לפני זמן מה עדים היינו לגל פרוע של השמצות שווא ודברי שקר כלפי אגודת 'קדושת ציון', לא באנו להשיב מלחמה שערה, אמונים אנו על דברי רז"ל "וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי, מכאן אמרו חכמים אם יבואו … על אדם ינענע לו ראשו" (יבמות קכ"א.).
אמנם אחר ההתבוננות נוכחנו לדעת, כי יש כאן תופעה מעניינת שראוי ליתן עליה את הדעת. קואליציה מוזרה צמחה לה בין אנשי "נטורי קרתא" לבין קלי-הדעת של אתרי הביבים.
ברי לנו, כי בין אנשי העדה"ח ונטורי קרתא יש גם אחדים ואולי אף רבים שכוונתם לשמים, ובאמת סבורים הם שהערכים המיוצגים בעלוני 'קדושת ציון' סותרים את השקפת עולמם, שהיא לדעתם הדעה היחידה שרשאי יהודי להחזיק בה. מבחינתם, כל פעולה שיש בה טובה לישראל בהקמתם מעפר הגלות, אין לה לבוא אלא בדרך ניסית ללא מגע יד אדם, וכל מי שאינו סבור כן, ובפרט אם הוא סבור שראוי לנו לפעול במצוות גאוליות שונות שנצטוינו בהן, הרי הוציא את עצמו מן הכלל.
ניתן לרחם, רצוי גם להתפלל, אך עדיין אין זה יוצא ממהלך הדברים הפשוט והצפוי.
בנוסף, ישנם רבים הסבורים כי כל דעה הרואה בעין חיובית את קיום מצוות ה' המעשיות הנוגעות בענייני הגאולה [כגון יישוב הארץ וכדו'] בהכרח מוכיחה על התרופפות הריחוק והסלידה מהרשעים.
ואכן, אם אין דעת הבדלה מנין, אלא שכלפי אותם שלא זכו ליכולת הבחנה זו, באמת קיים החשש שהדעות המובעות על ידינו תגרומנה בעיניהם להתרופפות ערכים אמיתיים. ומשכך הם פני הדברים יש לשמוח ולברך על מחאות אלו, כשעיקרן לחזק בדקי הדת ולהעמידה על תילה בריחוק ובשנאת הרשע.
אולם ההפתעה המשמחת יותר עבורנו נבעה מההתקפות ומדיווחי הכזבים של התקשורת הפסולה, כאשר אותם מדווחים זדוניים 'אובייקטיביים' כביכול, דיווחו בכזביהם על כינוס 'קדושת ציון' למען עליה להר הבית, דבר שלא היה ולא נברא, ואף לא משל היה.
תחושת הדחיה הטבעית אותה מרגיש "החרדי החדש" המצוי כלפי אגודת 'קדושת ציון', משמחת אף יותר מהתנגדותם של אנשי העדה החרדית, הריחוק שמרגישים הללו שריח יראת ה' מבריחם, אות כבוד היא לנו. ואמונים עלינו דברי מרן החזון אי"ש, כי כשם שהאריג נמדד במטרים ומידות הלח בליטרים, כך רמת היהדות נמדדת לפי מידת השנאה שחשים כלפיה אלו הרחוקים ממנה.
נודה ולא נבוש, קביעת מועד ועידת קדושת ציון ליום כ"ח באייר נתקלה בהתנגדות רבה בתוך חברי האגודה וצוות הכותבים, הגם שאין יהודי יר"ש שאינו מודה לה' על ניסי ההצלה והישועה שעשה בימים ההם בזמן הזה [מתוך חיזוק הרגשת אבלות ציון, המתעוררת ביתר שאת כשהעניין עומד ממש בהישג יד ועדיין מנועים אנו – בעווה"ר – מלעלות ולהראות ולהשתחוות בבית הגדול והקדוש]. אך האינסטינקט הטבעי וההרגשה החרדית המתבדלת מכל דבר שריח ה'ציונות' וקרבה לפושעים ולחטאים נודף ממנו, גרמה לרבים מתוכנו תחושה קשה ולא נעימה עם קביעת יום זה.
מלבד תחושת הריחוק הטבעית הפשוטה, קיים גם חשש מציאותי יותר, מיצירת מצג שווא של קירבה חיצונית ושותפות בשמחה עם רשעי ישראל, ששמחתם אינה שמחתנו. עניין זה היווה גורם משמעותי ברתיעה מקביעת תאריך זה.
היהדות החרדית העמידה חומת ברזל בינה לבין אחינו התועים\רשעי עמנו, ובשום פנים לא באנו לסדוק את הספינה – מבצרה של היהדות החרדית, אף לא בסדק כלשהו.
חששנו מאותם נערים מנוערים אשר כזבובי מוות יבאישו יעלו על נס את פרי דמיונם על התקרבות חרדית חדשה לערכי הציונות החילונית הקורסת. אותם נערים שאינם מתירים לעצמם לזנוח אירוע קל כלשהו המסמל את קץ החרדיות המתבדלת, המיושנת, המתעבת כל ריח ואבק ריח של פריקת עול – אותם נערים עלולים היו להפנות את זרקורי אתרי הביבים שלהם לשֹקור באור חיובי, בעיני יושבי הביב, עוד אירוע מנקודת מבטם, תוך יצירת מצג שווא כאילו פעולות האגודה קוראות לקץ ההתבדלות ומסייעות לניתוץ חומות התיעוב לעוברי עבירה ולכל אשר שנא ה'.
מדוע, אם כן, הוחלט לקיים את הועידה דווקא בתאריך זה? טענת קובעי התאריך המיועד הייתה כי אדרבה, בקביעתנו יום זה אנו מכריזים את אותה הכרזה פשוטה וידועה, כי כיום לא נותר זכר מהציונות החילונית, ואם אמנם לא פסקו הם והמונם מלחוג את ה' באייר כיום חגם, אך יום כ"ח באייר אינו אלא יום הראוי להודאה על הניסים ועל התשועות ועל שנתקרבו ישראל קרבה יתירה למקום הקודש והמקדש, ואין בו שום זכר וקרבה או קשר לציונות החילונית והלאומנית, המצירה על אותו כיבוש אומלל מבחינתם, אחר שהציף עליהם את הבעיה הערבית במלוא חומרתה עד היום הזה.
לשמחתנו, בסופו של דבר, חששות חברינו התבדו, כאשר ראו כולם כי אתרים אלו, שנואיו של מקום, הלכו יד ביד עם אנשי 'נטורי קרתא' בהשמצות שקר והפרחת כזבים, במילתא דעבידא לאגלויי.
אנו נמשיך בדרכנו, דרך דרישת ציון על טהרת הקודש, דרך התורה הצרופה, של אהבת ציון תוך התבדלות מוחלטת מהתנועה הציונית ומכל פורקי העול, לרבות קלי הדעת שבשולי המחנה החרדי. אשרינו שאלו הם שונאינו!