תוכו רצוף אהבה

זה עתה נפרדים אנו מהחודש השלישי, החודש בו חל היום, בו נכבד מלך ישראל אשר נגלה לעיני עבדיו עם קדשו לדבר עמם בהגלות מלכנו על הר סיני ללמד לעמו תורה ומצוות. ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.

והנה עומדים אנו לקראת החודש הרביעי, אשר בו חל "צום הרביעי" שיהפוך לנו ה' אותו לששון ושמחה למועדים טובים, כמו שהבטיחנו ע"י נביאו (זכריה ח', י"ט).

הימים הללו, הם ארבעים היום בו ישב משה רבינו עם ה' והראהו את כל תבנית בניית המשכן, ע"מ להכין מקום בו ישכן ה' בתוכנו. לצערנו ובעוונותינו, לא זכינו לכך, ואותו יום בו היינו עתידים לקבל את הלוחות הפך משושינו לאבל במעשה העגל ובשבירת הלוחות בעקבות כך.

"חמישה דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז וחמישה בט' באב" (תענית כ"ו.). חלק מהדברים שארעו בי"ז בתמוז נוגעים אל התורה, וחלקם אל ירושלם. ונראה להתבונן, בעז"ה, מה הקשר בין הדברים.  

תחילת ארבעים היום המסתיימים ביום י"ז בתמוז, הרי הוא ביום מעמד הר סיני. יום זה נקרא בפי חז"ל, וכך תקנו לנו בתפילה – "זמן מתן תורתנו." ביטוי זה טעון ביאור, שהרי ביום זה לא ניתנה התורה לישראל! לא זו בלבד שלא ניתן אז ספר התורה [שחלקו טרם התרחש], לא רק שלא נצטוו אז ישראל בתרי"ג מצוות, אלא אפילו לוחות הברית לא אז ניתנו. הלוחות ניתנו למשה אחר שכילה הקב"ה לדבר עמו בתום ארבעים יום, כאמור: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שתי לוחות העדות…" (שמות ל"א, י"ח). מה שהיה ביום זה הוא מעמד הר סיני, לפניו אמרו ישראל "נעשה ונשמע", ובו שמעו את עשרת הדברים בלבד, א"כ מדוע ראוי ליום זה השם "זמן מתן תורתנו"?

ישנם בחז"ל מאמרים רבים בשבח התורה, האומרים שהתורה קדמה לעולם ועל פיה נברא העולם. והנה, עלינו להבין מה כוונת חז"ל, האם המעשים הכתובים בתורה נכתבו קודם שקרו? האם החטאים המתוארים בתורה הוחלטו קודם שנברא העולם ועל פיהם נברא?

בדומה לכך ישנם מאמרים בהם נאמר שהאבות קיימו את התורה אף קודם שניתנה (קידושין פ"ב:, יומא כ"ח:, רש"י על בראשית ל"ב, ה'). גם כאן יש להבין, האם קיימו אבותינו את העדות כגון פסח, סוכה ופדיון הבן אף שהם זכר למעשים שטרם קרו?

מוצאים אנו בתורה קשר הדוק בין התורה למקדש. התורה מצווה את עם ישראל שבכל מקרה של ספק תורני "בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך – וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'". "ועשית ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (דברים י"ז, ח' – י'), וכן פירש הנביא: "לכו ונעלה אל הר ה'.. ויורנו מדרכיו .. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". (ישעיהו ב', ג'). ויש להתבונן, מהו הקשר שיש בין התורה לציון וירושלם? הרי קדושת ציון היתה קיימת גם קודם שניתנה התורה, "אבן השתיה שממנה הושתת העולם". וכן אמר אברהם בעקידה – "בהר ה' יראה", ויעקב בשכבו במקום – "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". ואכן, אף אחר שנסתלק הארון מבית קה"ק, לא פסקה קדושת המקום! הרי לנו, שאין קדושת המקדש משום קדושת התורה, אלא קדושה בפני עצמה היא! א"כ יש לבאר, מה הקשר בין הדברים?

ע"מ לעמוד על הדברים לאשורם, עלינו לעמוד על ההגדרה, מה היא התורה? האם מהות התורה היא להוות סדר וחוק עולמי ע"מ לאפשר קיום לאדם? או לחילופין, האם מהות התורה הוא להוות מקבץ "גזירות מלך" ע"מ לשעבד אותנו כעבדים נאמנים לה', ותו לא?

ננסה לעמוד על הדברים בעז"ה ע"פ ענ"ד.

בספר דרך ה' מגדיר הרמח"ל את התורה כעניין "נברא ממנו יתברך", בו קשר הבורא את השפעתו העליונה מכל ההשפעות "תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתברך", וקשר את ההשפעה העילאית הזו בחיבור של "כלל מילות ומאמרים…" [חלק ד' פרק ב' ראה שם באורך], כלומר שהתורה מושרשת בנקודה הגבוהה ביותר של רצון ה' להמציא נמצאים, לברוא עולם, ע"מ להיטיב, ומשם היא מתלבשת בצורות שונות, לצורך הנבראים. ונראה, שבזמן אדם הראשון נתכללה כל התורה בנסיון האכילה מעץ החיים וההישמרות מעץ הדעת, שהרי אם לא היה אדה"ר נכשל, היה העולם בא לתיקונו ולא היה צריך לכל הגלגולים שבאו אח"כ, ואף לא הייתה ניתנת התורה בצורה בה ניתנה. כך גם כשעמדו ישראל לפני הר סיני, ופסקה זוהמתן, וקבלו את העטרות המיועדות לעתיד לבוא  – עמדו במעלת אדה"ר קודם החטא. אז עמד העם לנוכח גילוי הרצון עצמו "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים… אין עוד". ומלבד זאת, נכללה התורה כולה בעשרת הדברים אותם שמענו במעמד הר סיני, ואשר נכתבו על הלוחות, ואילו לא חטאו בעגל – היו נכנסים לארץ ישראל והעולם היה בא לתיקונו, ואפשר שלא היו מצטווים בכל פרטי המצוות שנצטוו אח"כ. אך מכיוון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לאפשר לנו לזכות לנצחיות, גם במצב הירוד שבו הקב"ה מעיד בנו – "וקם העם הזה וזנה.. ועזבני והפר את בריתי…" (דברים ל"א, ט"ז), לפיכך הרבה לנו תורה ומצוות, ובטובו פרט את התורה לפרטיה, לתרי"ג מצוות, ע"מ שנוכל לעמוד בהן ולזכות לחיי עוה"ב" (מכות כ"ג:, וראה פירוש הרמב"ם).

הנה כי כן, "שלא להכחיש רצון וגזירת עליון, וזהו כלל התורה". (אדרת אליהו מקץ)[1].

עפי"ז נוכל להבין את אשר הבאנו למעלה. התורה שקדמה לעולם היא שורש התורה, רצון ה' להטיב, עבורו הוא מסובב בתחבולות לבלתי ידח ממנו נדח, עבורו יצר את התוכנית העולמית בה אנו נתונים, ולהגיעה לתכליתה אנו מייחלים ופועלים. הוא מה שאמרו שקיימו האבות את התורה כולה, שעמדו על מציאות רצון ה' בעולם ועשו כל מעשיהם למען קידומו והבאת העולם לתיקונו ולתכליתו, ואע"פ שלא נצטוו בכך. כי לקב"ה יש רצון. הרצון הזה מתבטא אצלנו במצוות התורה, אך אין די בקיום המצוות "לצאת ידי חובתן" ושלום עליך נפשי. אלא הקב"ה נתן לנו את תורתו, בה גילה לנו את רצונו ע"מ ש"נתחסד עם קוננו" וניקח אחריות על התהליך אותו הוא יצר עבורנו, לטוב לנו ולבנינו לעולם.   

איננו רק עבדים לה', אפילו לא רק כבנים, "אנו רעייתך ואתה דודינו". אנו שותפים כביכול להקב"ה בעשיית רצונו. החיבור שלנו אליו אינו חיבור חיצוני של מעשים בלבד. החיבור הוא חיבור של קשר. חיבור של אהבה. מקום החיבור הוא בציון, בביהמ"ק, שם המקום הגשמי בו יורד ה' אל העולם, כשם שירד בראשונה בהר סיני, אך לב הקשר, הקשר החם והחי שלנו עם דודינו הוא ע"י התורה, אשר היא שוכנת במקום קודש הקדשים, תחת כנפי הכרובים המעורים זה בזה, ושם ה' נועד אל העולם ומדבר מעל הכפורת את כל אשר הוא מצווה אל בני ישראל. "אפריון עשה לו המלך שלמה…" זהו הבניין הגשמי, החיצוני, של היחס בינינו לאדוננו, לשם אנו באים לראות את פני ה', אך פנימיות הקשר – "תוכו רצוף אהבה." שם נתונים הלוחות וספר התורה, ומשם יוצאת התורה, שהיא הביטוי לאהבה. "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת – תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת". ואף אנו עונים כנגדו "ה' אלקינו ה' אחד".

ע"כ הרגע בו ירדו מלאכי השרת והניחו את העטרות בראשי ישראל הוא הרגע בו הקדימו נעשה לנשמע, הרגע בו הביעו את רצונם לשותפות, לנישואין, לאהבה. הרגע של "בשאלת פיהם ואמרו הן", הרגע בו מרצונם באו בברית יחד, וקיבלו עליהם מרצונם את האחריות לרצון ה' בעולם גם קודם ששמעו במה הדבר כרוך.

ומשם והלאה הקב"ה רוצה להשכין את שמו בינינו, לגלות את כבוד מלכותו עלינו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). המקדש הוא המשך למעמד הר סיני, "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת ליבו – זה בניין ביהמ"ק" (תענית כ"ו:). זהו הקשר שבין ציון לתורה. ציון קדושה בפני עצמה כמקום החיבור בין שמים וארץ, והתורה היא המחברת. כמו שנצטוו ישראל בכניסתם לאר"י לכתוב את התורה על האבנים ממש, "למען אשר תבוא אל הארץ". (דברים כ"ז, ג), וללא התורה – היא חרבה. כדברי הנביא ירמיהו: "על מה אבדה הארץ.. ויאמר ה' על עזבם את תורתי" (ירמיה ט', י"ב). ואמרו על כך חז"ל, שלא ברכו בתורה תחילה, "וכיון דלא מברכי – גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם" (ב"מ פ"ה: ורש"י שם). ויש להקשות, ומה בכך שלא היתה חשובה להם? סוף דבר הרי עסקו בתורה! אלא , שבמקום של אהבה – אין די רק במעשה. צריך שתהיה המתנה של דודינו חשובה לנו. אך אם לאו, אם האהבה איננה – גם הארץ איננה. כי ללא האהבה – אין מקום לחיבור החיצוני בלבד. וע"כ אנו מבקשים מדי יום אחר הבקשה "ותן בליבנו להבין ולהשכיל… את כל דברי תורתך באהבה", את הבקשה – "והביאנו לשלום.. ותוליכנו.. לארצנו.. ובנו בחרת.. וקרבתנו לשמך הגדול" – ע"י שאנו לומדים את התורה באהבה, לשם רצון ה', ע"מ להדבק בו ולגלות את מלכותו בעולם – אנו משימים שלום בפמליא של מעלה ושל מטה, כאילו אנו בונים פלטרין של מעלה ושל מטה ואף מקרבים את הגאולה, (סנהדרין צ"ט:), שע"י העיסוק ברצון ה' ע"מ לעשות רצונו – אנו מעוררים את האהבה וגורמים את החיבור הפנימי והחיצוני גם יחד.

שכך טיבה של אהבה. לעשות מעבר למה שנצטווינו בפירוש [ראה מס"י י"ח, בביאור מדת החסידות]. על-כן לא נצטוו ישראל להשתתף בבניין המשכן אלא במחצית השקל, ועיקר התרומה היתה דווקא "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". כך גם בבניין בית ראשון, משבח דוד את הנקודה הזו: "וידעתי אלקי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני בישר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך . ה' אלקי אברהם יצחק וישראל שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך." (דהי"א כ"ט י"ז – י"ח), וכך גם בבית שני: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם" (נחמיה י"א, ב') – הרי לנו שבשני הדברים הללו, הנוגעים אל החיבור בינינו לבין השי"ת, רצון ה' שיעשה בהתנדבות דווקא, ולא מתוך ציווי מפורש. והרי אם חלילה לא היו אנשים  מתנדבים כלל לבניין המשכן, הרי וודאי שהיה חלילה קצף גדול, ולא היה מקום לטעון כנגד "הרי לא נצטינו" כי זה המבחן עצמו! האם אנו רוצים את הקשר או חלילה לא כל כך. הרי אחר גלות בבל היתה טענה משמיא על כך שלא עלו כחומה (יומא ט:), והרי היו אז בעיות רוחניות וגשמיות קשות בארץ, עד כדי נישואי תערובת וחילול שבת, והלויים והמיוחסים נשארו בבבל, אעפ"כ היה רצון ה' שיעלו. כך גם אנו, האם יעלה על הדעת לומר שכיון שאין עלינו "מצוה חיובית" בדבר – לא נתבע חלילה אם לא נתנו את ליבנו עליו? הרי זה ממש הרצון! שנעשה את רצוננו כרצונו, שנעשה אף שאיננו מצווים בפירוש! על כן הבה נעורר בליבנו את אהבתנו לדודינו, נעסוק בתורתו ובמצוותיו ע"מ לעשות נחת רוח לפניו, ניקח אחריות על קידום מגמתו בעולם, ניתן כתף לגילוי מלכותו על כל הארץ, ניתן ליבנו לשאלה "מה ה' אלקיך שואל מעמך" ולא רק "מה חובתי ואעשנה". הבה נבעיר בקרבנו את הרצון הפנימי שבנו "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך" (ברכות י"ז.), נתעלה מעבר לשאור שבעיסה המעכב, ונעשה מה שבידנו לעשות כדי לעבדו בלבב שלם. ואף הוא יגמול לנו וישיב את גילוי אהבתו אלינו לתוקפה, ויחדש עמנו בציון את ברית התורה, כאמור: "ובא לציון גואל.. ואני זאת בריתי אותם  אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נ"ט, כ' – כ"א). "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה. לא כברית אשר כרתי את אבותם.. אשר המה הפרו את בריתי.. כי זאת הברית אשר אכרת את בני ישראל אחרי הימים ההם נאם ה', נתתי את תורתי בקרבם ועל ליבם אכתבנה והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם" (ירמיהו ל"א, ל' – ל"ב).


[1] דברי הגר"א באים כהסבר מדוע יוסף הצדיק התנכר לאחיו, ומה הטעם שהתורה מבארת "ויזכור את החלומות". מפרש הגר"א, שיוסף עשה כן מתוך אחריות לקידום הרצון האלוקי, אף שלא נצטווה בכך, "וזהו כלל התורה".

כתיבת תגובה