר מתרחקים מלשון הקודש ונימוקם עמם, כדי שלא לקבל השפעה מתרבות אנשים חטאים שסביבותנו, ואכמ"ל [אף שלעתים יש מהם מפריזים בהבלים על טומאת הלשון העברית ועל שלל העבירות שעוברים כל המדברים בה, מ"מ כוונתם לטובה להרחיק את האדם מן הרשעים ומן העבירה]. הביקורת שהובעה בעלון בעבר הייתה אך ורק כלפי אותם שמדברים עברית בביתם, ומשתמשים בבתי התלמוד תורה כאולפנים ללימוד שפה, כביכול יש קדושה בשפה זו. ועל זה כבר יצא הקצף מאת רבן של ישראל הנודע ביהודה, שיצא בחרב ובחנית כנגד ספר 'הביאור' של המשכיל משה מנדלסון שר"י, על כך שהפך את התורה לאמצעי להעמקת לימוד לשון גרמניה [אין כוונתנו להשוות בין טומאה לטהרה, הללו כוונתם התבוללות בין האומות, והללו כוונתם לשמים במה שסבורים הם להיותו מצד הקדושה, אך עצם טענת הנו"ב קיימת גם כאן].
ואמנם לעתים ימצא טעם כלשהו לדבר זה, והוא הרחקת אנשים פחות שמרניים ופחות מדקדקים במצוות ממוסד זה, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, אם חיבת שפת היידיש בלבו, או העמדת חינוך טהור באמת.